מיידָנֶק היה המקום האכזרי ביותר עלי אדמות. ימים של חום מעיק התחלפו בימי גשם וקור. המחנה שכן בפאתי העיר הפולנית לוּבּלין שעד הכיבוש הנאצי הייתה מרכז יהודי רוחני. מן המחנה יכולנו לראות את אורות העיר ואת הסימנים המעידים על בני אדם הטרודים איש איש בעניינו, תזכורת לחיים שנמנעו מאִתנו. הנאצים עינו אותנו ורצחו אותנו בגלוי, לנגד עיניהם של תושבי לוּבּלין ששתיקתם העבירה מסר שאין לטעות בו: איש בעולם החיצוני אינו מתעניין בגורלנו.
יומנו במיידָנֶק החל עם שחר, כשעמדנו בחוץ במסדר נוכחות. תהליך ספירת האסירות היה לפעמים ממושך מאוד, כי בכל פעם שטעו החלו בספירה מחדש. אחר כך חולקנו לקבוצות וצעדנו לעבודה. אותי הוליכו אל ערֵמת סלעים, ויום שלם עסקתי בשבירתם. למה ולשם מה, זאת לא גיליתי מעולם, אם כי אני משערת שהמטרה הסופית הייתה פשוט להעביד אותנו עד מוות. שיטת העבודה הייתה פרימיטיבית. היינו מטיחות סלע אחד באחר ושוברות אותם. האבק היה חודר לפה, לעיניים, לעור ולריאות. בתוך ימים התכסו ידי בחתכים והעלו אבעבועות, והאבק חדר לכל חריץ בגופי. בערב צעדנו בחזרה לצריפים ושוב עמדנו למסדר נוכחות.
את מחנה הנשים ניהלו קצינות ס"ס שנהנו מאוד לענות את האסירות. הן לבשו מדים מצוחצחים, מגוהצים למשעי, ונעלו מגפיים מבהיקים. רובן היו נאות, גבוהות ובלונדיניות, ונקל היה לטעות ולראות בהן נשים רגילות. אחת מהן, שכיניתי אותה השטן ולימים נודע לי שמה האמִתי, אֶרנָה וַליש (Erna Wallisch), הופיעה לפעמים רכובה על סוס, מנופפת בשוט ומצליפה באקראי באסירות חסרות הישע שעמדו במסדר. בעיני היו הקצינות האלה התגלמות הרוע.
על עבודתנו וחיי היום יום שלנו השגיחו אסירות ששימשו קאפּו ותפקידן היה לתווך בין האסירות ובין קצינות הס"ס. היו בהן שהשתדלו ככל האפשר לאזן בין דרישותיהם של הגרמנים להתעלל באסירות ובין רצונן לגונן עלינו מפני הרע מכל. לי לא היה מזל שכזה. הקאפו שלי הייתה אישה גרמנית פרימיטיבית שלא לבשה מדי אסירים וחיבבה מאוד הנאות סדיסטיות. לפעמים הביאה לשדה את מאהבהּ האוקראיני והשניים התעללו בנו סתם לשם שעשוע. יום אחד הייתה להם מריבת אוהבים, והקאפו שלנו החליטה לפרוק עלינו את זעמה ופסקה לכל אחת מאִתנו 25 מלקות בצינור גומי. היא פישקה את רגליה, ואנחנו הצטווינו לגשת אליה זו אחר זו, להתכופף ולתחוב את ראשינו בין רגליה. אחר כך סגרה את רגליה על ראש הקרבן עד ששום תנועה לא הייתה אפשרית, והחבר האוקראיני שלה חלק לכל אחת מאִתנו 25 מלקות בצינור גומי. איני בטוחה שקיבלתי את כל 25 המכות, כי מעצמת הכאב התעלפתי. רק בקושי צעדנו בחזרה אל הצריפים ביום ההוא. בלילה, מכוסה כולי חתכים וחבורות, לא יכולתי לא ללכת ולא לשבת ולא לשכב. ביקשתי מאחת הנערות בצריף לקחת את פיסת המרגרינה שקיבלנו עם מנת הלחם היומית שלנו ולמרוח אותה על גבי ואחורי. הכאב הגופני גבר הפעם על הרעב. למחרת היה עלי לשוב ולגרור את עצמי לעבודה.
בימי הראשונים במיידָנֶק הייתי טרודה בשמירה על שעון הזהב של דודי. חפץ שאפשר לסחור בו היה עשוי להועיל במקרה חרום, אבל משום כך היה עלול להיגנב. נוסף על כך היה מסוכן להחזיק חפץ בעל ערך. אילו נודע לגרמנים על השעון שברשותי הייתי צפויה לעונש חמור, אולי אפילו להוצאה להורג.
בימים הראשונים במחנה הייתי כנראה המומה מן הסלקציה הראשונית. התכנסתי בעצמי ולא דיברתי עם איש. אחר כך התיידדה אִתי אישה צעירה אחת בשנות העשרים שלה. בהתחלה העיפה בי מבטים מדי פעם בפעם, ויום אחד ניגשה אלי והציגה את עצמה. שמה היה כשמי, רוֹמה. היא השתדלה להצהיל את רוחי ואני נתתי בה אמון והראיתי לה את שעון הזהב שלי. היא אמרה לי שהוא רב ערך והבטיחה לסייע לי להחליף אותו ב-24 קעריות מרק נוספות.
במיידָנֶק הייתה קערית של מרק במקום הראשון ברשימת הפנטזיות של אסירי המחנה. נתתי לה את השעון, ומרגע זה ואילך לא ראיתי לא שעון ולא מרק, וגם את רוֹמה לא הריביתי לראות. כשלחצתי אותה אל הקיר ותבעתי את התמורה לשעון בדתה מלִבהּ תירוצים מלאי דמיון והבטיחה שכבר למחרת היום אקבל את התמורה.
רוֹמה הייתה השקרנית הטובה ביותר שהִכרתי מעודי. נראה שבוגדנותה לא הטרידה אותה. היא לא הייתה היחידה ששיקרה, רימתה, בגדה וגנבה מחברותיה האסירות. המסר היה ברור. במאבק על הישרדות כל איש דואג לעצמו. לא בקלות סיגלתי לי את הכלל הזה, אבל למדתי את הלקח. התבגרתי ודאגתי לעצמי, אם כי לא בדיוק בדרך שאִמי ציירה לה בדמיונה. במיידָנֶק נחשפתי בברוטליות לצדדים האפלים ביותר של הטבע האנושי. היה עלי להתגונן מפני כולם.
לילה אחד התעוררתי והיה עלי ללכת לשירותים. הלכתי למחראת המחנה שלא הייתה אלא כמה בורות באדמה שהוסתרו מעין רואה בפיסת בד. היה זה ליל קיץ חשוך, גשום ונשוב רוחות. הגעתי אל המחראה והחלקתי ישר לתוך בור מלא בוץ, שתן וצואה. עד מהרה שקע כל פלג גופי העליון בתוך הבור. לא היה שם דבר להיאחז בו כדי לצוף, עמדתי לטבוע בתוך התערובת הנתעבת. באופן טבעי הִטיתי את פלג גופי העליון קדימה ועצרתי את השקיעה, אבל לא היה שם איש שימשוך אותי החוצה. גם לא היה טעם לצעוק, כי איש לא היה בא לעזרי. השענתי את פלג הגוף העליון על קצה הבור ולאט-לאט זחלתי ומשכתי את עצמי החוצה. היה עלי להיזהר מפני תנועות נמרצות מדי כדי שלא אשוב ואחליק מטה. גופי היה כבד, והריח היה נורא. איכשהו מצאתי את הכוחות למשוך את עצמי ולצאת מהבור.
הלכתי אל הבאר, נעמדתי תחת משאבת היד והתחלתי לשטוף את עצמי. אחרי ששטפתי את שכבת הזוהמה הראשונה התפשטתי ושטפתי את בגדי ביסודיות במשך יותר משעה. אחר כך שטפתי את גופי ומאחר שהייתה לי רק מערכת בגדים אחת חזרתי ולבשתי את בגדי הרטובים. עדיין הסרחתי, אבל לא היה עוד מה לעשות נגד הסירחון. הלילה נעשה צונן, והבגדים הרטובים העבירו צמרמורת בגופי. חזרתי לצריף ונכספתי לזחול לתוך המיטה, להתכרבל בשמיכה ולחמם את גופי הקופא. אבל לא רציתי להרטיב את המזרן. הייתי עייפה מאוד. עם שחר יהיה עלי לקום וללכת לשבור אבנים, ושעות המנוחה היקרות המעטות שלי הלכו ואזלו במהירות. נשכבתי אפוא על הרצפה הקרה בפינת הצריף וחיכיתי לבוא הבוקר.
בבוקר כשעמדנו במסדר נתנו בי העצירות האחרות מבטים מוזרים. ככל הנראה עדיין נדף ממני ריח המחראה. למזלי הטוב זרחה השמש באותו בוקר של חודש יוני, ועד הצהריים היו בגדי יבשים. אבל האירוע הזה הותיר פצע בנפשי. במשך שבועות רבים עדיין חשתי שאני מדיפה את סירחון המחראה והשתדלתי להתרחץ הרבה ככל האפשר.
