בפסק דין שניתן בחודש אפריל השנה ושנימוקיו פורסמו בימים האחרונים, מרחיב בית המשפט העליון את היקף ההגנה על חופש המידע ומכפיף את הפגיעה בזכות לחופש המידע להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
פסק הדין ניתן בעתירה שהוגשה סמוך לתחילת המתקפה האמריקנית בעירק, בחודש מרס האחרון, וכוונה נגד החלטת הממשלה, הקובעת כי במקרה של ירי טילים על ישראל יופסקו השידורים בכל ערוצי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה, וכן בערוצי הכבלים והלוויין ובערוצים 2 ו-10, כשבמקומם ישודרו בהם סרטוני הדרכה, הנחיות והסברים לציבור מטעם פיקוד העורף.
ההחלטה - שזכתה ל"אור ירוק" מהיועץ המשפטי לממשלה - קבעה כי הפסקת השידורים תוגבל ל-15 דקות והותירה בידי פיקוד העורף שיקול דעת להמשיך בשידורים גם לאחר מכן, ככל שיידרש. העותרים טענו, בין השאר, נגד החלת ההסדר על ערוצי החדשות הזרים הנקלטים בישראל.
בדעת הרוב, שניתנה מפי השופטת דליה דורנר, נקבע כי החוק המסמיך את הרשויות לשדר הודעות מטעמן בשעת חירום, מתייחס לשידור הודעות קצרות בלבד ואינו מתיר להן לפרוץ לשידורים כדי לשדר תוכניות הדרכה ממושכות. עוד נקבע, כי ספק אם הקרנת סרטוני פיקוד העורף בזמן מתקפת טילים מהווה אמצעי מתאים להדרכת האוכלוסיה בשימוש בערכות המגן, וכי לא נשקלו אמצעים אלטרנטיביים, שפגיעתם בחופש המידע קטנה יותר.
מנימוקים אלה, קבע בית המשפט כי החלטת הממשלה בטלה ככל שהיא נוגעת לערוצי החדשות הזרים ושידורי ערוצים אלה לא ייפסקו גם בעת ירי טילים על ישראל.
עם זאת, חשיבותו העיקרית של פסק הדין - פרט להרחבת ההגנה על חופש המידע - נעוצה בכך שהוא מהווה ציון דרך נוסף בנכונותו של בית המשפט להתערב בהחלטות גורמי הביטחון.
השופטת דורנר אינה חוסכת את שבט ביקורתה משיקול דעתם של גורמי הביטחון, כשהיא מציינת כי "החלטה שעניינה העברת מידע לאוכלוסיה אזרחית... אינה נוגעת למומחיות צבאית, וראוי היה שתבוסס על נתונים אובייקטיביים". את חיצי ביקורתה מפנה דורנר גם לעבר מה שהיא רואה כגישה פטרנליסטית של גורמי הביטחון, שהערכותיהם בנוגע לחומרתם של סיכונים ביטחוניים הכזיבו לא פעם בעבר.
לדבריה "זכור לנו... כי במלחמת המפרץ הקודמת, הופנינו על-ידי דובר צה"ל לחדרים האטומים, בעוד שהטילים הקונבנציונאליים שנורו, גרמו להרס הבתים על חדריהם האטומים... הנחתה הפטרנליסטית של הרשות, כי יודעת היא מהו המידע הדרוש לתושבים טוב מהם, היא, למצער, מופרזת. מן הראוי איפוא, כי בפעולותיה על-בסיס הנחות, תנהג הרשות ביתר צניעות".
ניתן לראות בדברים אלה "עליית מדרגה" מבחינת נכונותו של בית המשפט לבקר את התנהלותם ושיקול דעתם המקצועי של גורמי הביטחון ואף להתערב בהחלטותיהם.
בפסק הדין בולטת דעת המיעוט של השופט יעקב טירקל, העומדת בניגוד גמור להגיונה ולנימוקיה של דורנר. טירקל נוטה להעניק אשראי נרחב להערכות גורמי הביטחון, בעניין חומרת הסכנה הנשקפת לאזרחים. כפועל יוצא, הוא קובע כי בנסיבות העניין איזון ראוי בין הזכות לחיים ובין הזכות לחופש המידע מטה את הכף לטובת הזכות לחיים.
לדבריו, "בפרשה שלפנינו מדובר, לכל היותר, בפגיעה קלה בחופש הביטוי ובחופש המידע, שמולה ניצבת במלוא כובדה, הפגיעה בזכותם של בני הציבור לחיים ובזכותם להגנה על חייהם. אם לא יידע הצופה בערוצי הטלוויזיה כי נפתחה מתקפת טילים, לא יידע שעליו למלט את נפשו וכיצד עליו לעשות זאת. במצב כזה הזכות לקבל מידע מונעת ממנו את האפשרות להציל את חייו וממילא פוגעת בזכותו לחיים. בין הזכות לקבל מידע לבין הזכות לחיות - הזכות לחיות גוברת".
חוות הדעת הנפרדות של דורנר וטירקל, נותנות ביטוי לשתי מגמות מנוגדות בולטות, בפסיקת בית המשפט העליון לאחרונה. מגמה אחת, חותרת להעמקת התערבות בית המשפט בשיקול הדעת של רשויות המינהל ולצמצום "מתחם הסבירות"; המגמה השנייה, חותרת ליתר ריסון עצמי של בית המשפט ול"צינון" האקטיביזם השיפוטי.
לשתי המגמות היבטים משפטיים ופוליטיים מורכבים, ועל-אף שמוקדם לנבא את הכיוון אליו תנוע המטוטלת בשנים הקרובות, אפשר לגלות שדווקא הנשיא ברק - המזוהה יותר מכל אדם אחר עם האקטיביזם השיפוטי - נוטה לעבר אופציית הריסון העצמי.
בג"צ 2753/03 עו"ד מיכאל קירש נ' הרמטכ"ל ואח';
בג"צ 2791/03 עופר נאמן נ' ראש הממשלה ואח'
