תשלום עבור דיור מוגן אינו הסכם שכירות ולכן הוא חייב במע"מ. כך קבע (יום ד', 7.3.12) בית המשפט העליון, בדחותו את העתירה לבג"ץ שהגישו עמותת דיירי הדיור המוגן וחמישה אזרחים.
חוק מע"מ מעניק פטור מתשלום המס ל"השכרה למגורים לתקופה שאינה עולה על 25 שנים, למעט השכרה לשם אירוח בבית מלון". העותרים טענו, כי יש לסווג את העסקות בין מוסדות הדיור המוגן לבין דייריו כעסקות שכירוּת, ולפיכך יש לפטור ממע"מ את התמורה המשולמת על-ידי הדייר לבית הדיור המוגן. העמותה צירפה לעתירתה שמונה הסכמי דיור מוגן ממוסדות שונים, מהם ניתן להסיק, לטענתה, כי הזכות העיקרית המוענקת לדייר בעסקות אלו היא הזכות להתגורר ביחידת הדיור.
המדינה טענה, כי אין לסווג את הסכמי הדיור המוגן כהסכמי שכירות, אלא כהסכמים המשלבים בין שימוש במקרקעין לבין קבלת שירותים. בנוסף, המדובר בהסכמים לתקופה העולה על 25 שנים, כך שהפטור אינו חל גם מטעם זה, ואף עלול להיווצר מצב בו הדיירים המוגנים יחויבו במס רכישה, מה שאך יזיק לעניינם.
השופט
יצחק עמית קיבל את עמדת המדינה. הוא אומר כי אומנם ההסכמים נתונים לפרשנויות מנוגדות, אך מניתוחם עולה שאין הם הסכמי שכירות. "רוב הסכמי הדיור המוגן שצורפו לעתירה כוללים תניות השוללות במפורש את אופיין של העסקות כעסקות שכירות", מדגיש עמית. אומנם בית המשפט יכול לנתח את ההסכמים גם מעבר ללשונם, אך עמית קובע שכאן אין מקום לכך:
"רכיב המגורים אכן מהווה רכיב משמעותי בעסקות לדיור מוגן, אך גם ה'שירותים הנוספים' הם רכיב משמעותי העומד בפני עצמו. דיור מוגן, מעצם טיבו וטבעו, אינו מתמצה בהעמדת יחידת דיור למגורים לרשותו של הדייר. המאפיין העיקרי אשר מבדיל בין דיור מוגן לבין שכירות רגילה, הוא שלצד הזכות למדור ניצב סל שירותים רחב ומגוון בתחומי החברה, התרבות, הרפואה והסיעוד, מהם נהנה הדייר". מדובר בהשגחה רפואית, פעילות גופנית, אבטחת המוסדות, פעילות חברה ותרבות, אחזקה כללית, אחזקת הדירה, שירותי דת, מזון, טיפוח אישי ועוד.
עמית מוסיף: "אילו יסוד המגורים היה היסוד העיקרי בעסקה, הדייר הקשיש לא היה עוזב את ביתו כדי לעבור להתגורר בדיור מוגן, או שהיה מעדיף לשכור דירה קטנה יותר בשכירות רגילה. הדעת נותנת, כי בחירתו של אדם לעזוב את ביתו בו התגורר שנים הרבה, ולעבור להתגורר בדיור מוגן, בדירה אשר ברוב המקרים שטחה קטן בהרבה מביתו אשר עזב, נובעת במידה רבה מרצונו לקבל את השירותים הנלווים למגורים. דרכו של עולם, שככל שחולפות השנים נזקק אדם לשירותים אלה יותר מבעבר, אם בהיבט של תדירות, אם בהיבט של נגישות".
לאור כל זאת מסיק עמית, כי מדובר בחוזה משולב של דיור ושירותים, שאין אפשרות לפצלו ולקבוע מהו הרכיב המרכזי בו - ולפיכך אין המדובר בעסקת שכירות. המשנה לנשיא
אליעזר ריבלין והשופט
ניל הנדל הסכימו עם עמית. את העותרים ייצגו עוה"ד זאב וייס, דנה מליחי-חקמון ועילם וייס; את המדינה - עו"ד עמנואל לינדר; ואת איגוד בתי האבות - עוה"ד דוד גליקסברג ושרון ריבק.