הימים חלפו ואני נעשיתי רובוט. עבדתי, ישנתי, עמדתי במסדר נוכחות פעמיים ביום והייתי רעבה כל הזמן. חדלתי מלחשוב ולהרגיש. האנושי שבי מת. הייתי חלולה. בכניסה למיידָנֶק, מצד שמאל, היה שטח השמור לילדים, מוקף גדר תיל. בכל פעם שצעדנו לעבודה ראינו את הילדים, פניהם כחושות ועיניהם עצובות, עומדים ליד הגדר. אחת לכמה ימים לקחו הגרמנים את הילדים אל תאי הגזים, ומשלוח חדש היה מגיע. כעבור זמן חיסלו הגרמנים את צריף הילדים ושלחו את הילדים אל מותם מיד עם בואם. מה יכולתי להרגיש לנוכח אכזריות שכזאת? במיידָנֶק, או שלִבך נשבר לרסיסים או שהוא מת.
בוקר אחד, כשעמדנו במסדר, הופיעה כל פמליית נסיכות הס"ס. הן סקרו אותנו בעיון, בחרו 100 נערות חזקות ובריאות ולקחו אותן. לא היה לנו מושג לאן, אבל חרושת השמועות עבדה שעות נוספות באותו היום. בערב נודע לנו שהגיעו אל חלק אחר של מיידָנֶק שנקרא פלוּגפּלאץ (Flugplatz). לא ידעתי מה בדיוק הן עושות שם, אבל שמענו, אם כי איני בטוחה שאמת הדבר, שתנאי חייהן שופרו[1]. ימים אחדים לאחר מכן שבה פמליית הקצינות, והפעם הן בחרו מאות נערות שנראו בריאות. הנערות האלה נשלחו אל מחנה העבודה סקַרז'יסקוֹ-קָמיֶננה (Skarżysko-Kamienna).[2] זה בלי ספק היה בגדר שיפור, כי מיידָנֶק היה מחנה מוות עם תאי גזים פעילים. סלקציה דומה נעשתה ימים אחדים לאחר מכן, אבל לא נודע לנו לאן שולחה הקבוצה הזאת.
בסלקציה הבאה, כעבור ימים אחדים, נמלאתי חרדה. שמתי לב שהקצינות בוחרות תמיד בנערות הבריאות והנאות, וידעתי מה פירוש הדבר להישאר בין החלשים והחולים במחנה מוות גרמני. קיוויתי שיבחרו בי, אבל קצינות הס"ס התעלמו ממני. הנערות שנבחרו עברו אל צִדה האחר של החצר. ברגע מסוים, כשקצינות הס"ס הפנו את גביהן אלי, יצאתי מן השורה והצטרפתי לקבוצה שבצד האחר. באותו בוקר של חודש יולי הייתה לי הרגשה עזה שעלי לעשות כל מאמץ ולעזוב את מיידָנֶק, ולא חשוב לאן ישלחו אותי הגרמנים. שום מקום לא היה גרוע יותר ממיידָנֶק.
הצעידו אותנו אל צִדו האחר של המחנה ושם הוכנסנו לצריף גדול ונאמר לנו להתפשט. אחר כך עברנו בזו אחר זו לפני שורה של קצינים גרמנים שסקרו אותנו. הפעם היו כולם גברים. רוב הנערות נשלחו ימינה, ואחדות שמאלה, כלומר בחזרה למיידָנֶק. כשהגיע תורי שאל אותי הקצין מה גילי. הייתי בת שש־עשרה, אבל אמרתי שבע־עשרה. הקצין לא התרשם ושלח אותי שמאלה. ידעתי שאיני רוצה לחזור למחנה. שיערתי שבעירומנו כולנו דומות בעיניהם, ובמקום להתלבש ולחזור למיידָנֶק חזרתי אל קצה השורה. הגעתי שוב אל הקצין, ולרגע חששתי שהכיר אותי. הוא לא הכיר אותי ושאל אותי שוב לגילי. הפעם אמרתי לו שאני בת עשרים. הוא שלח אותי ימינה והוסיף את שמי לרשימתו.
קבוצתנו נלקחה אל תחנת הרכבת ועלתה לרכבת. הקרון לא היה מלא, ואני התיישבתי ליד הדלת ושלחתי מבט החוצה. בקרוב אעזוב את המחנה. חשתי הקלה משום שנשארתי בחיים עד כה, ועם זה הייתי אחוזת חרדה מפני הבאות. רוב הזמן פעלתי על-פי דחפים ותו לא. לא היה שום דבר רציונלי בהתעקשותי לעלות על הרכבת הזאת, והייתי משותקת מאימה שמא דחפי מובילים אותי אל מותי ולא אל החיים. שמעתי את הצליל המוכר של טריקת דלתות. אסיר אחד בא לקרון שלנו ועמד לטרוק את הדלת. הופתעתי למראהו: האיש היה קָרוֹל קוֹנֶצקי שאִתו שהיתי חודשים אחדים בחוות לוֹביץ'. קראתי בשמו בקול רם, והוא הכיר אותי. כעבור רגע קצר של שמחה משותפת שאלתי אותו לאן לוקחים אותנו.
הוא הרכין את ראשו ולחש, "אושוויץ".
התחלחלתי. על אושוויץ שמעו כולם. בסתיו 1942 כבר יצא שמעו כמחנה הריכוז הנורא ביותר בפולין. אבל היה מאוחר מדי לשנות את דעתי. לבסוף, כשקָרוֹל עמד ללכת, אזרתי עוז ושאלתי:
"ראית את אבא שלי?"
קָרוֹל הכיר את אבי. הם עבדו יחד באַרבּייטסאַמט.
"הוא היה פה, אבל הוא כבר איננו".
הדלת הכבדה הוגפה בטריקה, ואנחנו יצאנו לדרכנו אל יעדנו החדש: אושוויץ.
חיפשתי לי מקום לשבת ולמתוח את רגלי וראיתי שיש מקום פנוי ליד צעירה שחרחורת, בעלת עיניים שחורות נוקבות. כשניגשתי אליה הבנתי למה האחרות מתרחקות ממנה. היא הייתה חלושה, חיוורת ושטופת זיעה. שיעולים חוזרים ונשנים טלטלו את גופה הצנום, וקילוח של דם ניגר מתוך פיה. נרתעתי, אבל אחר כך נכמרו רחמי עליה ובלִבי אמרתי שממילא כולנו עלולות למות בסוף המסע הזה, לכן אין סיבה לחשוש מפני מחלת השחפת. ישבתי לידה, ניגבתי את פניה והנחתי לה להישען עלי כדי שיהיה לה נוח יותר. עד מהרה נוצר בינינו קשר. הֵלֶנקה, נערה בת תשע-עשרה מוורשה שנישאה לאחרונה, עתידה להיות חברתי היחידה בשבועות הראשונים שלי באושוויץ.
את רגע בואנו למחנה איני זוכרת. הסרטים הרבים שראיתי על אושוויץ מחקו כנראה מראשי את זכר רגעי הראשונים בבית החרושת למוות המפורסם ביותר בתולדות האנושות. הייתי במחנה המעבר (Durchgangslager, Dulag) שנודע גם בשמו לאגֶר A [3]. זה היה מחנה המעבר לבּירקֵנאוּ, אם כי שבועות נדרשו לי עד שהתחלתי להבין את מבנהו של אושוויץ שהורכב ממחנות שונים. היום הראשון במחנה היה בלתי נשכח. הגענו בערב וישבנו על הארץ לילה שלם, רעבות, עייפות ומפוחדות. בבוקר באו שומרים גרמנים והריצו אותנו לתוך בניין שעל דלתו השלט "סאוּנה". מצאתי את עצמי באולם גדול עם המון ראשי מקלחות תלויים מהתקרה. הצטווינו להתפשט, להחזיק בנעלינו ולהיכנס למקלחת. סילוני המים היו רותחים או קפואים לסירוגין.
ניסינו לחמוק מהם, אבל אישה גדולה אחת, בלונדינית מחומצנת שכונתה במחנה "פּוּף מאמא" (Pufmama, שפירושו, לפי מה שהבנתי, מנהלת בית בושת) השגיחה עלינו בצעקות וקללות וצליפות שוט ודאגה שנישאר תחת המים. ברגע שנסגרו הברזים גירשה אותנו הפּוּף מאימא מן הסאוּנה בהנפות שוט. ניסיתי לקחת את נעלי, אבל לא יכולתי לחזור למקום שבו השארתי אותן. בין צליפה לצליפה חטפתי שתי נעליים יחידות ויצאתי החוצה.
בצריף הבא גילחה אישה אחת את ראשינו. ראשי המגולח הראה כמה כחושה נהייתי. הִבטתי בהֵלֶנקה והיא הביטה בי: בקושי הכרנו אישה את רעותה. מחוץ לצריף הספרית חולקו לנו מדי אסירים מפוספסים. אני קיבלתי גופייה, תחתוני גבר ארוכים וחליפה אחת של מדי אושוויץ. את הנעליים החלפנו בקבקבי עץ. לבסוף קיבלנו שתי חתיכות בד עם מספר על כל אחת מהן והצטווינו לתפור אותן על בגדינו.
השלב הבא היה קִעקוע הסימן של אושוויץ על גופינו. הצטוויתי להתיישב ולחשוף את אמת ידי השמאלית, ואישה אחת החלה לדקור את ידי במחט. זה כאב, ולא היה לי מושג מה היא עושה. כשסיימה ראיתי כתם כהה על ידי. מאוחר יותר באותו הערב הופיע על היד שמי הרשמי באושוויץ: משולש כחול תחת המספר 47933.
