את השנה הרביעית, לכהונתו הכושלת, רוויית המחדלים והשערוריות, רוצה המפכ"ל רוני אלשיך, כך נדמה, בכח. בכל מחיר. בבחינת תהא המטרה מקדשת כל אמצעי, אף זה הפסול והנפסד. שאחרת, והוא יודע זאת היטב, כי הוצג בפנינו כ"עילוי", כ"גאון", כ"מחונן" (עוד מיתוס שהתנפץ לרסיסים), נזכור ממנו רק את צבר שערוריית הפרשות כמו ניצב רוני ריטמן, תת-ניצב גיא ניר והקצינה המתלוננת צ', את מאסת ההדלפות מחדרי החקירות, את אלימות המשטרה, הגואה, בתקופתו, את סתימת פיות המפגינים, במדינה דמוקרטית, מאסת מעצרי השווא, לרבות מניפי דגלי ישראל, את פרשת אום אל חיראן, את פרשת ה"הצתות" שלא היו, את המצאת (שמא בדיית) המעקבים מצד חוקרים פרטיים אחר חוקרי משטרה דמיוניים, את הראיון ההזוי והמתנשא עם אילנה דיין ב"עובדה", את המצאת ה"קשר" (ההדוק?) שבין ניצב יורם הלוי, ממ"ז ירושלים, לראש הממשלה בנימין נתניהו, על-מנת יובאש ריחו של מועמד, ולו פוטנציאלי, לבוא ולהיכנס בנעליו ולנסות, ללקט את השברים - את ערמת הרסיסים שיותיר אחריו, לאחר פרישתו, מאותה משטרה שבעת המחדלים ושערוריות מימי קודמו, יוחנן דנינו ( למשל: זוכרים את פרשות 7 הניצבים שטסו הביתה ובהם, הסמפכ"ל, ניצב ניסים מור?) ועוד ועוד - למכביר - כי קצרה היריעה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
