המדינה תסכים ככלל לשחרר אסירים בניכוי שליש, ותתנגד רק במקרים חריגים בהם יכולה על-פי החוק ועדת השחרורים לדחות בקשות אלו - קובע (8.8.18) פרקליט המדינה,
שי ניצן, בהנחיה המתווה את הקווים לקביעת עמדת המדינה.
החוק אומר כי ניתן לדחות בקשות לשחרור מוקדם אם השחרור יפגע באופן חמור באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, או משום שחומרת העבירה והעונש שנגזר לא משתקפים באופן סביר בתקופת המאסר שישא האסיר בפועל אם ישוחרר.
על-פי ההנחיה, ככל שגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא, יפחת משקלם של השיקולים נגד השחרור. ואילו ככל שמדובר במקרה בעל חומרה רבה יותר - אם מתוך דבריו של בית המשפט בפסק הדין ואם לפי נסיבות העניין - יגדל משקלם של השיקולים נגד השחרור המוקדם.
לעניין התנאי הראשון, "מקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות", נקבע בהנחיה כי יש ללמוד כאמור על חומרת המקרה מלשונות המפורשת של בית המשפט בפסק הדין. בנוסף, הסעיף יופעל במקרים חמורים שכרוך בהם פגם מוסרי חמור ובמקרים שיצרו "טראומה לאומית" - אך אין די בסוג עבירה מסוים כדי לקבוע את התקיימות הסעיף. ההנחיה מונה מבחנים שניתן להתחשב בהם לקביעת חומרתה ונסיבותיה החריגות של העבירה, וביניהם: האם הנפגע נוצל לרעה בעת ביצוע העבירה או לאחריה, האם העבירה בוצעה תוך הפגנת חוסר רגישות בולט לסבלו של הנפגע והאם העבירה בוצעה כלפי קטין או חסר ישע.
לעניין התנאי השני, "פגיעה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים", נקבע, כי יש להתייחס למסר הציבורי שיש בהחלטה ביחס לציבור, לעבריינים ולנפגעי העבירה. הפגיעה החמורה באמון הציבור יכולה להיווצר בעבירה אשר חורגת מהיחסים שבין הקורבן לבין העבריין, ונעשתה מתוך מטרה לפגוע בציבור רחב, וכן במקרים בהם מדובר בעבירות שהיקף תוצאותיהן והשלכותיהן חורגות מהיקפן של עבירות רגילות ואף יכולות להפוך לאסון לאומי.
לעניין התנאי השלישי, "יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר, לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר", נקבע, כי יחס בלתי סביר יתקיים במקרים חמורים וחריגים, וכן במקרים בהם קיצור תקופת המאסר יביא לפער משמעותי מאוד בין עונש המאסר שירוצה בפועל לתקופת המאסר שנגזרה במקור. עונש מאסר שהושג במסגרת הסדר טיעון, לא ייחשב כעונש "קל מדי" ביחס לחומרת העבירה.