לבסוף הוליכו אותנו אל הבּלוֹק - הצריף - שישמש לנו "בית". בכל צריף היו הגרמנים ממנים אסיר או אסירה שניהלו את חיי האסירים אחרי שעות העבודה. הממונים האלה שכונו בּלוֹקאֶלטֶסטֶה (Blockälteste, "זקן הצריף") נהנו מכמה זכויות יתר: לכל אחד ואחת מהם היה חדרון פרטי שחומם בחורף, הם לא נאלצו לעבוד עבודת פרך כמו שותפיהם או שותפותיהן לצריף ותזונתם הייתה עשירה הרבה יותר מדיאטת הרעב שלנו. הבּלוֹקאֶלטֶסטֶה שלנו שלחה אותנו אל דרגש השינה.
לכל 12 בנות הוקצה דרגש שינה אחד, מיטת עץ שנועדה להכיל לא יותר מארבע. הדרך היחידה שיכולנו כולנו להצטופף על הדרגש הייתה להניח לסירוגין ראש ליד רגליים, ראש ליד רגליים. אף אחת לא רצתה לשכב ליד הֵלֶנקה. גם אני לא. אבל הייתי נבוכה מכדי לדחות אותה ולכן נשכבתי לצִדה. היא הראתה לי את הערכתה והתחשבותה כשהסבה את ראשה ממני אל הקיר ונשמה לכיוון אחר.
בתוך פחות מיום אחד נהפכתי באושוויץ לאדם אחר. הבגדים המפוספסים, הראש המגולח, המספר על אמת היד, כל אלה גרמו לי לחוש שבתוך גופי שוכן זר שאיני מכירה. רק דאגתי להֵלֶנקה הסיחה את דעתי מן היצור הזר הזה.
דומה שאך זה נרדמתי וכבר הגיע הבוקר. עמדנו במסדר וקצינים גרמנים, גברים, ספרו אותנו שוב ושוב. הם הוציאו מבין השורות כמה נערות שנראו חלשות, והֵלֶנקה ביניהן, והשאירו אותן במחנה. אותנו הצעידו לעבודה, חמש בשורה, בהשגחת חיילים גרמנים וכלביהם הענקיים המפחידים. כשהגענו אל שער המחנה שלנו קידם את פנינו המחזה הסוריאליסטי המפורסם של אושוויץ: תזמורת אסירות ניגנה שירי לכת גרמניים מלחמתיים. עם הזמן הצטווינו לשיר את השירים האלה בדרכנו לעבודה למען הרייך.
צעדנו בקבקבי העץ שלנו לעבודה מחוץ למחנה. כעבור שעתיים הגענו אל מקום העבודה שלנו. היינו באמצע יער בוצי. עבודתנו ביער של אושוויץ הייתה הגיונית ממש כמו ניפוץ הסלעים במיידָנֶק. חולקנו לזוגות, וכל זוג קיבל עגלה בלי גלגלים. היה עלינו למלא את העגלה בבוץ במקום אחד, לגרור אותה כברת דרך ולפרוק את תכולתה במקום אחר שנראה אותו דבר, וחוזר חלילה, ללא כל מטרה נראית לעין.
רגלי שקעו בבוץ. כתפי כאבו. בשעת ארוחת הצהריים כמעט לא נותר בי כוח לעמוד בתור למרק. כשהגיע תורי קיבלתי מנה של תערובת מימית תפלה (אחרי שבועות אחדים באושוויץ למדתי לתזמן את מקומי בתור כך שקיבלתי מנה מתחתית הסיר, שם היה המרק מעט סמיך יותר). העבודה, כך הסבירו לנו השומרים, מזכה אותנו בכמה זכויות יתר: שתי מצקות של מרק לארוחת הצהריים, פעמיים בשבוע שליש כיכר לחם בנוסף על רבע הכיכר היומית שקיבלו כל העצירים ופעם בשבוע פרוסת נקניק. צעדנו בחזרה אל המחנה, קיבלנו רבע כיכר וקצת ריבה שהיו אמורים לשמש גם לארוחת הערב וגם לארוחת הבוקר למחרת, ומעט תה. התמוטטתי על הדרגש.
כעבור שלושה ימים של עבודה סיזיפית הבנתי שאני מאבדת הרבה יותר כוח מזה שאני מקבלת מהמרק והלחם הנוספים. לא היה ספק בלִבי שעוד כמה שבועות של עבודה ביער הבוץ יביאו עלי את קִצי. החלטתי לצאת מקומנדו החוץ (Außenkommando: קבוצת אנשים שעבדה מחוץ למחנה. כל אחת מקבוצות העבודה באושוויץ נקראה קומנדו). למחרת, אחרי מסדר הבוקר, בזמן ששאר הבנות התכוננו לצעוד אל מחוץ למחנה, התגנבתי בחזרה אל הצריף שלנו, נלחצתי בין שני מזרני קש דקים והסתתרתי. שמעתי את השומרים צועקים שמישהו חסר ומגדפים בשעה שחיפשו אותי, אבל לא זזתי ממקומי. כשהשתרר שקט הסקתי שהקבוצה יצאה לעבודה וחמקתי החוצה מתוך הצריף, נזהרת שלא להתגלות לעיניה של הבּלוֹקאֶלטֶסטֶה שלנו.
שלושה ימים חזרתי על תחבולת ההיעלמות הזאת מיד אחרי מסדר הבוקר, הסתתרתי בין המזרנים וביליתי את היום בשוטטות בסביבות לאגֶר A. ידעתי שלא אוכל להמשיך ככה לאורך זמן. בכל פעם שראיתי מישהו בתפקיד רשמי הסתתרתי, כי אילו התגליתי עלולים היו לשלוח אותי אל מותי. ביום הרביעי הופתעתי לראות עצירה שראשה מגודל שׂער, לבושה בבגדים אזרחיים, עוברת לידי. יהודייה בראשית שנות העשרים שלה שראשה מגודל שׂער הייתה מחזה יוצא דופן באושוויץ. השׂער, בייחוד, סימל מעמד מיוחד. היא ראתה שנבהלתי וביקשה להרגיע אותי. אֵריקה הייתה יהודייה סלובקית שנמנתה עם האסירות הראשונות באושוויץ - המספר שעל ידה היה נמוך מאוד. מאחר שידעה שפות רבות על בוריין ויכלה לתקשר עם אסירות מכל רחבי אירופה היא הועסקה בשרייבּשטוּבֶּה (Schreibstube, משרד הרישום), המשרד הראשי של המחנה. אֵריקה הזהירה אותי שאם לא אמצא דרך להצטרף לקומנדו שעובד בתוך המחנה אני עתידה להישלח אל תאי הגזים בסלקציה הבאה. חלפנו על פני קבוצת נשים שסללו שביל אל מגורי הקצינים. זה סוג התעסוקה שעלייך לחפש, אמרה אֵריקה.
דבריה הפחידו אותי. לא ידעתי איך למצוא עבודה בלאגֶר A. אֵריקה אמרה שתברר בשבילי, אבל לא יכולתי לתלות את תקוותי בידידות עם מישהו שזה עתה הִכרתי. חזרתי על עקבותי וניגשתי אל הנשים שעסקו בסלילת השביל. החלטתי לשאול אם הן זקוקות לעוד עובדים. שמתי לב שלממונָה עליהן יש משולש אדום סמוך למספר שעל מדיה. משולש אדום היה ציון של אסירים פוליטיים. שאבתי אומץ מידיעה זו. והיא אכן הייתה פתוחה במידה מעוררת פליאה. היא אמרה לי שהקומנדו שלה מתכוון לקחת עובדות נוספות והבטיחה לדבר עם הבּלוֹקאֶלטֶסטֶה שלי ולהסדיר את הצטרפותי אליהן כבר למחרת היום.
זה נראה טוב מדי ופשוט מדי. במיידָנֶק למדתי לא לבטוח באיש. אבל למחרת בבוקר, אחרי שקבוצת עובדות החוץ הלכה לעבודה, יצאתי ממקום מחבואי וראיתי את האסירה הפוליטית הגרמנייה הולכת לקראתי. היא עמדה בהבטחתה, ואני מצאתי לי מקום עבודה בתוך המחנה.
אחרי שלושה שבועות של עבודה בקומנדו התחזוקה של המחנה, סמוך לשעה עשר בבוקר, הורו לכל הנשים שהיו במחנה לחזור לצריפיהן ולעמוד למסדר. לא היה לי ספק שצפויה לנו עוד סלקציה, ושיערתי שהגרמנים מחפשים מועמדים לשם מילוי מכסת המוות של היום. היינץ שוּלץ, מפקד המִשרָפָה בכבודו ובעצמו, בא למקום כדי לערוך את הסלקציה, ועובדה זו אישרה את חששותי הגרועים ביותר. שוּלץ פסע לפנינו הלוך ושוב פעמים אחדות וניכר בו שאינו מרוצה ממראה עיניו. הוא בחר עשר בנות ושלח אותן שמאלה. אחת מאלה הייתה הֵלֶנקה. אחר כך בחר עוד עשר, ואני ביניהן, ושלח אותנו ימינה.
