הנקודה הנכונה

תחושה של ציניות דקה, מפוקחת וטובת מזג, ליוותה אותי ודבקה בי במשך הקריאה בספר השירים הזה של מר יניב. לא ציניות כועסת, לא כזו שנוטרת לַעולם על אופן הקיום שלנו או לנו על התנהגותנו, אך היא אכן קיימת ובשקט יחסי גם בועטת.

חביבה ומחייכת ותוך כך בועטת. הוא מודע לכך שאין לנו שליטה על הדברים. על חלקם אין שליטה כי הם מעשי בריאה, על חלקם האחר אין לנו שליטה, כי הם חזקים מאיתנו, מתקדמים מאיתנו, מחוכמים מאיתנו. אנחנו נעשים תלויים בהם יותר ויותר, עד כי בלעדיהם לא נוכל למצוא את דרכנו. ועל-אף כל אלה, ועל-אף פגמי החיים שעליהם הוא מספר לנו, אתה חש עם הקריאה, כי בדרך משלו הוא ספוג באופטימיות לא מבוטלת.

אֵין קְלִיטַת לַוְיָנִים
בִּשֵּׂר הַמַּכְשִׁיר
וְזֶה לָקַח לְךָ שַׁבְרִיר
לְהָבִין בְּלִי שֶׁיַּסְבִּיר
שֶׁאַתָּה אָבוּד בָּאוֹטוֹסְרָדוֹת

יֵשׁ קְלִיטַת לַוְיָנִים
בִּשֵּׂר הַמַּכְשִׁיר,
וְאָנוּ לְרֶגַע חָשַׁבְנוּ
שֶׁלֹּא נֵדַע עוֹד
לְעוֹלָם לָצֵאת
מִן הַמָּבוֹךְ הַזֶּה.

(מתוך "לַוְיָנִים", עמ' 10)

איש אינו חומק מהראייה המחוכמת שלו, מן הציניות הדקה, המעודנת, שבה הוא רואה את הדברים. ציניות מטבעה ספוגה בחריפות, אך כאן, אני יכול לומר, זו חריפות טהורה בלא קומץ לגלוג, מה עוד שאינו שוכח להכליל בה את עצמו. לאחר הכל זהו משחק שהחיים מכתיבים, וכל מה שיש בהם וכל מה שמסתבר מהם, תלוי בהרבה מן המקרים מנקודת המבט שלנו עליהם. ונקודת המבט של מר יניב, ככל היותה ביקורתית וספוגה במידה מסוימת של תסכול, היא עדיין אופטימית ואוהבת את הקיים. לא פעם כאילו מסתכל על הדברים מהצד. נקודת המבט שלו חוׂוַה ברצון את היֵש, מתוך קבלתו, כי זה אכן מה שיֵש, וכשם שהיֵש הזה יכול להיות מעט, הוא גם הרבה וכשם שהוא מתסכל, הוא יכול להיות גם נפלא למדי בדרך זו או אחרת, ולפי נקודת הראייה שלנו את הדברים.

הַנְּקֻדָּה הִיא
שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת הַנְּקֻדָּה שֶׁלָּךְ
וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ כָּאן
וְיוֹדֵעַ
שֶׁאַתְּ רוֹאָה אֶת הַנְּקֻדָּה שֶׁלִּי
וְיוֹדַעַת שֶׁאֲנִי כָּאן,
וּבְכָל זֹאת,
מִשּׁוּם מָה,
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת
שֶׁאֲנִי צָרִיךְ
לְהִתְיַחֵס לַנְּקֻדָּה שֶׁלָּךְ
לִפְנֵי שֶׁאֶת מִתְיַחֶסֶת
לְזוֹ שֶׁלִּי.
זוֹ הַנְּקֻדָּה.

(הַנְּקֻדָּה" עמ' 25)

ומה היא הנקודה הנכונה? ומי בסופה של התנצחות מנצח אם לא העולם, שהנקודה שלו חזקה מכל נקודה של האדם? אני יכול לראות חיוך מסוים על שפתי המשורר בכתבו את השורות. כי הוא תוהה על דברי עצמו גם. אך אל לנו להיות סבורים שהתהייה מסתכמת בהתפלמסות של יומיום. והרי לא היום נוצרו הדברים. אלה היו מיושנים יותר ואולי יותר נוחים, ואולי היה בהם תום שכבר איננו, שכבר נרמס בעולם החדש. הבעת געגוע לאפשרות הזאת, אולי אף לְמה שמצוי בכל, בזכרון שלנו מילדותנו, אינה נעדרת מן השאלה. ושאלה זו מתעוררת בו מגילוי של ישן תוך ביצוע החדש שהוא רואה, ודי היה בחפירת יסודות לבנייה חדשה באחד הרחובות שבקרבתו כדי למצוא את סימני החיים שהיו פעם. חיים שהתנהלו על אותה חלקת אלוהים הקטנה שעליה אנו יושבים ונותרו שם מתחתינו.

האם אותו עולם היה ראוי יותר? והאם יכלו בעבר לבטא דברים כאלה או אחרים ברבים? כי זה נראה רומנטי, לשבת בצל תאנה ולאכול מאשכול ענבים כמו בשיר הבא, אך הוא לא שוכח לשאול על הרע שהיה, על זכויות שלא היו, שבכל זאת ברוב המקרים אלה ישנן כאן והיום.

יֵשׁ בְּרוֹשׁ בּוֹדֵד
בְּפַאֲתֵי הָעִיר
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם עָמַד שָׁם לְפָנִים,
וּכְשֶׁחָפְרוּ אֶת הַיְּסוֹדוֹת
שֶׁל אֵיזֶה בַּיִת בָּרְחוֹב
מָצְאוּ שָׁם מְעָרָה
עִם שְׁנֵי שְׁלָדִים.

חָשַׁבְתִּי לֹא אַחַת
עַל מִי שֶׁחַי כָּאן בָּאֵזוֹר
וְהִסְתּוֹבֵב
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת,
נוֹלָד לְתוֹךְ אוֹתוֹ עוֹלָם
אוֹתוֹ עָזַב
כָּךְ בְּלִי זְכֻיּוֹת
וּבְלִי חוֹבוֹת.

אֲנִי חוֹשֵׁב עָלָיו תָּדִיר
עַל בֶּן הַדּוֹר הַהוּא
הַאִם הָיוּ חַיָּיו טוֹבִים
כְּשֶׁיָּשַׁב בְּחֹם הַשֶּׁמֶשׁ
תַּחַת תְּאֵנָה
וּבְיָדוֹ אֶשְׁכֹל עֲנָבִים?

(מתוך "בְּרוֹשׁ בּוֹדֵד", עמ' 16)

כך בא הטבע וכך באות השנים וזה מכסה על זה וזה מנצח את זה. כוחו של האדם אינו יכול לטבע, וזה, הטבע, אינו עושה כרצון האדם. הינה, באופן סמלי בא גל מהים ומעלים את שמה של זוגתו, שנרשם בחול. דוגמה קטנה של כוח גדול יותר. וזה עורר בי היקשים שצַפו בי מייד למקרא הדברים, לאותו צונאמי רצחני שהעלה את הים אל החוף ומחק חיים ורכוש לרבבות.

אסון זה כמו אסונות אחרים. לפתע נעשה האדם קטן וחלש וחסר אונים. באופן מעודן להפליא מובא הנושא בשיר הבא, הרומנטי לכאורה, הפעוט לכאורה, בינו לבינה לכאורה, המתאר רגע מתוך החיים ושמא שוב רק לכאורה - אך יש בו ביטוי של מחאה שקטה לנוכח כוחו של הטבע שנותן לנו חיים, אך יש לו נפש משלו, ומצבי רוח משלו והתנהגויות משלו, והוא יכול להתל בנו ולא פעם גם לפעול כנגדנו ולהכות בנו בלא רחמים.

אֶת שְׁמֵךְ
שֶׁהָיָה צָרוּב בַּחוֹל
מָחֲקָה הַגֵּאוֹת

אַחַר כָּךְ נָסוֹגוּ הַגַּלִּים
נוֹשְׂאִים עִמָּם
אֶת צֵרוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת
אוֹתָם קָשְׁרוּ הוֹרַיִךְ
לָךְ לְכֶתֶר

(מתוך "שמך", עמ' 32)

אבל בכל זאת אין הוא רוצה לוותר על הדברים האלה, למרות שבבסיסם מעוגנת רק אשליה של קיימות. זה בא ומעיר שוב את הציניות השכלתנית שבו, שיכולה לא פעם גם לחזק, לתת נחמה קלה שמצויה לעיתים אצל מי שכוחו בו ללגלג על עצמו. מין לגלוג שיש בו את חמלת עצמו על גורל שלא הייתה לו היכולת לקבוע אותו; לגלוג שחובק מרכיב של תסכול כואב בתוכו. הכאב שהוא הידיעה על תופעת החלוף, שאין ממנה מנוס.

וּמָה נוֹתַר
אַחֲרֵי הַיְּדִידוּת
וְהַחָכְמָה
וּמְאוֹר הַפָּנִים
וְהַתִּקְוָה
וְהַגִּלּוּי
וְהָרֶגֶשׁ
וּנְעִימוֹת הַמַּבָּט
וּפְתִיחוּת הַנֶּפֶשׁ
וְהָעֵצוֹת הַטּוֹבוֹת
הַשִּׁתּוּף
וְהָאוֹר בָּעֵינַיִם
וּשְׂפַת הַגּוּף?

("ומה נותר", עמ' 43)

ואם כך מה נותר מן העולם? דעיכת האדם היא גם דעיכתו של העולם. ודומה שהעולם מאיים על עצמו, כאילו רוצה אך גם חושש להיכחד. כי מישהו ברא אותו ואין עדיין ביטחון שמאס בו, אם כי אולי מאס באלו מן השוהים עליו. אבל מתוך האיום הזה שלו נראים השמים כעוסים והשמש מאדימה, ואולי יש רטט שמגיע למעלה מהֵד תופי המלחמה שמתדפקים על האדמה המשוגעת הזאת, שעליה אנו דורכים ומתמיהים בהתנהגותנו את הבריאה - אך כל זה קורה בעוד המשורר כותב עדיין את שיריו! שומו שמים, דומה שאומרים השמים לעצמם, שמא יש עדיין צדיק בסדום. האם עובדה זו שהוא עדיין כותב, ואחרים כותבים ועוסקים באמנות ובענייני הרוח ומשיבים משב מנפשו של האדם - האם עובדה זו נותנת על-אף הכל תקווה לעולם? לו רק אמרו לנו שכן. כי החשש לא נעלם.

הַשְּׁקִיעוֹת נַעֲשׂוֹת אֲדֻמּוֹת יוֹתֵר
כְּשֶׁבָּרֶקַע נִשְׁמָעִים תֻּפֵּי הַמִּלְחָמָה
וְהָאֲוִיר נַעֲשָׂה כְּבַד
וּמְלֵא חֲשָׁשׁוֹת
וְאֵד כָּבֵד של לַחוּת
כְּמוֹ עוֹלֶה מִן הָאֲדָמָה
קוֹל דְּמֵי אַחֶיךָ
וּדְמָמָה.

("השקיעות נעשות אדומות יותר", עמ' 81)

הדממה הזאת שבסוף השיר מנקרת בתודעה. דממת עולם. כמו אותה ציפור המצוירת על בד, שאינה יכולה לעוף ואינה יכולה להשמיע ציוץ. והדממה הזאת שַבה ומנקרת, בהיותה בועטת באיזה קיר בחוזקה ואפילו אינו משיב לה קול. כי אין כנראה את הדין ההוא שהיה בראשונה, כאשר דמו השפוך של הבל תבע את שלו ואף נענה. כאילו מישהו התייגע מאיתנו. כי שוב אין כנראה חשבון של דם, והחשבון הקיים הוא חשבון אחר ותלוי-עניין. לא רחוק מאיתנו אנו עדים לדם שנשפך ואחריו רק דממה. וכך ביותר ממקום אחד. דממת העולם המגואל אך השותק, המתחסד, המתחשבן עם רווחי עצמו. דממת בעלי הכוח ובעלי העניין. ולאן הולכת בעקבות זאת המחשבה? מה חשה הנשמה?

עֻבָּר בְּרֶחֶם אִמּוֹ
כְּיוֹנָה בִּמְעִי הַדָּג.
חָשׁוּךְ שֵׁם
וְחַם,
רַק הַלְמוּת לִבָּם הַנִּפְעָם
וְהַדָּם
הַזּוֹרֵם דֶּרֶךְ חֶבֶל הַטַּבּוּר
לָתֵת חַיִּים
לַפֶּלֶא
הַהוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה
יוֹתֵר וְיוֹתֵר בָּרוּר,
עוֹד מְעַט וְיָגִיחַ
לָאוֹר
וּמִכָּאן וְאֵילָךְ
יִצְטָרֵף אֶל הַתּוֹר.

("לתת חיים לפלא", עמ' 95)

ולאיזה מן התורים יצטרף העולל הנולד? לתור הטוב או לתור הרע? והאם יוכל לבחור לאיזה מהם להצטרף? אך לא נראה שיוכל לעשות דבר. האם על כל זה אמר קהלת כי הבל הבלים? וכי הכל הבל? על כל מחשבותינו, רצונותינו, מעשינו, אוזלת ידינו? אם כן אז אולי נעמוד מול המראָה ונגחך לעצמנו. כך נדמה לא פעם, בדפי הספר, מעדיף מר יניב בשימת שכל לעשות. כי שמא כמו שורות השיר הבא, השיר הקצר והעז הסוגר את ספר השירים הזה, אנו יפים כל עוד האור זורח על פנינו. כמונו כמו אותם פרחי חמניות, וכמו העולם וכמו החיים וכמו השיר עצמו. כי לאחר הכל עצם העניין לא רק בזה שהוא בר-חלוף, אלא גם שכל העניין נראה קצר מדיי לרבים מבני האדם, ולעתים גם לא נוח ודי מגוחך.

פָּנֶיהָ
שֶׁל מוֹכֵרֵת הַפְּרָחִים
נָבְלוּ
בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה.

("מוכרת הפרחים", עמ' 143),

ומילה אחרונה: פעמיים קראתי את שירי הספר הזה בטרם יכולתי והרשיתי לעצמי לגשת ולכתוב עליו. חיפשתי את החוט המקשר בין כל השירים, את הרוח שמובילה את הספר הלא דקיק הזה. אומר לאחר זאת כי סגנון כתיבתו של יניב תואם את רוח השירים, והוא פרוזאי למדיי מבלי להיתפס, פרט למקומות בודדים, לליריות של השירה. הכתיבה כאן היא כתיבה מתבוננת.

מי שבא לדבר על פגמים לא בא להתנגן ולא להתחרז, כך התחושה, אם התכוון לכך ובאם לא. במקום אחר הייתי אומר: אנא חִדלו לכם מלהדיר את הכתיבה הלירית, שנועדה להיות יפה, שקולה ומדודה ומתנגנת. נסו לכתוב אותה. ליהנות ממנה. לא הפעם.