כשדני הגיע לראשונה למושב שבו נולדה תמר, כדי לפגוש את הוריה, הוא התוודע, בפעם הראשונה בחייו, לעולם שהוא רק שמע עליו עד אז.
אביה של תמר, מיכאל שוורץ, מייק בפי חבריו הקרובים, ובהם ראש הממשלה, היה איש עסקים מצליח. הוא היה בשנות השישים המאוחרות לחייו. רבים משועי-הארץ נמנו על ידידיו הקרובים. הוא יכול היה להרים טלפון לשרים, ואפילו לראש הממשלה, להשאיר הודעה אצל המזכירה, ולקבל תוך דקות טלפון חוזר מהאיש שעימו הוא ביקש לדבר. מספר-הטלפון הסלולארי של רובם היה מקובע בטלפון-הנייד שלו.
ככה זה כשאתה חלק מאליטה שחבריה קשורים בקשרים שנולדו בעבר צבאי משותף.
הכל נעשה בקריצת-עין. לא צריך להרבות בדיבורים. אם צריך - עוזרים; ואם צריך - מושיטים יד תומכת. לא משאירים חברים מדממים בשטח. לשייכות הפוליטית אין שום נגיעה לקשרים בין חבריה של האליטה. להפך - לפעמים יש אפילו יתרון גדול בכך שהם פרושים בכל רחבי הספקטרום הפוליטי.
אין זה חשוב מאיזו מפלגה הוא שר-השיכון או שר-האוצר או כל פונקציונר אחר; אם צריך לחתום על כתב-מינוי מסוים או להבטיח זכייה במכרז רווי-כסף, מי שצריך לחתום, חותם. החותם, או מי שאמור לחתום, מקבל טלפון - והכל מסתדר.
לא מקפחים אדם בגלל שבמקרה המפלגה שלו לא נמצאת באותה העת בשלטון. גלגל-הענק הפוליטי כל הזמן מסתובב - ומי שהיום לא יכול לחתום יהיה, אולי, זה שבימים אחרים יוכל לחתום. לגמרי פשוט.
את האידיאולוגיה משאירים לפשוטי-העם. לכל אלה שחושבים שצריך להתלהם במרכז המפלגה כדי לקבל קידום במקום העבודה או בסניף המפלגה. בצמרת הפוליטית הכל מתנהל על-פי קודים אחרים הידועים רק לבני הכת השלטת. שפת-הדיבור שלהם שונה. אדם מן החוץ לא יבין אותה. לפעמים די בניד-ראש, או בתנועת-יד או גוף, כדי שהצד האחר יבין את מה שצריך להבין.
יש, ואפילו אין צורך באלה. מי שצריך להבין שיש, למשל, לקדם מינוי כלשהו של מישהו, מבין את מה שרוצים שהוא יבין, מבלי שאפילו תיעשה פנייה אליו. השיטות הן רבות - ומגוונות. רק בודדים מסרבים לפנייה של חבר. כל האחרים משלבים ידיים, כשצריך, והולכים הלאה ביחד. תמיד ביחד. שילוב הידיים נמצא תמיד ביסוד היחסים בין החברים בצמרת-השלטון. הוא יוצר מעין-מעגל שהכניסה אליו כמעט בלתי אפשרית.
החברים במעגל הזה חוסמים בגופם כל ניסיון לשבור אותו. מצטרפים חדשים אינם רצויים; אלא אם כן, כמובן, הם בני הדור השני או השלישי של מי שהקים את המעגל.