איך לתאר את הרגשתי? עדיין לא מלאו לי שבע-עשרה, והסוף נראה עכשיו בלתי נמנע. כולנו נראינו נורא. על־פי אמות המידה של הגרמנים שאותן למדנו להכיר היינו מועמדות מתאימות להשמדה. הייתי אחוזת אימה ובטוחה שהפעם לא תועיל לי תושייתי. אסירה גרמנייה לסבית הוליכה משם את קבוצת הנשים הראשונה. אחר כך חזרה והוליכה אותנו, עשר הנשים האחרות, אל מחוץ לתחומו של לאגֶר A. חצינו את הכביש ונכנסנו ללאגֶר B Arbeitslager,[4] מחנה העבודה בּירקֵנאוּ. מרחוק ראינו את הקבוצה הראשונה עומדת ליד מבנה גדול ששימש מטבח המחנה. נמלאתי קנאה. המטבח היה מקום העבודה הטוב ביותר באושוויץ, כי מזון היה המצרך היקר ביותר. אנשים היו מוכנים לתת הכל בעבור תפוח אדמה נוסף.
הגענו למבנה מגורים מספר 2, שם קידמה את פנינו הבּלוֹקאֶלטֶסטֶה החדשה שלנו. טֶרקָה, יהודייה סלובקית כמו אֵריקה, שהייתה גם היא מן הראשונים שהגיעו לאושוויץ. מיד הבחנתי שהמבנה החדש טוב בהרבה מהצריף שלנו בלאגֶר A. הוא נבנה מלבֵנים ולא מלוחות עץ והיה נקי מסודר ומרווח יותר. טֶרקָה הקצתה לי דרגש שינה שאותו הייתי אמורה לחלוק עם שלוש אסירות ולא עם 11 כמו בלאגֶר A.
רווח לי שלא נשלחתי אל המשרפה, אבל לא היה לי מושג היכן אני ומה אני עתידה לעשות וחששתי לשאול את טֶרקָה. חיכיתי בשקט.
עם ערב חזרו האסירות מעבודתן והמבנה נמלא קולות נשים. עד מהרה למדתי שמקום עבודתי החדש הוא ה-Effektenkammer, שבתרגום חופשי פירושו חדר החפצים. בקרב אסירי אושוויץ נודע החדר הזה בכינויו "קנדה", שהעלה על הדעת את הפנטזיה המשותפת לכל האסירים להיות במקום בטוח ושלו, הרחק ככל האפשר מן הגיהינום של בית החרושת למוות. מן הסתם נראיתי מפוחדת, כי אישה אחת, בת עשרים ומשהו, ניגשה אלי והציגה את עצמה. הָלינה מאי, בחורה נאה, פוזלת, מפּלוֹנסק (Płońsk), הסבירה לי שהגעתי אל הקומנדו הטוב ביותר באושוויץ.
רוב הנשים בקומנדו שלנו הגיעו במשלוחים הראשונים מסלובקיה. עם הזמן נוספו עליהן קבוצות מפּלוֹנסק ומסלוניקי שביוון. את צריכה לשמוח שהגעת לפה, אמרה הָלינה, כי רק בחורות בעלות קשרים עם הדרגים הנאציים הבכירים ביותר במחנה יכולות לסדר את העברתן ל"קנדה".
לשמוח? רגש שכזה שוב לא היה אפשרי. נשכבתי על הדרגש שלי וכמו שעשיתי פעמים רבות לפני כן דיברתי אל אמא. ברגעי השפל הכי קשים שלי, ואלה היו רבים מדי, הרגשתי שאִמי נמצאת בגופה אִתי, אוחזת בידי ומשגיחה עלי. השיחות הדמיוניות אִתה ליוו אותי ברגעים של ייאוש תהומי. בשביל להתעודד המצאתי משפטים שדימיתי בלִבי שאימא הייתה אומרת אילו הייתה שם. רציתי להצדיק את האמון של הורי ביכולתי לשרוד ולשמור על צלם אנוש. חזרתי ואמרתי לעצמי את מילות הפרידה של אִמי: חינכתי אותך להיות נערה חזקה ועצמאית. לפני המלחמה הדביקו לי את הכינוי היידי דער אַלטער קאָפּ ("ראש זקן"), כי ההתבגרות המוקדמת והטבע המעשי שלי לא תאמו את גילי. לפני אושוויץ חשבתי שהראש הזקן שלי הוא שניווט את דרכי אל ההישרדות.
הפעם, לעומת זה, לא עשיתי דבר כדי לסייע למזלי הטוב. הגעתי ל"קנדה" לא בגלל היזמה שלי אלא מפני שהיינץ שוּלץ, אחד המרצחים הנוראים ביותר בתולדות האנושות, חס על חיי באופן שרירותי כנראה משום שכל האסירות שנראו באמת בריאות עבדו מחוץ למחנה בדיוק כשהתעורר הצורך בעוד עובדים ב"קנדה".
האם נשמתה של אִמי היא שהובילה אותו אלי? האם היה זה אות ממנה? אפילו ברגעים האלה הייתי רציונלית מכדי להאמין באמונות תפלות שכאלה. ובכל זאת, איך יכולתי להבין את מה שאירע לי? במה יכולתי להאמין? באלוהים? אלוהים לא היה קיים עוד מבחינתי. לא העסקתי את עצמי במחשבות על גן עדן, גיהינום והחיים שלאחר המוות. אבל היה עלי להאמין במשהו. שיחותי עם אִמי היו העולם שבראתי לי - מקדש השפיות שלי. היא הייתה שם אִתי, בגעגועי לאנשים שאיבדתי, בעצבות שנשקה לי נשיקת לילה טוב והעירה אותי בבוקר, בפחד המתמיד שמחר, או ביום שאחריו, או בסלקציה הבאה גופי הוא שיישרף במשרפה. אִמי הייתה העוגן שלי ובת לוויתי.
בוקר בוקר צעדו 300 אסירות של קומנדו “קנדה“, חמש בשורה, מלאגֶר B בבּירקֵנאוּ, לצליליה של תזמורת. ממש לפני שהגענו לשער, מימיננו, עברנו על פני צריף הילדים. ראינו את פניהם המפוחדות והעצובות דבוקות לחלונות הצריף וידענו מה צפוי להם. החזקתם בחיים למשך כמה ימים הייתה התעללות אכזרית שאין כדוגמתה. במקום להניח לילדים האלה למות בזרועות הוריהם אילצו אותם הגרמנים לחוות את כאב הפרידה, לראות את הוריהם מושפלים או נרצחים ולסבול עוד כמה ימים של התאכזרות, השפלה והרעבה קודם שסיימו את חייהם בתא הגזים ובמשרפה.
זמן מה צעדנו בין המחנות של בּירקֵנאוּ ואז נכנסנו לשטח מגודר רחב ידיים שבו עמדו בניין אחד עשוי לבֵנים אדומות וכמה מבני עץ גדולים. זה היה מקום האחסון של אושוויץ שבו אספו הגרמנים את חפציהם של הנרצחים. [5]רבים מן הנוסעים ברכבות לאושוויץ האמינו שהם בדרכם להתיישבות מחדש במזרח, ומאחר שלכל אדם הותר להביא מזוודה אחת בלבד הביאו אִתם האומללים את חפציהם היקרים ביותר. תפקידנו היה לאסוף את השלל, לארגן אותו ולשלוח אותו לגרמניה. רצח היהודים היה עסק משתלם.
נכנסתי להַנְגָּר עצום בגודל של מתקן אחסון למטוס. מחצית מחלל ההַנגר תפסה ערֵמה גבוהה של בגדים, לבנים וכלי מיטה, ואנחנו הצטווינו למצוא 12 פריטים זהים, לקפל אותם ולהביאם אל שולחנות גבוהים וארוכים שניצבו בקדמת ההַנגר. הגרמנים הבהירו שעל החבילות להיות מושלמות: לפעולת הקיפול הנאותה הם קראו stapeln. שתי אסירות שקראנו להן מַנצי הגדולה ומַנצי הקטנה - מַנצי היה שם נפוץ בהונגריה, מקום מוצאם המקורי של רוב יהודי סלובקיה - ישבו ליד השולחנות האלה ורשמו את הפריטים שאספנו.
טיפסתי על הר הבגדים ו
חיש קל למדתי שקשה מאוד למצוא 12 פריטים דומים. כשהבאתי ערֵמה מקופלת של בגדי משי תחתונים לנשים הודיעו לי שתי המַנצי שהחבילה אינה מושלמת ושלחו אותי להכין ערֵמה חדשה. יום עבודתי הראשון ב"קנדה" היה יום רע. עד שעת הצהריים הייתי אמורה להכין עשר חבילות, אבל בקושי הספקתי להכין שבע. קצין גרמני בא לבדוק את ההספק שלנו, ומשראה שלא השלמתי את המכסה קרא לי לגשת אליו. בתור עונש על ההספק הלקוי שלי נמנעה ממני ארוחת הצהריים באותו היום. נוסף על כך, כדי שאפנים את המסר שלו, הטיל עלי לבצע את מה שנקרא hinlegen und hüpfen: קפיצות חמור, ואחר כך שכיבה על הארץ וקימה לעמידה זקופה, לסירוגין, בעוד הוא עומד ומשגיח עלי במשך 15 דקות תמימות.
הייתי מותשת ומלאת חרדה. לא ידעתי איך אצליח למלא את מכסת אחר-הצהריים. הבנות האחרות השתדלו לעודד את רוחי. בסוף היום, כשעדיין חסרה לי חבילה אחת, אמרה לי מַנצי הקטנה שלא אדאג ורשמה ליד שמי את המספר 10 במקום 9.
