בעיקרי הטיעון שהגישה לבית המשפט העליון, לקראת הדיון היום (ד', 10.3.04) בערעורו של גלעד שרון על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב [ראו קישור], שניתנו לפני כשבועיים, מבקשת פרקליטות המדינה לדחות את ערעורו של בנו של ראש הממשלה ולהשיב את הדיון לבית משפט השלום בפתח תקוה, כדי לכפות על שרון לקיים הצו.
על-פי החלטת השופט מישאל חשין, לשני הצדדים יינתן פרק זמן של חצי שעה כדי להציג את טיעוניהם בעל-פה, בנוסף על עיקרי הטיעון שהגישו בכתב. ההרכב שקבע הנשיא ברק לשם כך: המשנה לנשיא תאודור אור, והשופטים אליהו מצא, מישאל חשין, דורית בייניש ואדמונד לוי.
כזכור, שרון מערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשני ערעורים שהדיון בהן אוחד: האחד, בו נתקבל ערעור הפרקליטות על החלטת בית משפט השלום, והוחלט כי בית משפט השלום בפתח תקוה שגה כאשר לא קיים ביקורת שיפוטית על הצהרתו של שרון, לפיה מסר את כל המסמכים "שברשותו". השופטים ברלינר, המר ושיצר קיבלו את טענת המדינה, לפיה בית המשפט צריך לבחון את השאלה היכן הם המסמכים שלא נמסרו. לצורך כך, היה מקום לשמוע כל אחד מהצדדים ללא נוכחותו של הצד השני.
במסגרת דיון זה, כך נקבע, המדינה תצביע בפני בית המשפט על הראיות המבססות את טענתה, כי המסמכים המבוקשים נמצאים בשליטתו של המערער. ואילו המערער יבהיר היכן המסמכים, מה עשה בהם, בהנחה שאינם בידיו, ומדוע לא יובאו. בחינה זו מתחייבת, קבעו השופטים, הן מלשונו של סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי, והן מהחלטתו הראשונה [בערעור] של בית המשפט העליון.
בדונם בערעור השני, אותו הגיש גלעד שרון, קבעו 3 שופטי המחוזי כי בנו של ראש הממשלה מחוייב למסור למשטרה את הקלטות והמסמכים בפרשת סיריל קרן, גם אם אלה אינם נמצאים בהחזקתו הפיסית, אלא רק בשליטתו הקונסטרוקטיבית. לשם כך, הוסיפו וקבעו השופטים, חייב שרון לשתף פעולה עם המשטרה במידה "סבירה".
בדחותם את הערעור, הורו השופטים על החזרת הדיון לבית משפט השלום בפתח תקוה, כדי שכל אחד מהצדדים יטען בהתאם לאמור. כלומר: שרון יסביר לבית המשפט מדוע מסמך מסויים אינו ברשותו ומדוע הדרישה ממנו להשיג את המסמך אינה "מידתית". המדינה תציג ראיות מדוע לדעתה המסמך מצוי ברשותו של שרון ו/או מדוע עליו להשיגו עבורה.
שרון: אין מקום לביקורת שיפוטית
בגין אי-מילוי הצו
בערעורו הראשון לעליון (רע"פ 8600/03), טען שרון שיוצג אז בידי עו"ד מיכה פטמן, כי לחשוד בביצוע עבירה פלילית אין חובה לציית לצו שיפוטי, המורה לו למסור מסמכים, באשר עומדת לו זכות השתיקה. בית המשפט העליון דחה טענה זו, וקבע כי לחשוד עומד רק החיסיון מפני הפללה עצמית ולא זכות שתיקה מוחלטת [ראו קישור].
כעת, בערעורו השני טוען שרון, באמצעות עורכי הדין פרופ' דוד ליבאי ופרופ' קנת מן, שהצטרפו למיכה פטמן בצוות ההגנה, כי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי מחייב אותו למסור מסמכים אשר מצויים "בהחזקתו או ברשותו", דהיינו אך ורק ראיות הנמצאות בידיו ובחצריו.
