"עד היום שמעתם על שולה זקן, אבל לא שמעתם את שולה זקן האמיתית. במשך כמעט יום-יום במשך שש שנים אני שמה על עצמי מסכה ויוצאת לעולם. מנסה להמשיך לחיות את החיים כרגיל, כאשר בפנים אני מרוסקת. עכשיו זה הזמן לספר לכם מה עבר עלי בשש השנים האחרונות". כך אמרה (יום ד', 6.9.12) זקן בסיום הטיעונים לעונשה בפרשת ראשונטורס.

זקן תיארה כיצד עולמה ועולמם של בני משפחתם חרב בינואר 2007, כאשר נחקרה בפרשת רשות המיסים לאחר חיפוש בביתה לעיני ילדיה, "שבר אשר לא התאחה ואולי גם לא יתאחה". לדבריה, היא ניסתה להבין כיצד הגיעה למצב זה. "הוצגתי כאשת הברזל שעל פיה ישק דבר, בסופו של יום באתי לבצע את עבודתי על הצד הטוב ביותר, מתוך מסירות לעבודה ולאיש שבשבילו עבדתי, ותו לא. בסופו של יום אני רעיה, בת, אמא, אחות וגם סבתא". היא הזכירה, כי בסופו של יום הועמדה לדין רק על מעורבות שולית בפרשה זו.

"מדובר במלחמת הישרדות יום-יומית שממשיכה להלום בי מדי יום. חשוב לי שתבינו עד כמה עבודתי הייתה חלק מרכזי מחיי, ועד כמה השעייתי ואחר כך הפסקת עבודתי פגעו באישיות שלי, בתדמיתי העצמית ובפרנסתי", המשיכה זקן. היא תיארה את תפקידיה ועומס עבודתה לצידו של אהוד אולמרט, אשר עבודתה לצידו הייתה מפעל חייה. "החלום שלי היה שהוא יגיע לראשות הממשלה", הוסיפה. "לא אחת משפחתי באה במקום השני לאחר העבודה".


החוקרים ידעו שהמעורבות מינורית


זקן ציינה, כי במשך שנה לאחר חקירתה בפרשת רשות המיסים נאלצה לשבת בביתה, כאשר היא גם הייתה המפרנסת העיקרית של משפחתה. בתחילת 2008 היא הוחזרה לעבודה, אך לא כראש לשכתו של אולמרט במשרד ראש הממשלה, ולדבריה הושפלה משום שהורחקה מחדרו של אולמרט. ואולם, באפריל 2008 היא נחקרה בפרשת טלנסקי ולאחר מכן זומנה לחקירות נוספות. "ידעתי שהצגת הדברים בידי החוקרים אינה נכונה, ואילו היו נמצאים בלשכה בזמן אמת - היו רואים את העומס המטורף שבו עבדתי. אני בחרתי לשתוק בחקירה ולא אכנס לסיבות שהובילו אותי לכך; אומר רק שהייתי בטוחה שהאמת תצא לאור בזמן המשפט, ואני שמחה שכך קרה".

לדברי זקן, הכל יודעים כעת שמעורבותה בפרשות טלנסקי וראשונטורס הייתה מינורית, והחוקרים ידעו זאת. "החוקרים ניסו בכל דרך אפשרית לגרום לי לדבר ולא בחלו באמצעים. היא ניסו לגרום לי לפקפק באמוני בעורך דיני. הם ניסו לפגוע בקשר ביני לבין אהוד; המשפט ששבר את ליבי היה שאהוד מאוכזב ממני", טענה. השופט יעקב צבן התערב באופן יוצא דופן ואמר: "יש פה יותר עדות מאשר דברי נאשם". בית המשפט איפשר לזקן להמשיך. היא טענה, שכל מטרתם של החוקרים הייתה להגיע באמצעותה לאולמרט.