טוּב לִבה של מַנצי הקטנה היה אופייני לתרבות של בנות קומנדו "קנדה". התנאים היו קצת יותר טובים, ולא היה לנו צורך להיות אנוכיות, נצלניות ותוקפניות כדי לשרוד. חיפינו אישה על רעותה. דרישותיהם של הגרמנים היו חסרות היגיון והערֵמה גבוהה כל כך, עד שמילוי המכסה היומית היה משימה בלתי אפשרית. חברותי לימדו אותי במהירות איך לעקוף אותה. לעִתים קרובות ניגשתי אל השולחן עם חבילה לא מושלמת ובמרפקי פגעתי ב"טעות" בערֵמה סמוכה והפלתי אותה ארצה. בתור עונש על הטעות הזאת נשלחתי בחזרה עם החבילה שהתפזרה כדי לסדרה מחדש. בדרך זו לא היה עלי לחפש פריטים חדשים על גבעת הבגדים ויכולתי לחזור חיש מהר ולמסור את החבילה שסודרה מחדש, וזו נרשמה כאילו היא חבילה חדשה שאספתי.
"קנדה" אכן היה קומנדו טוב יותר. ובכל זאת, עדיין עבדנו בתשלובת תעשייתית ענקית שתכליתה רצח, וכל אחת מאִתנו דאגה בראש ובראשונה להישרדותה שלה. בקנאה השגחנו על כל פירור של מנת הלחם היומית שלנו ועל כל טיפת מרק. את הלחם שקיבלנו בערב חילקנו לשתי מנות: אחת אכלנו בארוחת הערב, ואת השנייה טמַנוּ בתוך נעל שבלילה שימשה גם כר וגם קופסה לשמירת הלחם. לפעמים התעוררתי בבוקר וגיליתי שמישהי הצליחה לגנוב את ארוחת הבוקר שלי מתוך הנעל. נדרתי נדר לעולם לא לגנוב לחם ממישהו ועמדתי בדיבורי.
הייתי האסירה הצעירה ביותר בקומנדו, ובכל זאת, בניגוד למיידָנֶק, קשרתי באושוויץ קשרי ידידות בני קיימא. הָלינה מאי, הבחורה שניגשה אלי ביומי הראשון ב"קנדה", המשיכה להשגיח עלי. התקרבתי מאוד להֵניה לוי מגְרוֹדנה (Grodno, שהיום היא בבלרוס, אבל לפני המלחמה הייתה בפולין) שחלקה עִמי את דרגש השינה. עד השחרור כמעט לא נפרדנו זו מזו. איזָה רובּינשטיין, חברה לעבודה ב"קנדה", ואני חידשנו את חברותנו עשרות שנים לאחר מכן בישראל, שבה היא ידועה בתור הסופרת והפסיכולוגית בת שבע דגן.
קשרתי קשרי ידידות עם בחורות יהודיות מכל יבשת אירופה: פֵלָה, פְרַנקה ורוּז'קה מפּלוֹנסק; אולגה, יפהפייה בעלת קול קטיפה, וסוּזי, שאיכשהו הייתה מסוגלת לחייך בגיהינום שלנו, שתיהן מסלוניקי. זמן קצר אחרי שהגעתי ל"קנדה" נודע לי שהֵלֶנקה, חברתי למסע ממיידָנֶק שנשלחה לעבוד במטבח, נכנעה למחלת השחפת. לא הייתי מזועזעת וגם לא עצובה. אדרבה, חשבתי שהיא בת מזל שלא נאלצה ללכת אל תא הגזים המבעית.
לא עבר יום ב"קנדה" שמישהו מהמפקחים עלינו לא טרח להזכיר לנו שסופנו לעלות השמיימה בעשן הלבן שראינו עולה מארובות המשרפות. אחד הקצינים הגרמנים אף הגדיל ואמר בנעימה של אמפתיה מזויפת שהוא מקווה שלא יחסר להם גז בבוא יומנו, שאם לא כן יהיה עליהם פשוט להמם אותנו ואז לקחת אותנו למשרפה ולשרוף אותנו חיים. עדיין לא מלאו לי שבע־עשרה, וחיפשתי דרכים לא לחשוב שאסיים את חיי באחת מאותן ארובות מעשנות. ניסיתי להתכונן לבלתי נמנע, אבל לִבי הוסיף לקוות, ותכופות ברחתי לעולם דמיוני של שלום ושל שפע. התנודדתי בין קבלת המוות ובין תקווה חסרת היגיון שבדרך כלשהי אצליח לעמוד בניסיון הזה ואשוב ואבנה לי חיים.
ימים אחדים לאחר שהגעתי ל"קנדה" היה עלינו להתייצב למסדר לשם סלקציה. שלושה קצינים גרמנים עמדו בסאוּנה, ואנחנו עברנו על פניהם עירומות, אחת אחת, כדי שיחרצו את גורלנו. הם לא הסתפקו בבדיקת גופינו. כשעברנו על פניהם היה עלינו להושיט את כפות ידינו כדי שיחפשו סימנים של גרדת בין אצבעותינו. פריחה קלה ביותר בעור יכלה לגזור את דינך.
הקצינים רשמו מספרים אחדים במחברותיהם ועזבו. שבנו אל מגורינו בלי לדעת מי מאִתנו תשרוד. כעבור ימים אחדים חזרו הקצינים בשעה שעמדנו במסדר. הם קראו בקול כמה מספרים, והבנות שנקראו עזבו את השורות. אנחנו ששרדנו את הסלקציה הרכַנוּ את ראשינו ולא העזנו להביט אל עיניהן של חברותינו שבא קִצן.
רווח לי מאוד כשלא קראו את המספר שלי. ואפילו לא התביישתי בכך. ברגעים האלה אך טבעי היה לחשוב רק על עצמך. ההתייחסות שלי הייתה עניינית. הן נלקחו אל תאי הגזים, ואני הלכתי לעבוד. בשבוע הבא אפשר שיהיה זה תורי לצעוד אל המשרפות. זוועות היום יום הקהו את רגש החמלה שלי. בתוכי הייתי קפואה, נטולת רגש לחלוטין. מפעם לפעם הייתי מתעוררת מקיפאוני ונאחזת בתקווה סתם כך, בלי שום סיבה. אבל על-פי-רוב הייתי שרויה במצב של "קיפאון רגשי", ועִמו תחושה של חרדה מתמדת.
ב-19 החודשים ששהיתי באושוויץ עברתי סלקציות רבות. ראיתי הרבה אסירות עולות על משאיות בדרכן אל תאי הגזים. רבות מהן דקלמו את קריאת שמע בדרכן האחרונה. האם עדיין האמינו בקיומו של אלוהים? האם קיוו שאלוהים יבוא לעזרן? בכל פעם ששמעתי את תפילתן האחרונה זכרתי מה שאמרו יהודים חילונים רבים בגטו: "אלוהים, אנחנו היינו העם הנבחר שלך זמן כה רב. הגיעה השעה שתבחר לך עם אחר".
הכנתי את עצמי לרגע שגם אני אהיה בדרכי אל תא הגזים. לא הייתי קוראת לאלוהים. אני הייתי קוראת לאימא שלי.
גם זה לא היה עוזר.
אני חיה בארץ למודת אֵבל. עשרות שנים אנחנו סופגים אבֵדות במלחמות ובפעולות טרור. אֵבל על אדם יחיד הוא דבר מובן. אפשר ללמוד פרטים על חייו של האדם, על שמחותיו, להזדהות עם בני משפחתו. רצח של 6,000,000 איש הוא מעבר ליכולת ההבנה האנושית. אתה לא מדבר על אנשים, אתה מדבר על מספרים. בעיר הזאת רצחו 60,000, בעיר ההיא 150,000. כל אדם נהיה מספר. אני הייתי אחד המספרים האלה. אחת היא באיזו שפה צעקו הגרמנים ועושי דברם האירופים - פולנית, גרמנית, סלובקית - אני הייתי כמו הכלב של פַּבלוֹב כששמעתי את הקריאה 47933. היה "אני" מאחורי המספר הזה, ופעמים רבות תהיתי אם נותר משהו מה"אני" הקודם שלי שאיננו המספר 47933.
שגרת חיינו יצרה תחושה כוזבת של אפשרות לראות את הנולד. בכל בוקר אכלנו את פרוסת הלחם ששמרנו בנעלינו בלילה. מי שלא היו מסוגלות לשמור לחם לבוקר נאלצו לחכות למרק של ארוחת הצהריים. אחר כך עמדנו במסדר לספירת הבוקר. שעות ארוכות עמדנו במסדרים, בחום, בגשם ובשלג, והקצינים היו סופרים אותנו וחוזרים וסופרים עד שהיו מרוצים. אחר כך הצעידו אותנו לעבודה לצלילי תזמורת. בצהריים הייתה הפסקה של חצי שעה לארוחת הצהריים שבה קיבלנו מנה קטנה של מרק מֵימי. אחר כך חזרנו לעבודה, ובערב צעדנו בחזרה לבּירקֵנאוּ, עמדנו במסדר לספירה, קיבלנו את מנת הלחם היומית והלכנו לישון. כל אותו הזמן המשיכו הארובות לעשן, ואנחנו ידענו שיהודים מכל רחבי אירופה מומתים בגז ונשרפים תחת אפינו. מפעם לפעם עברנו סלקציות, אבל מאחר שבנות "קנדה" עבדו תחת קורת גג לא נראינו בדרך כלל כמו הנשים החלשות ביותר שנלקחו להשמדה.