נוסחו המלא של הסעיף: "ראה שופט שהצגת חפץ נחוצה או רצויה לצרכי חקירה או משפט, רשאי הוא להזמין כל אדם, שלפי ההנחה החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו, להתייצב ולהציג את החפץ, או להמציאו, בשעה ובמקום הנקובים בהזמנה".
כן טוען שרון, כי "אין בפקודה שום הסדר של 'ביקורת שיפוטית' במקרה שמקבל הצו טוען שמסר את כל אשר בחזקתו ואין בחזקתו אף מסמך או חפץ נוסף מאלה שפורטו בצו", וזאת בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי.
לחילופין טוען שרון, כי אם ייקבע שיש ביקורת שיפוטית על מילוי הצו, הרי שאין לחייב את מקבל הצו להשיב על שאלות באשר למקום הימצאם של חפצים שאינם מצויים בידו או בחצריו, וכי עומדת לו, למעשה, זכות השתיקה גם בעניין זה.
לחילופי חילופין טוען שרון, כי אם ייקבע שניתן לחקור את מקבל הצו על המסמכים נושא הצו, יש להגביל את החקירה לתקופה שבין מתן הצו ועד למועד החקירה ולשאלה האם המסמכים נמצאים ברשותו או בהחזקתו וכי בחקירה כזו עומדת למקבל הצו זכות השתיקה.
המדינה: פרשנות בית המשפט המחוזי - נכונה וראויה
בעיקרי הערעור שהגישו מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, אפרת ברזילי; הממונה (בפועל) על עניינים פליליים בפרקליטות המדינה, יהושע למברגר; וסגן בכיר א' וממונה בפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי), גל לברטוב, טוענת המדינה כי "הפרשנות הנכונה, התכליתית והעניינית של המונח 'בהחזקתו או ברשותו' שבסעיף 43... היא הפרשנות שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי ולפיה המדובר בכל חפץ, המצוי בשליטתו של מקבל הצו, ואין הכוונה רק להחזקה פיזית של מקבל הצו בחפץ, אלא גם להחזקה קונסטרוקטיבית או רשות בחפץ, שמבחנן הוא פוטנציאל השגת החפץ והעשייה בו".
"כל פרשנות אחרת", טוענת המדינה, "מאפשרת התחמקות משיתוף פעולה על-פי דין בחקירה על-ידי הטמנת המסמכים במקום מסתור סמוך לעשייתם או לקבלתם, במהלך החקירה או לאחר קבלת הצו".
באשר לביקורת השיפוטית על אי-מילוי הצו, טוענת המדינה כי "בהיעדר ביקורת שיפוטית על הימנעות של מקבל הצו מקיומו, יש בידי מקבל הצו לאיינו, אך מכוח סירובו לקיימו. בהיעדר ביקורת שיפוטית אפקטיבית על קיום הצו, מאבד הצו את משמעותו והופך לאות מתה. זו תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, אינה ראויה ושמה לאל את מטרת החוק".
עוד נטען, כי קביעות בית המשפט העליון בערעור הראשון, "לפיהן אין עומדת לחשוד זכות שתיקה בנסיבות העניין, אלא חיסיון מפני הפללה עצמית בלבד, מחייבות את המסקנה, כי בהליך בו בוחן בית המשפט האם קיים מקבל הצו את הצו, חייב מקבל הצו להשיב לשאלות הנוגעות למקום הימצאם של המסמכים ואפשרות השגתם על-ידו, בכפוף להוראת החיסיון שבסעיף 47 לפקודת הראיות".
המדינה אף סבורה, כי "התזה המשפטית המועלית על-ידי המערער אינה מתיישבת עם עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, אינה מאזנת כראוי בין זכויותיהם של חשודים ועדים לבין צרכי הציבור בבירור האמת ובאכיפת החוק" ואינה מתיישבת עם פסיקת בתי המשפט בישראל.