זקן אמרה, כי בשנים האחרונות היא אינה יכולה למצוא עבודה, משום שאת רוב זמנה היא מבלה בבתי המשפט ובמשרדי עורכי דינה, ובחודש אוקטובר היא אמורה להתחיל בביצוע עבודות שירות בבית החולים ביקור חולים. זקן ציינה, כי נעצרה בנתב"ג לעיני בנה הקטן לחקירה בפרשת הולילנד, למרות שחזרתה ארצה תואמה עם עורך דינה.


החשיפה הזו כל כך קשה לי


"מה יהיה אתי ועם משפחתי? גם בלילות אני לא מוצאת מנוח. בחמש השנים האחרונות הפכו אותי לראש המאפיה, לאישה מושחתת. דמי הותר והושמתי ללעג וקלס. אני לא אשת ציבור - אני עובדת ציבור. יש הבדל בין הדברים. לכן החשיפה הזו כל כך קשה לי. אני אדם פרטי, תמיד הייתי מאחורי הקלעים, ופתאום בוקר אחד דמותי ניבטת מעל כל העיתונים, שמי פותח את מהדורות החדשות, יש לי דמות ב'ארץ נהדרת'. מה אדם אמור לעשות במצב כזה?". היא הדגישה שלא התראיינה, אלא רק פעם אחת לאחר פסק הדין בפרשת רשות המיסים.

"אם הפכו אותי לסמל השחיתות במדינה, הגיע הזמן להעמיד דברים על דיוקם", הוסיפה זקן. "במשך חמש שנים אני נאבקת בכל החזיתות: החזית המשפטית, שבה אני נלחמת על חפותי; החזית התקשורתית, שבה דיני כבר נחרץ; ומעל הכל - החזית המשפחתית, בה אני עושה מאמץ למנוע את התפרקותה.

"המעמסה הרגשית הכריעה אותי לא פעם. אני לא אותו אדם שהייתי. מאישה שמחה, אנרגטית ומוקפת חברים, הפכתי לאישה כבויה ופוחדת. אני עייפה, חיי אינם חיים, אין לי יותר כוח לשחק אותה. עומדת לפניכם אישה שבורה. אני אישה מרוקנת, אני מרגישה שאני הופכת לנטל על משפחתי ועל חברי. הפגיעה במשפחתי היא הכי קשה עבורי. אני מתפללת לבורא עולם שהניסיון שהוא העמיד אותי ואת משפחתי בפניו, יחזק אותי ואותם, ונישאר יחידה מאוחדת שהצליחה לאחות את השברים ולעמוד על הרגליים.


בבית הסוהר של החיים


"אני רוצה לחזור ולהיות אישה לבעלי, אמא לשלושת בני. אני רוצה להחזיק את נכדתי היחידה על-ידי ולחייך אליה חיוך אמיתי ולא חיוך מעושה. אני רוצה לחזור ולפרנס את משפחתי. אני רוצה לספר לכם על ילד בן שבע, שעוצרים את אמו לנגד עיניו. אני רוצה לספר לכם על ילד בן 11, שמחכה לאמא שלו בשדה התעופה והיא לא מגיעה כי עוצרים אותה. אני רוצה לספר לכם על ילד שלמחרת בר-המצוה שלו, התקשורת מספרת ששולה זקן חוגגת, כאשר באותו ערב התנצלתי בפניו וגם אז התקשורת לא נותנת לי מנוח.

"עייפתי. אני מרוקנת. לא נותרו בי כוחות. אני מוכה. אומנם אני לא מאחורי סורג ובריח, אבל אני בבית הסוהר של החיים. אני מרצה את עונשי יום-יום, שעה-שעה, מזה למעלה מחמש שנים. אנשים מסתכלים עלי ושואלים: איך את חיה? איך את מחזיקה מעמד? נכון, זה קשה. את הכוח אני מקבלת מבורא עולם. אני מקווה שהצלחתי להעביר לכם ולו במקצת את מה שעובר עלי, וכל שנותר לי הוא לבקש שתקחו בחשבון את כל שעבר עלי בבואכם לגזור את דיני".