נראינו טוב יותר מאסירות אחרות מפני שעבודתנו במחסן זימנה לנו אפשרויות לגנוב ולהבריח חפצים, פעולה שנקראה בפינו בגרמנית organisieren, כלומר "לארגן, לסדר, להבריח". בתחילת עבודתי ב"קנדה" הבחנתי שחברותי נעשות מעט מתוחות יותר לקראת סיום יום העבודה. במהרה נודע לי שהבנות לובשות מחוכים גמישים שלקחו מערֵמת הבגדים ובשעת העבודה הן מגניבות לתוך המחוך בגדים תחתונים, כותונות לילה וגרביים - כל דבר שאפשר להחליפו במזון במחנה. תמיד נבדקנו בדרכנו החוצה מ"קנדה", אבל פיתחנו שיטות להסתיר את החפצים השונים: תחת המחוך, בתוך השרוולים. היינו יצירתיות מאוד. לרוב הצלחנו להערים על הבודקים, אבל מפעם לפעם ראינו שהגרמנים מגבירים את חיפושיהם. בימים האלה לא העזנו לקחת דבר. כשחזרנו למחנה החלפנו את השלל בפריטים אחרים שנזקקנו להם.
סחרנו עם כל אנשי המחנה, החל בעובדי המטבח וכלה בסגל הרפואי והמנהלי. אני הצטיינתי בהברחות. לרוב החלפתי את הפריטים המוברחים בתפוח אדמה, בבצל או בכפית סוכר, אם כי לפעמים הייתי רעבה כל כך שהייתי נותנת משהו תמורת פרוסת לחם נוספת ותו לא. המטעם הנחשק ביותר באושוויץ היה חתיכת לחם עם פרוסת בצל ומעט סוכר. שום מאכל שאכלתי לפני אושוויץ או מאז ואילך לא היה מענג כמו הכריך הזה.
הגרמנים השתדלו לשים קץ להברחות. ערב אחד, אחרי הבדיקה השגרתית בהַנגר, עצרה אותנו בשער יחידת חיפוש מיוחדת. צעדנו חמש בשורה, וקצינה גרמנית עמדה לפני כל שורת אסירות וערכה חיפוש מדוקדק בבגדינו ועל גופינו. כשהבַנוּ שאנחנו עומדות להיתפס השלכנו את הסחורות הגנובות לצִדי הדרך. בתוך שניות התמלאו התעלות שבצד הדרך בפריטי לבוש. הראשונות בכל שורה נתפסו על חם, אבל כל האחרות כבר היו נקיות בשעה שהגיעו אל הקצינות המחפשות. הגרמנים ידעו שהשלכנו חפצים לתעלות, אבל לא יכלו להאשים אף אחת. לכן הטילו עלינו עונש קבוצתי. עמדנו במסדר במשך שעות בלילה ההוא, וביום ראשון שלמחרת נלקחנו להעביר סלעים אל סכר סמוך מהבוקר עד הערב.
בין הררי החפצים שמייַנוּ ב"קנדה" מצאנו הרבה תכשיטים יקרי ערך. תכשיטים היו חפצים קטנים די הצורך לשאתם, ויהודים שמיאנו להאמין שהם משולחים אל מותם לקחו אִתם תכשיטים רבים ככל האפשר בתקווה לקנות באמצעותם עתיד טוב יותר. הגרמנים תבעו שנמסור לידיהם את כל התכשיטים שמצאנו. אבל אף אחת מאִתנו לא רצתה לנדב לרייך חפצי ערך. היו אסירות שהבריחו אותם למחנה וסחרו בהם תמורת מזון או תרופות, אם כי העונש על כך, למי שנתפסה, היה מוות ודאי. אחרות חפרו בורות באדמה והחביאו בהם את החפצים, כנראה בתקווה לחזור לשם אחרי המלחמה ולהוציא את השלל. אלא שבסופו של דבר הצליחו הגרמנים להניח את ידיהם על רוב חפצי הערך, כי האנשים נטו לשאת אותם על גופם ולא במזוודות ואולצו למסור אותם בדרכם אל תאי הגזים. אני הייתי נחושה בדעתי לא לתת לגרמנים שום פריט מהשלל יקר הערך הזה. את הזהב, הכסף והאבנים היקרות שמצאתי לקחתי אל בתי השימוש וזרקתי לתוך הביוב.
בתי השימוש הסמוכים להַנגר "קנדה" היו חורים בקרקע בתוך מבנה עץ רבוע זעיר שחולק לארבעה תאים. פיסת בד תלויה שימשה בתור דלת כניסה למבנה. אסיר יהודי מונה להשגיח על המבנה. עבד כי ימלוך הוא פעמים רבות אכזר יותר מהמלך, והתיאור הזה הלם את האיש שכינינו שייסמייסטֶר (Scheißmeister, "ממונה על המחראה"). הוא היה גס במידה בלתי נסבלת ולעִתים קרובות אכזרי. כשחשב שאחת הבנות מתמהמהת בבית השימוש יתר על המידה היה מרים את המסך, ולא חשוב כמה אנשים היו בסביבה, ומגרש אותה משם. הוא ידע כנראה שאנחנו משליכות חפצי ערך לתוך בורות הצואה והיה שולה אותם משם. אחרי המלחמה פגשתי אותו בלודז', והוא הראה לי הרבה תכשיטים יקרי ערך.
כדי למנוע את ההברחות בנו הגרמנים מקלחת סמוך להַנגר שלנו. בכל יום אחרי העבודה היה עלינו לפשוט את בגדינו ולהיכנס למקלחת. השמירה על ההיגיינה במחנה המזוהם הייתה חשובה, והמקלחת הזאת הצילה כנראה רבות מאִתנו ממחלות וזיהומים. אבל ברור שהרחצה לא הייתה חוויה נעימה. המים היו קרים וכל ההתרחשות הייתה משפילה. עמדנו עירומות בשעה שקצינים גרמנים התהלכו בינינו ואחרים בדקו את בגדינו. הצעדים החדשים האלה הגבילו מאוד את יכולת ההברחה שלנו. נאלצנו לצמצם את המסחר בסחורות הגנובות, אם כי מצאנו דרכים לעקוף גם את התהליך החדש הזה. קודם פעלנו כל אחת לעצמה. עכשיו פעלנו בקבוצות, הסתרנו חפצים בשטח וכמה בנות עמדו על המשמר בשעה שאחרות הביאו את הפריטים ממקומות המסתור בתום החיפושים.
כל הסיכונים האלה היו נחוצים למלחמה ברעב. בצל, חתיכת לחם, פרוסת נקניק, אלה היו חיוניים בשבילנו כדי שלא נהיה מוּזֶלמנים, כי מן השלב הזה לא הייתה דרך לחזור לחיים. כל מאמצינו ומחשבותינו כוונו להפקת המֵרַב ממכסות המזון היומיות שלנו. לעִתים קרובות החלפנו מקומות בתור למרק בתקווה לקבל מנה מתחתית הסיר, ששם היה המרק סמיך יותר ולפעמים אפילו התמזל מזלך לקבל חתיכת תפוח אדמה. כשלא היה מה לאכול דיברנו על אוכל. בימים המעטים שלא עבדנו היינו יושבות על דרגשי השינה ונזכרות בארוחות שאכלנו בבית לפני המלחמה ומפנטזות על אלה שנאכל אחרי השחרור, אם נשרוד. בדיעבד, העיסוק הזה באוכל נראה פתולוגי. אבל באמצעות מנות האוכל הזעומות שלנו נאחזנו בחיים.
יום ראשון היה יום המנוחה שלנו. בילינו אותו בשיחות על החיים ועל אהבה, בחלומות על חיינו אחרי השחרור, וצחקנו על עצמנו ועל מצבנו.
שעות רבות בילינו בשירה ובחיבור סיפורים. למרות המקום שהיינו בו - ואולי דווקא בגללו - הרגשנו צורך עז לעסוק בפעילות תרבותית. כשהייתי בת שבע עברתי ניתוח לכריתת התוספתן. בשובי הביתה מבית החולים ציפתה לי הפתעה נהדרת: סבי וסבתי קנו לי מכשיר רדיו. מכשירי רדיו היו עדיין נדירים למדי בוורשה בראשית שנות השלושים, ואני התענגתי עליו וביליתי שעות רבות בהאזנה לשירים ולמערכונים. למדתי אותם על פה. השירים האלה היו שימושיים במחנה. על הרפרטואר שלי נוספו שירים רוסיים שלמדתי מבנות שבאו ממזרח פולין, האזור שהיה כבוש בידי ברית־המועצות מספטמבר 1939 ועד יוני 1941. היה לי קול מֵצוֹ־סופרן נעים, ולעִתים קרובות היו הבנות מבקשות ממני בפולנית "רוֹמצ'יוּ, Śpiewaj" - שירי. נעניתי בחפץ לב, ולא הייתי היחידה. בנות רבות אחרות שרו והופיעו. המוזיקה והדרמה סייעו להשיב לנו את האנושיות, לפחות לשעות מעטות. מאחורי האסירה במדים המפוספסים ראינו לפנינו אישה כמונו, עם כאבים דומים ואהבות ושאיפות דומות. אלה היו רגעים יקרים של השתייכות למין האנושי.
אבל הגרמנים לא אפשרו לנו חופש רב מדי. בימי ראשון רבים שלחו אותנו לעבוד. ביום ראשון אחד העברנו אבנים גדולות מן המחנה אל מחוצה לו, וביום ראשון שלאחריו החזרנו אותן אל מקומן המקורי. צעדנו הלוך ושוב עם האבנים בידינו לקול גערותיהם הבלתי פוסקות של הקצינים הגרמנים שמפעם לפעם פקדו עלינו לעצור ולעשות כמה קפיצות חמור. ואם נשמטה מידך האבן אגב קפיצה הטילו עלייך "תרגול" נוסף.
