הקסם ההודי: מעצבים זהות מחדש

שאלות עמוקות ומורכבות של זהות והקשר טורדות את מנוחת הישראלים. השאלות הללו, כמו ממתינות בחשאי, נותנות לשטף החיים הרגילים לשטוף ולסחוף וממתינות בסבלנות לשעתן. וזו מגיעה. עשרות אלפי צעירים ישראלים, ולא רק הם, אלא ישראלים בגירים רבים בשלבי מעבר שונים בחייהם, יוצאים לבקש את עצמם, את זהותם האישית, את הקשר שלהם ליהדות, לתורות רוחניות שונות, את 'העצמי'. והם יוצאים להודו. והודו הפכה מאז אמצע שנות השמונים לתחנה מטאורולוגית שבה מבקשים את כיוון הרוח, שבה מחפשים דרך. וכאשר מגיעה שעת השאלות הרי שהודו עולה לפתע על נס, ואורזים מיטלטלים, מקבלים חיסונים, ויוצאים אל דרך לא נודעת.

חנוך ברטוב, בספרו "פצעי בגרות", מספר על חיילים מן הבריגאדה שגילו יום אחד בעיירה איטלקית נידחת, קבוצה של ניצולים יהודים, חייטים מהונגריה. החיילים היהודים לא זכרו שאותו יום היה יום שבת, והנה מגיעה לאוזניהם שירת "י-ה ריבון עולם ועלמיא". וכך הוא כותב:

"יה ריבון עולם עלמייא - כמה הספקתי להתרחק בזמן המועט מאז ברחתי משולחנו של אבא והפכתי לו עורף. לא שימים רבים עברו, אלא כאילו מעולם לא היו. ומי אני בכלל, קרש מהוקצע ומלוטש, ממורק פוליטורה, אבן שכל מים שוחקים אותה, כאילו מבין האבנים קמתי, ומעולם לא הייתה לי שבת".

זכינו לשמוע צעיריםא שסיפרו כי נסעו לעולם הגדול כישראלים וחזרו כיהודים, כי נסעו חסרי הקשר וזהות וחזרוא כשהם כבר במקום ותודעה אחרת, ונהגו לומר: "אי-אפשר להימלט מהגורל היהודי", וידענו כי 'יוצאי המזרח-הרחוק' כבר אינם כפי שיצאו מן הארץא ורבות השתנה בהם אל הפשוט והמכוון.

ספרו של אלחנן ניר, משורר, עורך ספרותי, הוגה ומורה לחסידות, מציג זווית אחרת למהפכה הרוחנית שעוברת על המטיילים בהודו. גם אם יש בשיבה להודו פנים של שיבה ליהדות, התובנות העולות מן הספר אינן מסתפקות רק בשיבה אורטופרקטית ליהדות אלא מציגות פנורמה רחבה, מרהיבה ועמוקה של הקשרים ותודעות נפשיות מעמיקות וחודרות.

כשברטוב מדבר על זיכרון השבת, מדובר בחוויה יהודית. כשאלחנן ניר מנסה להבין את מצב אי-הזמן, "אי התנועה" בתוך סאון הדרכים, הוא חוזר אל המושג היהודי: שבת. נפשו מוצאת את הדרך להתחבר אל העולם, אל המגע הבלתי אמצעי עם הזמן, עם המקום ועם הנפש. לפתע כל התורות ההודיות על חופש מסבלות העולם, מקבלות משמעות אחרת, והשבת היהודית מוארת באור אחר.

כיצד להיות

אלחנן ניר, עורך הקובץ, מנסה לתמצת את יחסו להודו במשפט שהוא כמעט מכתם: "הודו היא כנראה השבת של העולם המערבי", ובכך פותח לעיסוק רחב בספר בהקשר של הודו והשבת. הנה המחנך הרב דורי הנמן, כשהוא בוחן את המדיטציה ההודית, הוא מגלה בה קרבה לעולם השבת: "בשבת אין עתיד וכל מה שאתה שואף אליו כבר הושג. רק כך אתה יכול להתפנות ולחוש בשבת את הרגע, את הקודש". מענייןא שדווקא תחושת ההווה המועצמת היא המעניקה את תחושת הרוחניות העמוקה, וכפי דבריה של משתתפת נוספת בספר, המשוררת רבקה מרים: "כשחשים לפתע בתחושה עצמה, היא מפתיעה בעוצמתה - לחיות בהווה".

המסעות הנפרשים בספרו של אלחנן ניר שובים אותנו בקסמם, וכמו בספר מתח עוצר נשימה, סוחפים אחר נתיבים מפותלים ומפות דרכים של מחפשי אוצרות ומטמונות גנוזים. הסערה הנפשית של הכותבים מציגה בפנינו מראות ענק, שבהן אנו בוחנים את עצמנו לנוכח השינויים והתמורות שחווים הכותבים. הכותבים, אנשי רוח ויצירה בולטים, כולם נסעו ונוסעים להודו, וכל אחד מהם בדרכו מביא ממנה את ההד שהמסע הותיר בו, כאשר המשותף לכולם הוא ההדהוד היהודי הנוקב, שהתעצם והעמיק בהם דווקא במפגש החזק עם הודו.

ספר ההרפתקאות הרוחני של ניר מנסה להבין את עולמם של התרמילאים הישראלים המגיעים למזרח ובעצם משליך תובנות-עומק רבות גם על אותם שאינם באים שם. עד כי לעתים, תוך כדי קריאה, חשתי שאני צופה במהדורה מחודשת של אותו סרט אגדי "הסיפור שלא נגמר": התעוררות התודעה הרוחנית וחידוש החיוניות האנושית לנוכח הפחד מן "הלא כלום".

אלחנן ניר משוטט בכפרים במערב הודו ומרגיש את המטמורפוזה העוברת עליו: "אל מול הכפריים המתפללים אל האגם, נחמץ בי משהו על 'התמורה' הרוחנית המיידית, על עצם ההשתאות הכול כך פשוטה מול האלוהים". הוא מביא את דבריו המאלפים של אלעזר, מנהיג הסיקריקים הנודע ממצדה המדבר עם אנשיו על אנשי הודו, את דברי ספר הזוהר על אברהם השולח את בני פילגשיו אל 'ארץ קדם' המזוהה כהודו ונותן להם כוחות ושמות, ולאחר מכן הוא כותב במרוצה בכתיבה אישית ונוגעת:

"אלא שאחר כל ההתפלמסות עדיין זהרה בי העובדה, כי יהודי חי בברית. ולפני הכניסה לארץ ולחיים היהודיים הוא בא בברית, ולפני הפרידה מארץ החיים הוא יוצא בברית ואומר "שמע ישראל", שאינה אלא ברית בת אלפי שנים העוברת וחיה ומתחדשת ללא הרף עד היום הזה. וברית משמעה 'זו ולא אחרת', וברית משמעה - חיים שחלק מהגדרתם הוא המרחק כמו הקרבה, אי-ההבנה כמו ההבנה, או בקצרה: חיפוש. וכל התורה אינה אלא עצה, כיצד לעלות ולתור אחר הנעלם בעולם, מבלי לוותר לא על הנעלם ולא על המעלים על היעלמויותיו כי רבו. כיצד להתקרב מבלי להעלם ולהתאיין בתוך הקרבה עצמה. כיצד להיות".

ניר בוחן הבדלי גישה בין המערב למזרח, בוחן סוגי התבוננות ומנסה להבין מחדש את המונח הקבלי "פנים בפנים" ואת מושג הברית היהודי העובר מדורי דורות. הוא מוצא מקומות להשוואה בין תורות החסידות לתורות הזן, בין תפיסת המוות ביהדות לבין תפיסות הרווחות במזרח. הוא מחפש את הפשטות ואת ריתמוס החיים במושגים יהודים כמו "רצוא ושוב" הלקוחים מהעולם החסידי, ומוצא פרקים בהגותו של הראי"ה קוק, שיש בהם התייחסות למזרח והתמודדות עם תורת המזרח והבודהיזם.

הסנה בוער

הכותבים שנענו לאתגר להבין את פשר הנסיעה למזרח בכלל ולהודו בפרט עושים זאת בדרך לא שגרתית תוך חשיפה אישית, ומגוון המבטים הייחודיים שלהם מציג גלריה של מפגשים בלתי אמצעיים ומרתקים. הסנה בוער מולם, והדפים בהם נפרשים ההגיגים והתובנות אינם מאוכלים - חזקים דיים לשאת את עוצם החוויה.

רבקה מרים מתארת שני מסעות אישיים להודו, ואנו נחשפים לשתי מהפכות שונות ומרטיטות. פרופ' יוחנן גרינשפון מנסה לאפיין את ההבדלים בין המזרח למערב, בין תפיסות הזמן השונות: ההשתאות לנוכח גילויי אמונת התום הילדותית בהוויית היומיום בהודו מובילה אותו ליסודות הרוחניים שלהם, יסודות שאותם הוא מוצא בתפיסת העולם הרוחנית בהודו העתיקה. רבקה מרים מתארת חוויה דומה: "הצלחתי לחיות שוב את הראשוניות בצורה שרק ילדים חווים. נגעתי בצבע, בריח, בזמן, באמונה - באופן חף וחדש, במין רעננות מסחררת חושים".

