הפרקליטות ביקשה לגזור על שני צעירים שאנסו באכזריות רבה צעירה עונשים של 32 ו-40 חודשי מאסר, בהגדירה אותם כעונשים "ראויים". המדינה גם נמנעה מלבקש שבית המשפט יורה לשניים לפצות את קורבנם, וספק אם יידעה את הקורבן בהחלטתה זו. כך מגלה (יום ב', 10.8.15) פסק דינו של בית המשפט העליון, המותח ביקורת על התנהלות הפרקליטות בתיק.

האונס התרחש בשנת 2014. האנסים היו בני 16 ו-18, והנאנסת - בת 20. מדובר באונס קבוצתי מתמשך, בו השתתף אדם נוסף שלא נלכד. האנסים רדפו אחרי הנאנסת אחרי שזו הצליחה להימלט מידיהם, לכדו אותה, אנסו אותה שוב ושבו ורדפו אחריה כאשר נאלצה לברוח לכביש סואן.

לאחר הליך גישור שיפוטי, ביקשה המדינה להטיל מה שכינתה "עונש ראוי" של 32 חודשי מאסר על האנס בן ה-16 ו"עונש ראוי" של 40 חודשים על האנס בן ה-18. עוד הוסכם, כאמור, כי המדינה לא תבקש לחייבם בתשלום פיצויים. ההגנה הורשתה לטעון לעונש כראות עיניה.

בית המשפט המחוזי מרכז הטיל על השניים את העונשים שביקשה המדינה, בציינו כי "מדובר בעבירת אינוס קשה ואכזרית ביותר בנסיבותיה". לדברי שופטי המחוזי, "אלמלא הסדר הטיעון היה מקום לגזור על המערערים עונש מאסר לתקופה ממושכת הרבה יותר". בית המשפט החליט גם לחייב כל אחד מהם לפצות את הקורבן ב-30,000 שקל.

"בלי שמץ של חמלה ורחמים"

שני האנסים ערערו לבית המשפט העליון על חומרת עונשיהם, והשופט אורי שהם דחה את הערעורים. לדבריו, "המדובר בעבירה קשה ואכזרית במיוחד, כאשר המערערים ואדם נוסף תקפו את המתלוננת הצעירה ואנסו אותה, בזה אחר זה, תוך שימוש בכוח, מבלי לשעות לבכייה ולתחנוניה, ומבלי לגלות שמץ של חמלה ורחמים כלפיה". עוד ציין שהם, כי לשני האנסים יש עבר פלילי, הם מנסים למזער את חומרת מעשיהם ואינם מגלים אמפטיה כלשהי לסבלה של הצעירה.

שהם ממשיך: "בנסיבות אלה, נראה כי העונשים שהושתו על המערערים, כל אחד על-פי חלקו ונסיבותיו, לא זו בלבד שאין בהם כל חומרה מיוחדת, אלא שיש בעונש 'הראוי' שהתבקש על-ידי המשיבה, במסגרת הסדר הטיעון, כדי להקל עד מאוד עימם". הוא מסכים עם המחוזי, שאלמלא ההסדר - היה העונש חמור בהרבה.

לגבי הוויתור על הפיצויים אומר שהם, כי המדינה נימקה אותו בכך שמדובר בקטינים ובמצב הכלכלי הקשה של משפחותיהם. "אינני משוכנע כי שיקול זה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, שעניינו חיובם של עברייני מין בתשלום פיצויים לנפגעי תקיפה מינית, בלא קשר ליכולתם הכלכלית, כאשר המטרה העיקרית היא לאפשר לקורבן העבירה לממן את הטיפולים להם הוא נזקק", הוא מגיב.

על-פי פסיקתו של בית המשפט העליון, ממשיך שהם, "לא שוכנעתי כי היה מקום לוויתורה של המשיבה על דרישת הפיצויים למתלוננת, ולא הובהר לנו אם 'ויתור' זה נעשה בהסכמתה.

לפחות בשלב הערעור, נראה כי המתלוננת עומדת על קבלת הפיצויים מהמערערים, בציינה כי הכספים שיתקבלו דרושים לה לצורך שיקומה". לבסוף, ולאחר היסוס, החליט שהם לבטל חלק זה בגזר הדין - בעיקר של עקרון ההסתמכות של הנאשם על הסדר הטיעון - תוך שהוא מציין שהנאנסת יכולה לתבוע אותם בנפרד.

השופטים סלים ג'ובראן ועוזי פוגלמן הסכימו עם שהם. את האנסים ייצגו עוה"ד ניל סיימון ואבי כהן, ואת המדינה - עו"ד ארז בן-ארויה.