המדינה: טענותיו של שרון כבר נדחו בערעור הראשון לעליון
עוד טוענת המדינה, כי טענותיו של שרון אמנם לא נידונו מפורשות בערעור הראשון לעליון, באשר הדיון שם התמקד בשאלת זכות השתיקה, אולם מהחלטת השופט אור ניתן ללמוד את עמדת בית המשפט. בין היתר, קבע אור: "האם אומנם רשאי חשוד, בהסתמך על זכות השתיקה המוקנית לו, להימנע מלמסור מסמכים - כולל מסמכים אשר אין בהם כדי להפלילו - אותם נצטווה למסור בצו שיפוטי, מבלי לנמק את סירובו, מבלי לאשר או להכחיש את דבר קיום המסמכים או חלקם, ברשותו, ומבלי שתתקיים כל ביקורת שיפוטית על הימנעותו ממסירת המסמכים? לדעתי, התשובה לכך היא בשלילה...".
"אמנם", טוענת המדינה, "בית המשפט הנכבד מיקד את דבריו בסירובו של חשוד למסור מסמכים תוך העלאת טענה בדבר זכות שתיקה מוחלטת העומדת לו, שכן זו היתה טענת המערער בפניו, אך ברור ממכלול הנמקתו, ובמיוחד מדבריו שיובאו להלן, כי התוצאה של סיכול החקירה על-ידי הימנעות ממסירת מסמכים אינה ראויה בעיניו וכי אין הוא מוכן לקבל, שעמדת החשוד בעניין זה תהיה סוף פסוק".
פרשנות סעיף 43: "בהחזקתו או ברשותו"
כאמור, המדינה סבורה כי יש לדחות את הפרשנות שמציע שרון למונח "בהחזקתו או ברשותו", שבסעיף 43. השופטת ברלינר במחוזי קבעה, כי המחוקק נקט בביטוי כפול - "בהחזקתו" ו"ברשותו", ולא לשווא עשה כן, מאחר והביטויים אינם זהים. "'החזקה' לעניין סעיף 43 צריכה להתפרש גם כהחזקה קונסטרוקטיבית שמבחנה הוא אכן פוטנציאל השגת החפץ, או המסמך ופוטנציאל העשיה בהם. השימוש בשני הביטויים (החזקתו ורשותו) זה לצד זה, ודאי מצביע על-כך שהכוונה היתה להגדרה מרחיבה - החובקת את מגוון האפשרויות המקסימלי". בכך, דחתה השופטת ברלינר את הפרשנות שהציע עו"ד פטמן, כאילו מדובר בהחזקה פיזית בלבד.
משמעות קבלת טענתו של שרון, טוענת כעת פרקליטות המדינה, היא "כי ניתן יהיה לסכל צו הצגת מסמכים ללא קושי. כך בעניינו של עברייין מתוחכם שכבר בעת ביצוע העבירה או בסמוך לכך הפקיד מסמכים, שאין עליהם חיסיון, בידי אדם אחר. כך בעניינו של מי, שכדי לסכל חיפוש או צו הצגת מסמכים, נמנע מלכתחילה מקבלה לידו של מסמכים שבשליטתו, שבידי גורם אחר, כגון בנק, עורך-דין או רואה חשבון. כך אף בעניינו של מי שמיהר להעביר מסמכים שהיו ברשותו לאדם אחר, כדי שיחזיק בהם למענו, לאחר שנפתחה חקירה נגדו ואפילו בעניינו של מי שביקש להיפטר ממסמכים לאחר שחוייב בצו להציגם".
"אם תתקבל גישת המערער, יוכל כל חשוד בפלילים וכל מי שמבקש לסייע לחשוד בפלילים או להימנע משיתוף פעולה עם רשויות החקירה, לסכל צו להצגת מסמכים על-ידי גניזת או הסתרת המסמכים מחוץ לחצריו ולא על גופו, תוך שמירתם בשליטתו".
ע"פ 1761/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל
