מכושפת

צעיף של כשף עוטף את ספר שיריה של אורנה ריבלין, "ריקוד הקולות". נכנסתי לתוכו לקרוא, וכשרציתי לבחור שירים בא הכשף ההוא והקשה עליי את המלאכה. מיד נאפפתי באלגוריות וברטוריקה שמתנגנת בו ומצאתי עצמי נסחף אל גבולות המיסטיקה.

הכותרת "מכושפת", שנתתי לרשימה עלתה בלא שהיות אל ראש הדף. והיא, המשוררת, יש בשיריה הודיה שהיא אכן מכושפת. שירתה יש בה מן הכשף הרב, טעונה בדימויים שכאילו עלו מן האוב או לפחות צַפו בחלומות טבולים במיסטיקה שחלמה, שבם נמרים מביטים אל עיניה, ינשופים נופחים את חזם לעברה, ויש שממסמרים את גופה במסמרים. נראה בוודאות כמעט, כי משהו מעבר ליומיום מרחף סביבה בשעת הכתיבה ועוטף עליה. התחושה היא שכתיבתה נעשית מתוך מצב של הינתקות מן הסובב אותה ובבידוד של מחשבתה. בתחושה של התעלות אל מחוזות שאינם מצויים בטרקלין הבית או בחדריו על-אף נוכחותה הפיזית שם, וכי צבע הדיו של עטה הוא בגוון השַני.

דִּבּוּק
מַעֲלֶה אוֹתִי אֶל הָהָר,
צוֹלֵב אוֹתִי בִּסְבַךְ הַשִּׂיחִים,
מַקִּיז עָלַי מִדָּמוֹ,
עוֹטֵף אוֹתִי בְּמַסְמְרוֹת פְּלוּמָתוֹ
וְיוֹרֵד אִתִּי אֶל מִטָּתִי.
נָם אִתִּי אֶת שְׁנָתִי
וּבַחֲלוֹמִי,
פּוֹעֶה מִגְּרוֹנִי

דִּבּוּק,
בַּחֲדָרִים סְגוּרִים
צוֹלֵב אוֹתִי
בַּמַּשְׁקוֹפִים
מוֹשֵׁחַ בְּשָׂרִי בְּדָמוֹ
עוֹשֶׂה בִּי כְּשָׁפִים,
מְצַוֶּה עָלַי דְּבָרִים

וַאֲנִי,
פּוֹעָה מִגְּרוֹנוֹ
("דיבוק", עמ' 13)

היא פועָה - לא מדברת, לא צועקת, לא בוכה. הדיבוק שולט בה כרצונו, גורם לה לחוש כבת צאן, גורם לה להיות אחרת, מושח אותה בדם גופו ושובה אותה, נוטע בה תחושה כי הוקרבה, עושה אותה חלק גשמי שלו, כמו ערפד שמעתיק אותה מעולמה אל עולמו. אין היא יכולה להשתחרר מתחושת היותה נשלטת בידי דמיונותיה, דמיונות שכמו עלו מן האוב, כאשר כמעט בכולם החיות, או דימויי החיות, שולטים בה. כאילו היא נתונה בשעת כתיבתה לזמן אחר ולאותם יצורים היוליים שקדמו לנו בבריאתם, והם מסוגלים להתעלות ולשלוט בנשמותינו המפוחדות אם רק ניתן לדמיוננו להרשות זאת. ואולי ברור בעצם מהו הדיבוק שכך אוחז בה. ושמא ברור לנו לְמה היא נותנת את עצמה.

ואולי שגיתי עד מאוד, חולפת בי לרגע המחשבה, והיא אינה נשלטת על-ידי הדימויים האלה אלא ההיפך מכך, שולטת בם ומביאה אותם אליה באיזה קסם של מחשבה עזה כדי לעשות אותם שירה. אפשר גם שכך. אבל אני שב להיסחף אל תוך ספֵרת השירים. כי הדיבוק הזה אינו יחידי במלאכת ההזיה, אפילו העכביש יבוא במהרה לטוות את קוריו הלוכדים סביבה בניסיון לשזור אותה.

עַכָּבִישׁ מְכַשֵּׁף גּוּפִי
לִמְטֻטֶּלֶת עֵינַיִם
מְגֻלָּח רֹאשׁ
מְרַקֵּד בְּשֶׁטַח הַהֶפְקֵר
שֶׁל הָ"אֲנִי",
מַעֲבֶה כְּרֵסוֹ לַעֲיֵפָה.
("מטוטלת עיניים", עמ' 17)

אנַכֵס, אפוא, שורות אחדות כדרכי, ואומר כי אין ספק שמלאכת הכתיבה, בכללה, היא מלאת הזיה - הזיה שאנו מודעים אליה ומתרגמים אותה למילים. אין ספק גם שמלאכת הכתיבה כמוה כדיבוק חסר מרפא, שאינו מניח לכותב או לכותבת ומאלץ אותם להוסיף ולכתוב. וגברת ריבלין, בעת היותה חופשית מחוק הכבידה של גופה ומגבולות המחשבה, גם העכביש שבא אליה אינו יחידי באותו עולם מקביל והזוי, ובהמשך יבוא הנמר שהזכרתי ויכשף אותה בעיניו המופלאות. ועכשיו הנה באה התנשמת ומתנשמת סביבה, מביטה בה במבטה הפנורמי ובעודה במיטתה ממלאת זו את החדר באוושה של נשימותיה, עוטפת אותה בתוך בועה של נשימות חמות ומאווששות שמעבירות אותה לאיזו סְפֵרה אחרת, צוחקת לעברה ועומק עיניה נעשה קרקעית עמוקה, רחוקה ושודדת נפש, שעליה מצויים חייה. של המשוררת.

"תִּנְשֶׁמֶת לְבָנָה,
כְּצִפּוֹר גַּן עֵדֶן
נוֹעֶצֶת בִּי מַבָּטָהּ,
צוֹחֶקֶת וּמְצַיֶּרֶת לִי צוּרוֹת
שֶׁאָנוּחַ עַל קַרְקָעִית עֵינָהּ
_ _ _ _ _ _ _
וְהַחֶדֶר, נִמְלָא נשימותיה.
הִיא - נָחָה עַל כַּר רָאשִׁי
וַאֲנִי -
עַל קַרְקָעִית עֵינָהּ.
(מתוך "החדר נמלא נשימותיה", עמ' 20)

צא ולמד אם אלה הן המחשבות או שמא החלומות שמשתלחים בה, בעקבות קריאה או ידיעה של דברים מיתיים או אגדיים שאינם בספרות של יומיום. חלקו הגדול של הספר הוא מעין חלימה מיסטית מתמשכת, שאולי פולשת אל תודעת הכותבת גם מחוץ לשעות השינה. ושוב: לא פעם זה אכן נדרש לאמן, לאמנית, ולמעשה זה אף מתקיים, בלית ברירה - הדואליות של זאת הנראית ושל זאת המדומה המצויה בתוכה. של מי שהיא עצמה ושל מי שהיא בוראת בתוך מחשבתה. אולי כך הוא האמן, כל כך, עד שלעתים חושש הוא שמא שָסָּעת נפשו תשתלט עליו עד כי הוא תוהה על עצמו ונתפס לחששות, ברמה זו או אחרת.

חַדָּה
וַאֲדֻמָּה
וְעֵרֻמָּה
מְדַמֶּמֶת מִן הַצּוּרוֹת בַּחֶדֶר הַמּוּאָר, הַסָּגוּר וְהָרֵיק
מִבַּעַד לְשֶׁקֶט,
מִתְקַהֶלֶת

בֶּהָלָה.
(מתוך "בהלה", עמ' 22)

ואולי כדי לאמת את ההשערות השונות, שכשפיה ודימוייה כולם אינם אלא הדרך אל היצירה, זרמים ודחפים נדרשים למיניה, פגניים ככול שיהיו, לא בלי הנמר שהיא אוהבת ומושפעת ממנו שמופיע יותר מפעם אחת בשיריה, ולא בלי מראות ותחושות שנעדרות מן היומיום - היא מתחילה להבין את עובדת היותה מרחפת ומנסה להביא את עצמה אל עצמה ולהתכנס, כדי לנחות בסופו של דבר ליד דפי היצירה שלה. ליד שולחן הכתיבה המוזכר בספר במצבים שונים, יותר מפעמיים או שלוש. או מסרים של כתיבה. טעם של ארספואטיקה מוגנבת, נחבאת מעט. כמעט מצווה שמותיר אחריו אביה, וכך אמה ואף סבּתָהּ. דמויות שהן בנפשה.

נָמֵר פֶנְגְיַאנִי עוֹלֶה מִן הָאֲגַם,
מַרְקִיד אוֹתִי עַל גֶּשֶׁר צַר
בִּמְחוֹל גֶּשֶׁם אִינְדְּיָאנִי.

אוֹתִי בְּמַעְגָּל תֻּפִּים עַל גֶּשֶׁר צַר,
מַרְקִיד וְשָׁר

שֶׁאֶהְיֶה מָחוֹל
עוֹלֶה מוֹ הָאֲגַם
וְאֵרֵד פְּעִימוֹת, פְּעִימוֹת אַרְקִיד
אוֹתְךָ, נָמֵר פֶּנְגְיַאנִי עַל גֶּשֶׁר צַר
שֶׁתֵּרֵד פְּעִימוֹת, פְּעִימוֹת
עַד שֻׁלְחָן הִכְתִּיבָה.
("גשם פעימות", עמ' 50)

גברת ריבלין מצטיירת כיוצרת טוטלית שהיצירה אוחזת בגרונה ונכתבת בדם לבה. אך היא - ידיעת הדבר והתייגעות הנפש והמלחמה שניכרת בה על כל מילה, על-אף הכול אינם יכולים לעצור אותה. כי מי יכול לעצור באמת את מה שיש בו, את השדים של עצמו, שבמקרה של היוצר הם חלק ממנו, ממהותו? והטוטליות הזאת מתבטאת בכל מעשה שלה, מה שכמובן מתבטא גם בְבואה אל האהבה. לא בלי אותם יסודות קמאיים, עדיין, שמאמין אני כי עוד ידובר בם, אך היא מתמסרת כולה לאהבה שלה. אם טוב ואם רע היא מתמסרת לה. לַצפוי כמו גם לעַלום היא נותנת את עצמה.

הִזְהִירוּנִי לְבַל אַפְקִיר
כַּפְתּוֹרֵי עֵינַי
לְקַרְחוֹנִים נְמֵסִים,
שֶׁלֹּא אֶטְבֹּל בִּנְהַר מַיִם גּוֹעֲשִׁים
וְהִנֵּה, קֹטֶב גּוּפִי נוֹשֵׁק לְקֹטֶב גּוּפְךָ

וְטָבַלְתִּי בִּנְהַר מַיִם גּוֹעֲשִׁים
וְהִפְקַרְתִּי עֵינַי לִקְרְחוֹנִים נְמֵסִים
וְהִנֵּה, דָּמִּי הִפְלִיג אֶל דָּמְךָ
(מתוך "גלגל אש", עמ' 61)

כך היא אוהבת, כל כולה, ובתחושת חוב ואהבה להוריה היא מקדישה שער נפרד עבורם. דמויות הוריה, וסבתה שלא נשתכחה ממנה הן דמויות מעשירות, מעניקות, נחרתות, וכולן חום ואהבה וגעגוע. זהו בעיקר החלק הארצי שבספר, החלק היציב. החלק שאין בו צללים ואין בו חיות מתנשפות. אבל יש בו את ריחות התבלינים והתבשילים, ואת הטעמים האקזוטיים, כאשר, שוב, אל תוך הטעמים והריחות פולשת גם תזכורת השירה, וכי ברור, מאחורי הדברים, כי אנו עוסקים ביצירה. היא גם מצליחה ליצור אוירה של קדוּשה ולפחות של חג סביב הדמויות של סבתהּ ושל הוריה.

"סבתי עליה השלום,/ רקחה לי את השירה / בקדרת חמוץ מתוק, / שום ברוטב נענע" (עמ' 93). "חלב בספל תה - / כר לפצעֵי הלשון, / אמא לגמה מדֵי בקר, / את מנת החלב של ילדותי... (עמ' 95). "חברבורות של אותיות עבריות / נטע אבי בין שִנֵי החלב (עמ' 97). כך, בכתיבתה עליהם נעשות הדמויות כמעט מיתולוגיות, ונראה שיותר מכול הותיר עליה אביה את השפעתו.

אָבִי אַבְרָהָם,
לִמֵּד אוֹתִי לְהַנִּיחַ פִּרְקֵי שִׁירָה.

'הַנִּיחִי, בַּת, פִּרְקֵי שִׁירָה
וּלְאַחַר מוֹתִי,
כִּרְכִי בָּהֶם מִצְחֵךְ,
זְרוֹעֵךְ וּפִרְקֵי אֶצְבְּעוֹתַיִךְ"

וְכָרַכְתִי בָּהֶם מִצְחִי,
זְרוֹעִי וּפִרְקֵי אֶצְבְּעוֹתַי
וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינַי

וּלְאַבָּא -
קַדִּישׁ.
(פרקי שירה לאבא", עמ' 100)

אומר שלספר מתלווה תקליטור שבו קוראת המחברת משיריה, מהלך לא שגור, והיא מטיבה לעשות זאת ומוסיפה את נופך קולה ההולם לכתוב. ולבסוף אומר גם, כי כמובן לא הכללתי ברשימה קצרה זו את כל הדברים שיש עוד להתעכב עליהם. לא ביטאתי את כל התחושות, לא להטתי מספיק את הארוטיקה שבספר, ואת הדימויים המיסטיים, לא פעם האליליים; את ההקשר שהמסמרים הננעצים בגופה, שיותר מפעם חוזרים בשיריה ומעוררים מחשבה על דמות אחרת, רחוקה. אך ברור נראה, לאחר הכול, ש"ריקוד הקולות" הוא מה שמתחולל בה לשמע המילים שבראשה, לצלילי השורות שנולדות שם. ובשיר הזה, שהוא מצוות אביה לממש את כתיבתה, היא מבהירה את המבוע שהוליד אולי את הנביעה המבורכת שבספר, ולפחות ברך עליה ונתן בה את הדחף לזרום. לזרום ולכרוך.

והיא אכן כורכת, כמצוותו. כורכת את הדברים לספר שירה מכושף וקסום. ואם אביה עמד מול עיניה בזמן מעשה הספר הזה, ואם דמותו ניצבת מולה בחבקה את ספרה, ואם משהו ממנו חולף בה לעת זו כמשב בתוכה - הרי שאכן בכל נפשה קידשה לו.