מלילה הלנר-אשר מוקסמת מן החוויה המקדשית: תופעות שחשבנו שהן פולחנים עתיקים מקבלים פתאום חיים. היא צופה בהודים המגיעים לטבול במקוואות שליד המקדשים, מגיעים טהורים למקדש, מגישים מנחה לאלוהיהם, מנסה להבין את עומק החוויה של עלייה לרגל למקדש, להבין את חוויית ההיטהרות והקשר עם הכוהנים- וממילא עולות השאלות על תרבות המקדשים, וצפות תמונות הקושרות את הכול לתרבות ולהיסטוריה של העם שלה. ההתפעמות מובילה לבדיקה של התרבות הישראלית החפה מטקסים הקשורים לעולם הדת ולמבט מחודש על חיי המנהג והטקס היהודיים.

הרב דורי הנמן מוצא את עצמו מנהל תוך כדי מסע דיאלוג בין התרבויות, בין בית גידולו בישיבת "מרכז הרב" ובישיבות בהם הוא מלמד לאשר רואות עיניו בהרי ההימליה, ובאותו שיח מרתק שקורע אותו מבפנים הוא מגלה גם צד חיובי - נתיב של פתיחות, הבנה מעמיקה יותר של פנימיותו. וכך הוא כותב: "במסע בהודו נפגשתי עם אנשים שלא למדו דבר ממה שלמדתי, ואף על-פי כן השיחה אתם הייתה מאלפת ומעשירה לא פחות משיחה עם תלמיד חכם מובהק. לעתים ראייה של אדם הודי פשוט הצביעה על אמיתות גדולות".

לעתים שאלתי את עצמי, כיצד זה שישראלים האמונים על חינוך ליהדות בדרגות שונות של עומק מוצאים סימנים לתובנות יהודיות בעולם שחלקם מגדירים אותו עולם של "עבודה זרה". הטלטלה הזאת מעניקה למפגש רב המשמעות הזה משמעות רוחנית מהפכנית. כך מגלה רבקה מרים את העבר הקדמוני בסצנות שונות של החיים בהודו: "ראינו דברים שהזכירו לנו הבאת ביכורים, ראינו אנשים מתפללים לפני האש ומכסים עיניהם בכפותיהם מולה, כמו בברכת נרות השבת".

דריה מעוז מנסה להביט כמו ממעוף הציפור על שלל הזהויות היהודיות והישראליות, הצומחות מן המפגש המרתק, ומוצאת נקודת דמיון בין המחפשים: מרבית המחפשים חווים תקופת מעבר בחייהם, ומדובר בזמן של חיפוש עצמי, תקופה של חשבון נפש. המסעות הם דרך להתגבר על משבר-מעבר או משבר אמצע החיים ונפתולי המסע הם הזדמנות לבנות מחדש זהות באמצעות התמודדות עם הזהות הקודמת.

כרטיס נסיעה אל הקסם

המסעות מציבים אותנו שוב ושוב מול זהותנו, מול יהדותנו. הטלטלה והסערות מחזקות את תחושת הבחירה: כל מורשה היא בחירה, אנו מחויבים לגלות את הייחוד האנושי שלנו, יכולתנו לבחור, יכולתנו לעצב את זהותנו. ולפעמים אנו מעצבים את זהותנו מחדש, ולפעמים מחדשים אותה והרי היא כחדשה.

לא כל יום אנו מגלים בחנויות הספרים קובץ של מסעות רוחניים מרגשים, הקורא לנו להתייצב חשופים מול תופעות רוחניות ומול שאלות של זהות בכנות ובאומץ. ספרו של אלחנן ניר יקסום לאלפי התרמילאים שנפשם שוטטה במחוזות המזרח ולכל הרבים האחרים, שנפשם צמאה בגלוי ובסתר לדעת את סוד הנהירה למזרח. מדוע רבים כל כך משתוקקים לצאת אל הבלתי נודע אשר במרחקים הללו, מדוע כה רבים הולכים אל פסטיבלי השנטיפי והבומבלה.

ההיסחפות אחר המסעות המרתקים מגלה לנו עולם חושני אחר המנער את עולם השגרה ותחושות החושים אליהם הורגלנו: עוצמת החוויות הנפרשת בפנינו היא אדירה - ומעבר לכל יש קרבה עזה: תחושה אינטימית המרחפת מעל כל דף ודף, תחושה ההופכת אותנו שותפים לסודות המתגלים בחדרים הפנימיים.

קריאה בספר 'מהודו ועד כאן' מאת אלחנן ניר היא כרטיס נסיעה הצופן בחובו מסע לעולם קסום. דרך צלחה.

הערה לסיום: ספרו של אלחנן ניר על המסעות להודו יצא לאור לפני כשש שנים. אלחנן ניר ידוע כיום כמשורר וכעורך מוסף השבת של מקור ראשון ומעריב, שני ספרי השירה שלו זכו לתהודה עצומה. ספרו 'תחינה על האינטימיות' משנת 2008 זכה בפרס ורטהיים לשירה ובפרס רמת גן לספרות. לאחרונה הוציא לאור ספר שירה חדש 'האש הרגילה'. פרסם גם ספר הגותי 'אם רץ לבך - רוח וקודש בחיי היום יום, 2011.