כשנתקלים בסירוב של חבר בקבוצה, וזה קורה לעתים נדירות ביותר, נאלצים לנקוט בצעדים של 'שכנוע'. אחת מהן, לדוגמה, היא פנייה לאיש-תקשורת בכיר, שגם הוא חלק מן המעגל, כדי שזה יפנה לסרבן בשאלה פרובוקטיבית, כגון על שמועה שמתרוצצת שהוא עומד למכור בהפסד נכס מניב. אם זה לא עוזר, והסרבן עומד במריו, אפשר תמיד לשתול ידיעה על 'קשיים כלכליים' של הסרבן, או על 'חשדות' להעלמת-מס. אפשר גם להדליף רכילות 'מלוכלכת', אם כי בדרך כלל אין צורך להרחיק לכת עד כדי כך, שכן מי שצריך להבין את מה שרצו שהוא יבין, מבין ללא כל קושי - הרבה קודם לכן.
הסרבן-להכעיס, מי שבתחילה ביקש להציב את סרבנותו על בסיס של תקינות הליכות-השלטון, אף פעם לא מתקשה לדעת כיצד יצאה לאוויר העולם הידיעה הלא-נוחה לגביו.
מנופי-הלחץ, אם צריך לחץ, הם רבים ומגוונים.
מייק שוורץ הכיר לא-מעט מהם. הם עובדים בכל תחום; הן במישור הפוליטי והן במישור הכלכלי. שום דבר לא נותר ליד המקרה. לא בחוגים של מייק. דני אהב לראות כיצד עובדים שם. שום דבר לא נעלם מעיניו - ולכן הוא לא אהב את ההתנשאות המזויפת של אשתו.
בסופו של דבר, כולם יוצאים מרוצים - וגם נשכרים.
גם הסרבן - וגם אלה שביקשו את עזרתו ונתקלו בסירוב מתיפייף, בעיקרו, בשלב הראשון. הסרבן חוזר-בו מסירובו, לאחר שהוא הבין, שכמו בחוגים אחרים, אפלים יותר, אי-אפשר לפרוש מן הציבור. החברות ב'מעגל' היא עד המוות. נקיפות המצפון אינן מתקבלות כתירוץ. אין להן מקום כשמדובר בחברים של 'הקבוצה'.
דני למד מהר מאוד, שהכל, אולי, יותר מעודן, בבית-הוריה של תמר, אבל לא שונה בהרבה מן העולם שהוא הכיר.
ההבדל היחיד הוא, שהחבר'ה האלה, של אבא של תמר, כך העריך דני, ידעו איך לתפוס את המדינה במקומות הרגישים שלה, בעוד שאלה שדני הכיר בשכונת-מגוריו פשוט לא היו בנקודות-הציון הנכונות בשעה שהמדינה הוקמה - והחלה לחלק משאבים לאומיים תמורת פרוטות למי שהיה ליד 'תחנות החלוקה'.
הוריו של דני, כמו גם כל מכריהם וקרוביהם, הגיעו, בדרך כלל, ארצה לאחר שכל המקומות הטובים כבר היו תפוסים, ולכן הם פשוט נשארו מאחור. אחרי שנתחים משמעותיים מן ההון הציבורי כבר חולקו, כל מה שנשאר להם, לאלה שדני הכיר בימי ילדותו בשכונה שבה הוא גדל, לעשות הוא להילחם על הפירורים שנשארו. מקצתם, כמו דני, הצליחו - אבל הרוב המכריע נשאר בדלותו.
כך פועלת השיטה. דני הבין את זה טוב מאוד.
הוא הכיר מקרוב הרבה מאוד מן המקופחים שנשארו מאחור ללא יכולת של ממש להתקדם למקומות טובים יותר - וזה רק הגביר אצלו את הטינה לכל מה שריח של שלטון נדף ממנו. הוא לא האמין שהשיטה הדמוקרטית מסוגלת לנטרל את הקיפוח שנולד לפני הרבה שנים.
בחירות בכל ארבע שנים, זה דבר יפה, אבל אין באלה כדי להפיג את זעמם של רבים כל כך שנשארים לאחר הבחירות עם ה'הבטחות' - ובלי שיפור של ממש במצבם.
האליטה החברתית נשארת בשליטתה, בין אם מפלגה מסוימת ניצחה בבחירות ובין אם יריבתה ניצחה; המקופחים נשארים בדלותם.