אבל בדרך כלל הורשינו להישאר במגורינו בימי ראשון, וכל רגע פנוי שעמד לרשותנו ניצלנו למלחמה בכּינים. לא הורשינו להתגרד, וכל סימן של פריחה בעור היה עלול לגזור את דינך בזמן סלקציה. חששנו מהכינים מפני שנשאו את מחלת הטיפוּס. צֵיד הכינים היה מטריף דעת. הן הסתתרו בכל תפר של בגדינו. מצאנו הרבה מהן והיינו מועכות אותן באצבעותינו, אבל מעולם לא הצלחנו להיפטר מהן לגמרי. יום אביב אחד הודיעו הגרמנים שעלינו לעבור חיטוי. פשטנו את בגדינו, צררנו אותם בצרורות וטבלנו אותם בתוך מכל גדול מלא ליזוֹל. כעבור זמן הוציאה כל אחת את הצרור שלה ופרשׂה את המדים על הארץ כדי לייבשם. הם לא התייבשו. למחרת היום לבשנו את הבגדים הלחים וצעדנו לעבודה בתקווה שיתייבשו מחום גופנו. נראה ששוב ניצלנו מדלקת ריאות וגם ממוות בזכות העבודה ב"קנדה", כי היא אִפשרה לנו להחליף את בגדינו התחתונים הלחים בבגדים נקיים ויבשים שלקחנו מערֵמות הבגדים של הנרצחים.
כל אותו הזמן המשיך בית החרושת למוות לעבוד במלוא יכולתו. בוקר אחד, אחרי המסדר, הפתיעה אותנו ההודעה שהיום לא נלך לעבודה. לא ידענו מה הסיבה, אבל חששנו שמשהו נורא עומד להתרחש. היום עבר עלינו בחרדה ובציפייה מתוחה. רק למחרת, כשהגענו להַנגר שלנו, התבררה הסיבה הנוראה ליום החופשי שלנו: את העבודה הגרועה ביותר באושוויץ עשתה פלוגת הזוֹנדֶרקוֹמַנדוֹ -אסירים שתפקידם היה להעביר את הגופות מתאי הגזים אל המשרפות. הגרמנים חששו שבגלל אופי העבודה הזאת עלולים אנשי הזוֹנדֶרקוֹמַנדוֹ להתקומם, ומפעם לפעם רצחו את כולם והקימו קומנדו חדש. אבל הגרמנים הבינו שהאסירים האלו ידעו את הצפוי להם ולא יֵלכו בשקט אל תאי הגזים, ולכן זממו דרכים להערים עליהם.
ביום שלא נלקחנו לעבודה הודיעו הגרמנים לאנשי הזוֹנדֶרקוֹמַנדוֹ שמעבירים אותם למחנה עבודה אחר. הם הובאו אל חדר אחד ב"קנדה" שנאטם בלילה הקודם וחיכו למשאית שתיקח אותם למחנה החדש, ובאותה שעה הזרימו הגרמנים גזים רעילים לחדר. האסירים ניסו לפרוץ את החדר, אבל לשווא. למחרת היום ראינו את סימני מאבקם הנואש. קרעי בגדים וקירות מגואלים בדם ועליהם סימנים של שריטות ציפורניים סיפרו על רגעיהם האחרונים. אפילו אנחנו, שהיינו מורגלות כל כך לחיות בצל הזוועות, היינו מזועזעות ובאותו היום התקשינו מאוד לעשות את עבודתנו. אבל לא הייתה ברֵרה, נאלצנו לעבוד.
בחורף 1943 פגשתי את סלָוָוה, קרובת המשפחה הרחוקה שקיבלה את פני בוורשה כשחזרתי מרֶמבֶּרטוּב. היא הוצבה בקבוצת עובדות החוץ והייתה שבורה מן העבודה הקשה שאני הצלחתי לברוח ממנה. האישה הקולנית והסוערת הזאת, שאך לפני חודשים מעטים הייתה שמנה למדי, הייתה עכשיו מוּזֶלמן גמור. היא איבדה את הרצון לחיות וישבה באפס מעשה בצריף שלה, ממתינה לסלקציה הבאה שתגאל אותה מייסוריה. חמלתי עליה והרגשתי אשמה משום שמצבי היה טוב בהרבה משלה. חשבתי שעלי לתת לה מעט אוכל, אף שידעתי שאין טעם בכך כי גורלה כבר נחתם. התביישתי בשל המחשבות האלה והחלטתי להשיג קצת מזון בשבילה. בשום פנים לא הייתי מוכנה לחלוק עִמה את מנת המזון העלובה שלי, אבל השגתי מעובדת מטבח אחת חתיכת לחם תמורת גרביים שהברחתי מ"קנדה" ונתתי את הלחם לסלָוָוה. לשווא. בסלקציה הבאה שלחו אותה הגרמנים אל תא הגזים.
באותה סלקציה פקדו הגרמנים על טֶרקָה, הבּלוֹקאֶלטֶסטֶה שלי, לספק להם עשר בנות ממבנה המגורים שלנו לשם השמדה. טֶרקָה, באומץ לב, סירבה להחליט אילו בנות יֵלכו למיתה. הגרמנים לא העריכו את האנושיות שלה והורידו אותה בדרגה, ולא זו בלבד. הם גילחו את ראשה, הוציאו אותה מ"קנדה" ושלחו אותה לקומנדו העונשין, שם עשתה את העבודות הקשות והבזויות ביותר במחנה. איני יודעת אם שרדה. למיטב ידיעתי הייתה טֶרקָה הבּלוֹקאֶלטֶסטֶה היחידה באושוויץ שנקטה עמדה אמיצה שכזאת.
הבּלוֹקאֶלטֶסטֶה החדשה שלי הייתה בֶּזקָה, בלונדינית קטנה זחוחת דעת ואכזרית, שלא היה בה מאום מהאמפתיה והרגישות של טֶרקָה. בֶּזקָה העדיפה בגלוי את האסירות שבאו מארץ מולדתה, סלובקיה. היא גם הייתה בת דודתה של קָטיה, האסירה היהודייה המפחידה ביותר בלאגֶר B. קָטיה הידועה לשמצה הייתה חביבה מאוד על ה-Schutzhaftlagerführerin מָריה מַנדֶל (Maria Mandel), המפקדת של לאגֶר B. היא הייתה גבוהת קומה, בלונדינית ויפהפייה ונראתה כמו כוכבת קולנוע, לא כמו אסירה יהודייה באושוויץ, אבל הייתה אדם חסר לב. היא עבדה במשרדי המחנה וניצלה את עמדתה כדי להשליט טרור על האסירות. שמעתי שאחרי המלחמה מצאו אותה כמה בנות והִכו אותה. איני יודעת אם אמת הדבר.
חיינו מסלקציה לסלקציה. ערב אחד ראיתי שהעור על כף רגלי הימנית, במקום שנכוויתי מקפה רותח בגטו בדצמבר 1940, התקשה והתכסה קשקשים. בתוך ימים אחדים צמחה על כף רגלי יבלת שחורה בצורת מברשת, בגודל של עשרה סנטימטרים רבועים. הייתי אחוזת חרדה. ידעתי שאין שום סיכוי שאעבור את הסלקציה הבאה עם מום בולט שכזה. אחרי הכל, זה היה מקום שבו אפילו סימן של גרדת בין אצבעותיך היה עילה לגזר דין מוות. בלילה, תחת השמיכה, חפרתי בציפורני בתוך העור ותלשתי את הבשר. זה היה מכאיב מאוד, והפצע שתת דם רב. אבל בבוקר ראיתי שרק שליש היבלת נתלשה. היה עלי לקום, לעמוד במסדר וללכת לעבוד. כיסיתי את הפצע בכמה עלים ואיש לא הבחין בו. כמה לילות כאובים וחסרי שינה המשכתי וחפרתי בתוך בשרי. בשבוע שלאחר מכן כמעט לא ישנתי מרוב פחד שהפצע לא יחלים עד הסלקציה הבאה.
שוב התמזל מזלי. בעת ההיא הגיעו לאושוויץ משלוחים רבים מהונגריה. תאי הגזים והמשרפות פעלו במלוא הקיבולת, ולא היה צורך לבחור מעובדי המחנה כדי להשלים מכסות. בזכות מותם של יהודים רבים עברתי בשלום את הסלקציה. אילו לא היו שם, קרוב לוודאי שלא הייתי שורדת.
שבועות אחדים לאחר מכן התעוררתי בלילה בשל כאב נוקב בבטן התחתונה. התפתלתי בחוסר נוחות. רציתי להשתין, אבל רק בקושי הצלחתי לקום וללכת. זמן רב נדרש לי להגיע אל "בית השימוש", הליכה שבדרך כלל נמשכה חמש עד עשר דקות ממבנה המגורים שלנו. מה שנקרא "בית השימוש" של לאגֶר B היה סככה ארוכה ובה שני ספסלים ארוכים עם חורים. פרטיות רבה לא הייתה שם. ההשתנה רק החריפה את הכאב, ובכל פעם שניסיתי לקום ולחזור למגורים מיד נתקפתי צורך להשתין שוב. לקיתי בדלקת קשה בדרכי השתן. כל הלילה כולו ביליתי בצריף בית השימוש. בבוקר, כשחזרתי אל המגורים, אמרו לי חברותי הקרובות ביותר, הֵניה והָלינה, שבמצבי אסור לי ללכת לעבודה. הן הראו לי מקום קטן לאחסון מזון בתא שבו שמרה בֶּזקה, הבּלוֹקאֶלטֶסטֶה שלנו, גזרי עץ לתנור החימום שלה ואמרו לי להסתתר שם אם תהיה סלקציה פתאומית.
