דני ותמר נפגשו באוניברסיטת תל אביב.
דני היה בשנת לימודיו האחרונה בעוד שתמר אך זה החלה בלימודיה. כשדני הגיע לשם לראשונה, במסגרת פרויקט מיוחד לעידוד השתלבותם של צעירים וצעירות משכונות במצוקה, הוא היה המום. בניין הלבנים האדומות שבו שכנה הפקולטה למשפטים היה מלא בבחורים ובבחורות, לבושים בבגדים עם מיתוג יוקרתי, שוקקי-חיים, חסרי מנוח, מוכנים לבלוע את כל מה שהמקום הנפלא הזה יכול להציע להם. מכוניותיהם היוקרתיות חנו בחניונים הסמוכים.
אף לא אחד מהם נאלץ לעבוד לפרנסתו במהלך הלימודים או להתחבט בבעיות פרנסה. מקומות להתמחות היו שמורים לרבים מהם בגלל הקשרים של הוריהם. שלא כמו דני, הם לא נאלצו לכתת את רגליהם כדי למצוא משרד עלוב כלשהו שירצה לקבלם להתמחות תמורת שכר עלוב.
דני חשש בתחילה מן העובדה שנקודת-הפתיחה שלו, גם חברתית וגם השכלתית, הייתה נמוכה משל כל השאר.
הוא החל בלימודיו, על-פי אישור מיוחד, לפני תום שירותו הצבאי.
במסגרת הפרויקט המיוחד, שבו פתחה אוניברסיטת תל אביב, הממוקמת על חורבותיו של כפר ערבי שיושביו ברחו ממנו במהלך מלחמת-העצמאות, היה עליו ללמוד, לפני תחילת לימודיו הסדירים, שנתיים במכינה מיוחדת כדי לשפר באורח משמעותי את ציוניו בתעודת-הבגרות.
רק לאחר מכן, הצטרף דני למסגרת הרגילה של לימודי-המשפטים.
אבל עד מהרה הוא למד להסתגל לאווירה הכללית - והפך לחביב הכיתה שלו. מראהו המלבב בוודאי סייע לכך. לא-מעט סטודנטיות ראו בו, מבלי להכירו לעומק, מעין מושא חלומות.
ציוניו של דני לא היו גבוהים במיוחד - אבל הוא לא היה מודאג בעניין זה. גם בבית-הספר התיכון הוא תמיד דאג לכך שיהיו לו ציונים שיספיקו לו כדי לעבור משנה לשנה.
כך הוא נהג גם בבית-הספר למשפטים. בסתר ליבו הוא ידע שהוא יצליח יותר מכל אלה שקיבלו את הציונים הכי גבוהים בכיתה; אלה שבאו מוכנים לכל שיעור לאחר שהם קראו את פסקי-הדין המופיעים ברשימות-הקריאה שנמסרו להם בתחילת כל סמסטר.
דני לא קרא את פסקי-הדין לפני השיעור, גם בגלל שהוא נאלץ לעבוד לאחר שעות הלימודים, מה שגרם לו להגיע לפעמים מנומנם לשיעורים, וגם בגלל שהוא לא ראה הרבה טעם בכך. המרצה או המתרגל ממילא היו מתארים בכיתה הן את העובדות בכל פסק-דין והן את מה שקבעו השופטים.
לאחר מכן היה מתפתח רב-שיח בכיתה שבמהלכו התבקשו התלמידים להפגין יצירתיות - ולנסות להתווכח עם צדקת פסק-הדין.
דני תמיד שאל את השאלה האחת שהשאירה את המרצה או את המתרגל חסר-תשובה טובה. אחד מהמרצים, מאלה שלא יכלו לענות לדני על אתר, הציע לו להיות מתרגל שלו.
דני סירב בנימוס. הא לא התכוון לכלות את ימיו במשרה דלת-שכר. יכול להיות שאשתו-לעתיד הייתה שמחה אם הוא היה מקבל על עצמו קריירה של מרצה באוניברסיטה, אבל זה לא מה שדני איחל לעצמו. בעיני רוחו הוא כבר חזה לעצמו עתיד אחר לגמרי.
כשתמר נכנסה למנזה האופנתית, שנמצאה בבניין בעל הלבנים האדומות, ונעמדה בתור לרכישת קפה, דני אמר לחבר שישב עימו, יואל בן-שטרית, שעם הבחורה הזאת, אדומת-השיער, הוא עומד להתחתן. החבר של דני לא הבין על מה הוא מדבר.
- "אבל אתה לא מכיר אותה", דרש חברו של דני.
- "אין לי ספק שזאת תהיה אשתי. אני אוהב את צבע עורה הנקי. אני אוהב את עמידתה הזקופה, המשדרת מעט ריחוק מן הסובבים אותה, בתור לרכישת קפה, ואני אוהב את המבע המשועשע בעיניה. לך תקרא לה..."
- "הלו, אני לא עובד אצלך..."
- "טוב אז אני אלך, אבל תזכור מה אמרתי לך..."
תמר הייתה פחות נלהבת מן הפנייה הישירה של דני.
היא הצטרפה לשולחנם של שני החברים - אבל לא שהתה שם יותר מכמה דקות. תמר למדה בפקולטה למדעי-המחשב. דני למד משפטים. יואל בן-שטרית לא למד באף אחת מהן. הוא בחר לעצמו מסלול-לימודים מסוג אחר לגמרי.
שתי הפקולטות שבהן למדו דני ותמר לא נמצאו באותו בניין - לכן דני לא ראה את תמר עד לאותו היום. אבל זה מה שהיה יפה במנזה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב.
לשם באו כולם - ומשם יצאו לא-מעט זוגות מחובקים. כרי-הדשא הנרחבים היו גם הם מקום שבו אפשר היה ליצור קשרים - אבל לא כמו במנזה. שם, הכל נראה יותר טבעי.
דני, המנוסה, הרגיש שם כמו דג במים. קל-דיבור, מעצם טיבו, הוא לא התקשה לגשת לכל אחת ולנסות לקשור עימה שיחה.
יואל בן-שטרית היה שונה ממנו.