דני למד מהר מאוד איך פועלים החברים של אבא של תמר.
הוא גם ידע מה הם עושים באפריקה או בדרום-אמריקה או במזרח-אירופה. הוא אפילו ידע איך הם מחלצים זה את זה ממצוקות או מנפילות, או איך הם 'מגלחים' זה לזה חובות במיליארדים על-חשבון הציבור הרחב, או איך הם מצליחים לחמוק מחקירות מביכות בידי רשויות-החוק.
שליטתם של כל אלה, שדני תיעב בגלל שהם עשו את מה שהם עשו, בין השאר, להוריו, ולכל מי שהוא הכיר מאז שהוא למד להתבונן על סביבותיו, בתוקף היותם חלק ממערך שלטוני משומן ומתוחזק בכספי-ציבור, הייתה פרושה בהרבה מקומות אסטרטגיים.
כמו תמנון רב-זרועות, הם אחזו בנקודות הכי-אסטרטגיות במערכות-השלטון, או בצמתים מרכזיים בעולם התקשורת, מבלי לוותר על-אף עמדת-שליטה חשובה. אי-אפשר היה להחמיץ את נטיית-הלב של כתבים כלכליים בעיתונים או בטלוויזיה בשעה שהם דיווחו על הכישלונות הכלכליים של טייקונים מסוימים.
כולם רצו לעבוד יום-אחד בשירותם של טייקונים או בחברות-ענק שחילקו משכורות-עתק.
גם הפקידים הבכירים במשרדי-הממשלה השונים, אלה שתפקידם לפקח על מהלכי-הטייקונים לטובת האזרחים שהשקיעו בקרנות השונות שאמורות להבטיח קיום בכבוד בערוב ימיהם, וגם העיתונאים, אלה המכונים, ללא הצדקה, 'כלבי השמירה' של הדמוקרטיה, עמדו בתור כדי לזכות במשרה עתירת-משכורת ובונוסים במגה-חברות.
וגם במערכת-המשפט ידעו המועמדים לשפיטה, או השופטים עצמם, אלה שביקשו לזכות בקידום, באיזה צד מרוחה פרוסת-הלחם. אותם השמות הופיעו כל העת ברשימת כונסי-הנכסים של חברות-ענק שקרסו. לבעלים של החברות האלה לא קרה, אישית, דבר.
נכסיהם האישיים לא נפגעו.
עורכי-הדין שמונו לטפל בחברה הקורסת גזרו קופונים שמנים. ציבור-המשקיעים תמיד שילם בעד הטעויות שעשו אחרים. חלק מהם, מעורכי הדין שזכו להעדפות-יתר, היו חבריו של אבא של תמר.
השופטים אישרו הסדרי-סילוק חובות מגוחכים.
הם לא רצו לריב עם החברים של אבא של תמר.
הם רצו, כמו כולם, לחזור הביתה בשלום - ולקבל יום-אחד משהו מן העוגה הגדולה שהחברים של 'מייק' הכל-יכול כל הזמן חילקו ממנה פרוסות-פרוסות למקורבים. אנשי-שלומם אף פעם לא קופחו.
יש שקיבלו יותר - ויש שקיבלו פחות. אבל כולם קיבלו.
כלומר, כל אלה שהיו במעגל המקבלים. דני לא הכיר אותם מקרוב. הוא רק שמע כל חייו שיש כאלה שמקבלים.
רק בביתה של משפחת שוורץ הוא פגש בהם לראשונה.
דני רצה להצטרף אליהם. הוא תיעב אותם - ובכל זאת הוא רצה להימנות על אלה שמקבלים פרוסות מן העוגה.
יום אחד, כך הוא קיווה, הוא גם יהיה, אולי, זה שמחלק את פרוסות-העוגה לאחרים.
רק, לכאורה, לפי שעה
