"הטיפול בפליטים המגורשים מהווה חרפה לאומית", כך אמר פרופ' ישראל אומן, זוכה פרס נובל, שנאם אתמול (שבת, 21.1.06) בכנס הרצליה השישי של המכון למדיניות ואסטרטגיה של המרכז הביתחומי בהרצליה. פרופ' אומן פתח את דבריו בהתייחסות למדיניותה של המדינה בטיפולה במפוני עזה.
"הרבה מהפליטים עדיין נמצאים בבתי מלון, כמעט חצי שנה אחרי הגירוש, בלי תנאים מינימאליים", הוסיף פרופ' אומן. "רובם לא הגיעו לדיור של קבע או אפילו לדיור זמני מתקבל על הדעת. אין עבודה, הילדים מיואשים, היו כמה וכמה ניסיונות של התאבדות, אין פרנסה, הרבה משפחות, ואולי הרוב, עוד לא ראו אגורה שחוקה של פיצויים, ואלו שכן ראו, מוציאים את הפיצויים על האוכל היומיומי.
לא מדובר כאן באויב, לא מדובר במפרי חוק, מדובר באנשים יצרניים שבנו התיישבות לתפארת, וכעת החריבו את חייהם, וכולם מתעלמים. כל התקשורת מתעלמת. לא שומעים על זה מילה, אף אחד לא מתייחס לזה. אני בכל אופן לא אשתוק, ולא שותק. אינני יודע איך זה משפיע על החוסן הלאומי".
פרופ' אומן התייחס בדבריו להסכמים המדיניים שנחתמו עם הפלשתינים ותקף את ישראל על שאינה עומדת על קיום הסעיף שעוסק במניעת ההסתה: "בהסכם אוסלו האומלל יש סעיף לפיו מתחייבת הרשות להפסיק את ההסתה הפרועה נגד ישראל והיהודים בבתי הספר שלהם... סעיף זה לא קוים מעולם וההסתה נהיית יותר ויותר פרועה משנה לשנה.
האם אנחנו אשמים בזה? ועוד איך אנחנו אשמים בזה. אף פעם לא עמדנו על קיום הסעיף הזה. זה ממש כאילו לא מעניין אותנו, לא שומעים על זה, לא קוראים על זה, זה אינו נושא לדיון ציבורי אצלנו, וזה הרבה יותר גרוע ממעשי הטרור או הקסאמים למיניהם. אילו הילדים שלומדים בבתי ספרם שצריך למחוק את מדינת ישראל מהמפה, אלו הקטנים - גדולים יהיו. ובעוד לא הרבה זמן הם יהיו גדולים, ויובילו את העניינים. ילדי אוסלו הם כבר גדולים וכבר מובילים, ואת המצב הזה אנחנו ממשיכים, ואנחנו מחריפים אותו".
פרופ' אומן ביקר את הגישה הישראלית לפיה המצב הנוכחי בלתי נסבל ומכאן חייבים לנקוט בפעולה על-מנת לשנותו. "צריכה להיות סבלנות אמיתית. הצד השני צריך להבין ולהפנים מציאות זאת. הערבים תמיד אמרו שיש להם זמן ואורך רוח עד שנעלם אנחנו מהאזור, בעוד עשר, עשרים או חמישים שנה".
"הבעיה שלנו היא שאין לנו זמן. אנחנו ממהרים. אנחנו רוצים שלום עכשיו. אנחנו באמת רוצים שלום עכשיו... ואז הולכים ומחריבים יישובים יפיפיים, יישובים פורחים, יישובים יצרניים, הורסים את החיים של רבבות בני אדם, על מזבח של 'צריך לעשות משהו', מקריבים את המפעל הזה על במת אל השלום, או אל המלחמה, מפני שצריכים לעשות משהו.
עצם הדהירה המטורפת הזו לשלום הנכסף היא היא המרחיקה אותו. אם לנו יהיה זמן וסבלנות, אם נבין שאפשר ואפשר להמשיך ככה, בדיוק ככה, ונשכנע את הצד שכנגד שאכן זה ככה, ואנו מצידנו מוכנים לכך ומקבלים את זה, או אז אולי באמת נקבל שלום ואולי אף שלום עכשיו. מי שרוצה שלום עכשיו לא יקבל שלום לעולם ועד. ולמי שיש סבלנות ואורך רוח, יכול לחכות, ויפגין את זה, זה גורם לצד שכנגד להאמין ולהפנים את זה - הוא זה שנותן סיכוי לשלום".
