שיריו של דורון מנשה נעים כצלילי מוזיקה "מקצה אל קצה", כשם אחד משיריו. "לנו אין את חכמת הכלל, אנחנו פוסעים לאורך ההיסטוריה". למי מתכוון המשורר כשהוא אומר "אנחנו"? נדמה כי הוא מדבר על אנשים שיש להם אלוהים. לא רק במובן הדתי. אנשים שאינם שבויים בהבלי העולם כמקסם האיפור וחוכמת הכריזמה. בשיר "האיש שהולך אתי", הוא למעשה מצייר פורטרט. האיש החבוט שהולך אתו הוא בעצם הוא עצמו: חתרן, ספקן, מצולק. איש מאמין. מאמין באלוקים. אוהב אותו.
אפילו כשהוא כותב שיר אהבה, "האסיר", לנערה שהלכה, מילות האהבה ארוגות באהבה לשם. בתפילות העקרות הוא מבקש למצוא מפלט, מבקש סליחה, מנסה לכפר, מבלי דעת. בקשת הסליחה היא מכל מי שפגע בו, כאילו הוא עצמו אינו יודע על מה הוא מבקש סליחה וממי. הוא מתגעגע, אולי לנערה, אולי לימים בהם לא היה לכוד באהבה לנערה שהלכה. ואגב סליחות, בשיר "על המיטה" המשורר סולח גם לכל מי שחטא כנגדו.
המשורר נותן הצצה למקורות ההשראה שלו ("שירים זעירים"). המראה, מדפי הספרים, המצוקות שלו, הפיתויים שהופכים אותו גבה לב, כהה חושים כביכול. מעשה הכתיבה בוקע ממנו ורודף אותו בעת ובעונה. שיריו הם כזביו, לדבריו, ועם זאת כמה אמת יוצאת מהשירים שהוא מכזב. השירים בוקעים ממנו גם כשהוא לא רואה את פועלם, או לא כשר לעדות, כפי שניכר בשיר "לא ראיתי". השירים האבודים ממתינים לו, גם כשהמילים מחליקות לו בין האצבעות ("אבדות"), העולם כולו מסתופף אל הנייר, כדבריו ("לפני השיר"), בכאב ובאושר. יותר בכאב, אם יורשה לי.
שיריו של מנשה נגעו בי. הלבטים שלו, הייסורים שנובעים מחסרונותיו, מהכרה במגבלותיו, האהבה הגדולה שמבצבצת בין השורות גם בצער. הפליאה שהוא חש אל מול העולם. כמה מעורר השראה לקרוא מילים מנוסחות בקפידה, מילים שמתמצתות רגשות, מילים שמביעות כניעה וגדלות רוח בו בזמן. שיריו הרגישים מנחמים, מעוררי מחשבה, חמלה, הזדהות והתפעלות. שירה במיטבה.
כמה טוב שיש בעולמנו אנשים שכותבים שירים כאלו. וכמה מזל נפל בחלקי שהמשורר היה המרצה שלי בחוג למשפטים. לא בכדי מחקריו מצוטטים בבית המשפט העליון, במשפטים חשובים ומדוברים כמשפט זדורוב, דרעי, הולילנד ועוד. נפלה בחלקי הזכות לשתות בצמא את הרצאותיו בתחום המשפט.
ראיית העולם הרחבה, שבאה לידי ביטוי בהרצאותיו בנושאים המשפטיים, נמצאת גם בשיריו, כמו גם הדקדקנות וההתעכבות על פרטי הפרטים, כנהוג בדיני הראיות. "עד אחרון חוטי החשמל במורד הכרמל" ("פרורים של נס"), אור השירים מאיר "עצים חלולים", "גורים נטושים", "ציפור שאיבדה את ביתה" ובעיקר: "בכל מרחבי האדם".
מנשה כותב בצנעה שאין בשיריו עובדות, ושאין בהן נים מנימתה של האמת, רק חסד התקווה ("צרור השירים"), אבל כקורא - אם יש משהו שלמדתי ממנשה זה להיות ביקורתי - אני כופר בכך: יש בהם גם אמת וגם חסד. ביני ובינו, בינו ובין כל אוהבי השירה. "ביני לבין מקומו" - ממליץ בחום.
עו"ד יהונתן חסון הוא תלמיד מחקר לתואר שלישי במשפטים ומלגאי נשיא באונ' חיפה.
