אשר גרוניס ומרים נאור דיברו ומדברים בסיפוק רב על התוכנית האסטרטגית של הנהלת בתי המשפט, הכוללת תוספת תקני שיפוט והקמת מבנים נאותים לבתי המשפט ברחבי הארץ. אין ספק שמדובר בתוכנית חשובה מאוד, לה תהיה תרומה רבה להקלת העומס וליצירת אווירה של יראת כבוד כלפי בתי המשפט. אלא שאין בה די, משום שהיא מטפלת במעטפת ולא בליבה.

ככלל, המערכת עוסקת רבות בתשתיות הפיזיות - בניינים, מיחשוב - והרבה פחות בבני האדם המשתמשים בהן. היא מטפלת בנותני השירות - שופטים, עוזרים, מזכירויות - ולא במקבליו. אך כל אלו יכולים לכל היותר לסייע בצורה שולית בבעיה הגדולה ביותר של בתי המשפט בישראל: העומס הגורר סחבת שמשמעותה עינוי דין.

מדי שנה נפתחים בבתי המשפט למעלה מ-700,000 תיקים (הנתון של 2014 היה 740,998). המערכת מצליחה לסגור 30,000-20,000 תיקים יותר מאלו הנפתחים, אך עדיין קיים מלאי של 440,000 תיקים. בקצב הזה, יידרשו 20 שנה כדי להתגבר עליו. מובן שזהו מצב בלתי נסבל.

את העומס גורמים בני אדם, לא בניינים ולא מחשבים - ולכן עוד מבנים ומערכת מחשב מתקדמת יוכלו רק לסייע בפתרון הבעיה, אבל לא לחסל אותה. את התיקים פותחים מתדיינים, לא שופטים - ולכן עוד שופטים יוכלו רק לצמצם את ממדי הבעיה, אבל לא להעלים אותה. את העיכובים והאיחורים גורמים עורכי דין ולקוחותיהם, לא עוזרים משפטיים ומזכירות - ולכן תוספת כוח אדם תוכל רק להתמודד עם מי שמתייצב, לא עם מי שאינו טורח להגיע.

מדור "שיפוט מהיר" הצביע בשנים האחרונות על שורה של תופעות החוזרות על עצמן, ואשר הן-הן העומדות בבסיס אותם עומס וסחבת הגורמים לפגיעה קשה בציבור ובאמון שהוא נותן בבתי המשפט. מדובר בבעיות מהותיות, חלקן כאלו שכבר השתרשו בתפיסותיהם של המערכת והנזקקים לשירותיה, אך בהחלט לא בבעיות שאינן ניתנות לפתרון. נעבור עליהן אחת-אחת.