|
|
הכפתורים מרגישים [צילום: AP]
|
|
|
|
|
מאות כפתורי ההצמדה שעל כל זרוע של תְּמָנוּן נוטים להיצמד באופן רפלקסיבי לכל מה שבא איתם במגע. נטייה זו יכולה הייתה להוות בעיה קשה עבורו, מכיוון שהזרועות הגמישות והארוכות נוגעות זו בזו באופן תדיר תוך כדי תנועתו, והיו עלולות להיצמד אחת לרעותה. הבעיה קשה אפילו יותר מכיוון שהתמנון, בשונה מבני אדם, אינו יודע את המקום המדויק של זרועותיו ואינו רואה את כולן כל הזמן.
במחקר שנעשה במעבדתו של פרופ' בני הוכנר באוניברסיטה העברית בירושלים, על-ידי פרופ' הוכנר עצמו יחד עם החוקרים ד"ר גיא לוי וד"ר ניר נשר ובשיתוף עם פרופ' פרנק גרסו ממכללת ברוקלין של האוניברסיטה העירונית של העיר ניו-יורק בארה"ב, התגלה מנגנון הפותר בעיה סבוכה זו על-ידי שימוש בפתרון פשוט: זיהוי עצמי כימי מונע את ההצמדות של כפתורי ההצמדה לעור. כפתורי ההצמדה חשים במולקולה הנמצאת בעור התמנון וכך מנוטרל מנגנון ההיצמדות שלהם.
המנגנון ביסודו נמצא בזרוע, אבל פקודות מהמוח יכולות לבטל אותו כאשר יש החלטה מרכזית "להכריח" את הזרוע לתפוס בכל זאת את העור. החוקרים הראו שהתמנון מסוגל לזהות את זרועותיו אפילו אחרי שאלו נגדעו מגופו. תמנונים הם בעלי מאפיינים קניבאליים מטבעם, ולכן היה ניתן לצפות שיאכלו זרועות גדועות של תמנונים. במחקר זה הראו החוקרים שהתמנון נוטה לאכול זרועות שנגדעו מתמנונים אחרים, בעוד שבדרך כלל זרועות שנגדעו מגופו שלו הוא אינו אוכל. גדיעת זרוע של תמנון נחשבת לפעולה בלתי טראומטית עבורו. תמנונים מאבדים באופן קבוע זרועות בטבע וממשיכים להתנהג באופן רגיל, והגדם צומח לזרוע חדשה. גדיעת זרוע של תמנון במעבדה נעשית בניתוח כאשר התמנון מורדם.
תוצאות המחקר מצטרפות לשורה של ממצאים קודמים מאותה מעבדה המצביעים על כך שהתמנון מהווה דוגמה להתפתחות אבולוציונית מקורית וייחודית של מערכת שליטה יוצאת דופן בגוף גמיש ו"חסר מגבלות" לכאורה. נראה כי התמנון מייצג דוגמה ברורה לעיקרון אבולוציוני של התפתחות הדדית של תכונות גוף ומערכות שליטה בצורה המתאמת באופן מיטבי בין מבנה גופו המיוחד, מערכת העצבים שלו, והסביבה בה הוא חי.