אחרי ספירת הבוקר התגנבתי בחזרה אל המגורים וניסיתי לנוח. הכאב היה נורא וחומי היה גבוה. היה לי ברור שעלי למצוא דרך להילחם בזיהום, וָלא או שאמות מן המחלה עצמה או שהגרמנים יגלו את מצבי. בעמל רב משכתי את עצמי מן הדרגש והצלחתי ללכת אל השרייבּשטוּבֶּה - משרד המחנה. הסתתרתי סמוך לכניסה וחיכיתי בתקווה לראות את אֵריקה. היא ואני נעשינו חברות טובות מאז פגישתנו המקרית כשנדדתי ברחבי לאגֶר A. לא ידעתי אם היא בפנים, אבל לא היה לי מה להפסיד. חיכיתי שעה ארוכה עד שלבסוף נפתחה הדלת ואסירה במדים מפוספסים יצאה מן המשרד. ניגשתי וביקשתי ממנה לקרוא לאֵריקה. כשיצאה אֵריקה סיפרתי לה על מצבי, והיא הבטיחה לגשת אל מרפאת המחנה (Revier) ולהיוועץ ברופאה בענייני. בינתיים נתנה לי כדור משכך כאבים. לאסירה מן השורה כמוני הייתה תרופה לשיכוך כאבים שיא המותרות.
אֵריקה עמדה בדיבורה עוד באותו הערב. היא תיארה באוזני הרופאה את התסמינים שלי, וזו אישרה את חשדי שאני סובלת מדלקת בדרכי השתן. הרופאה נתנה לאֵריקה כדורי סוּלפָה והורתה לי לנוח. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. מנוחה לא הייתה בגדר אפשרות. החלטתי לנסות ללכת לעבודה למחרת היום, אבל בבוקר, כשניסיתי ללכת, נוכחתי לדעת שאפילו לצאת מבּירקֵנאוּ לא יהיה בכוחי, לא כל שכן לצעוד עד "קנדה". נשארתי במגורים. ביום השלישי, כשעדיין הייתי במגורים, הורו פתאום הרמקולים לכל השוהים במחנה להתייצב למסדר. ידעתי שזו סלקציה שלא אעמוד בה. במגורים הייתה עוד בחורה שלא הלכה לעבודה ביום ההוא, ושתינו רצנו אל מקום האחסון של בֶּזקָה, שלפנו החוצה כמה גזרי עץ, נכנסנו פנימה וכיסינו את עצמנו בגזרי העץ למקרה שמישהו יפתח את הדלת ויציץ פנימה. מקום האחסון לא היה גדול יותר משידת מגירות קטנה, אבל אנחנו היינו רזות כל כך ומפוחדות שהצלחנו להידחק ולהצטופף בפנים.
שמענו צעקות בגרמנית. הקולות התקרבו למגורינו ובֶּזקָה יצאה החוצה לקבל את פני המרצחים. הם נכנסו למגורים וחיפשו, פסעו הלוך ושוב על פני מקום המסתור שלנו ושאלו את בֶּזקָה אם יש מישהו בפנים. עצרנו את נשימתנו ולא העזנו לזוז. צלילי מגפיהם של החיילים הגרמנים התעמעמו והלכו. הם עזבו, אבל אנחנו עדיין לא זזנו, מחשש שנתגלה וניענש על–ידי הבּלוֹקאֶלטֶסטֶה שלנו. סבלתי כאבים ונזקקתי ללכת לשירותים. לבסוף, כשהיינו בטוחות שבֶּזקָה כבר אינה במגורים, פתחה הבחורה האחרת את דלת תא האחסון ואמרה לי שאני יכולה לצאת. כאבי היו עזים כל כך שלא הצלחתי אפילו ליישר את רגלי. אבל הסבל הגופני היה חסר חשיבות. הייתי במגורים שלנו, נשארתי בחיים. כל האסירות האחרות שלא הלכו לעבודה ביום ההוא שולחו אל תאי הגזים בסלקציה ההיא.
בערב, כשחזרו הבנות מעבודתן, עמדנו במסדר לספירת הערב. כאבי היו עזים כל כך שלא יכולתי לעמוד זקופה, וחברותי העמידו אותי באמצע השורה כדי שגופי הכפוף לא ימשוך מבטים. גשם החל לרדת וחומי עלה עוד. הרגשתי כאילו האדמה מושכת אותי כלפי מטה. לאחר שהקצין הגרמני שספר אותנו הלך משם לא היה בכוחי להמשיך לעמוד על רגלי. התכופפתי וכרעתי על עקבי. בֶּזקָה, שלא כקצין הגרמני, הבחינה בי ופתחה בצעקות וגידופים כדרכה ומשכה אותי מתוך השורה. היא הורתה לי ללכת ולהביא שתי לבֵנים, ואז הוליכה אותי אל שלולית אחת ופקדה עלי לכרוע על ברכי, להגביה את זרועותי עם לבֵנה בכל יד, ולהישאר בתנוחה הזו.
הגשם הוסיף לרדת, לא גשם חזק מדי, ואני פערתי את פי ושתיתי כמה טיפות. הייתי צמאה מאוד. מדי פעם בפעם הורדתי את זרועותי, אבל רק לרגע, כי ידעתי שאם איתפס עלולה בֶּזקָה להאריך את משך העונש שלי. ניסיתי להרהר בימים טובים יותר כדי להסיח את הדעת מן העינוי הגופני, אבל דמיוני לא היה בו לשמש משקל נגד לכאבי. הכאבים בברכיים, בגב ובכתפיים לא הניחו לי להתנתק מההווה. אין לי מושג איך החזקתי מעמד ככה במשך שעתיים תמימות, מן הסתם ידעתי שאני נלחמת על חיי ואין לי ברֵרה אחרת. למחרת צעדתי לעבודה ב"קנדה", ושם ישנתי קבורה בתוך ערֵמת בגדים. חברותי דאגו לי וחיפו עלי. המשכתי בכך עוד ימים אחדים עד שהתחזקתי.
החלטות הקשורות בחיים ובמוות לא היו בידי. ובכל זאת, חייתי בדריכות, השתדלתי לראות את הנולד ולהתכונן לסכנות הממשמשות ובאות. החורף והקור גבו מחיר מאסירות רבות. בסתיו 1944 חליתי באַנגינה. ממאבקי בדלקת בדרכי השתן למדתי שמי שנשאר בלאגֶר B מסתכן במוות, לכן צעדתי אל ההַנגר שלנו והסתתרתי בתוך הררי הבגדים. ההיעלמות בין הבגדים נעשתה קלה יותר עם הזמן כי הערֵמות גבהו והלכו. אם לא די היה במראה ובריח עשן המשרפות ללמד על הקצב הגובר של הרציחות, ערֵמות המזוודות שהגיעו ל"קנדה" יום יום העידו אף הן על ממדי הטבח.
בוקר קיץ חמים אחד עמדנו במסדר במשך שעות ארוכות. החיילים הגרמנים צעדו הלוך ושוב בין השורות וספרו אותנו שוב ושוב. לא ידענו מה משמעות הבוקר הלא רגיל הזה וחששנו שזו התחלתה של סלקציה רצחנית. שעות לאחר מכן גילינו את הסיבה לספירה הממושכת הזאת. שני אסירים, גבר ואישה, ברחו מן המחנה בלילה שעבר. באותו היום הלכנו לעבודה באיחור רב. חרושת השמועות והרכילות נכנסה להילוך גבוה, ועד הצהריים כבר ידענו מה אירע. מָלָה צימֶטבּאוּם, יהודייה בלגית מאַנטוֶורפֶּן שעבדה במשרדי המחנה בתור Läuferin (שליחה ומתווכת בין הצריפים והקאפּו ובין מִנהלת המחנה), והחבר שלה, אסיר פולני ממחנה הגברים, הצליחו להניח את ידיהם על מדי ס"ס ויצאו מן המחנה דרך השער הראשי. בריחתה של מָלָה עוררה את חמתה של מָריה מַנדֶל, מפקדת המחנה. מָלָה הייתה האסירה החביבה עליה והיא העניקה לה הרבה זכויות יתר.
הבריחה הנועזת הזאת, שנדמָה שעלתה יפה, הציפה אותנו בים של ספקולציות אופטימיות. ידענו שבפיקוח הגרמני ההדוק עלולים השניים להתגלות עד מהרה, ולכן האמַנוּ שלא היו מסתכנים לולא ידעו שסוף המלחמה קרב ובא. עם כל יום שעבר הלכתי והתמלאתי תקווה. עכשיו שמָלָה והחבר שלה חופשיים, אמרתי בלִבי, הם ימצאו את דרכם אל העולם החיצוני ויספרו מה מתרחש באושוויץ. היינו בטוחים שברגע שייוודע דבר הטבח לאנשים ולממשלות במערב ייאלצו הגרמנים לשים קץ לרציחות. היינו נאיבים כל כך. חשבנו שלמישהו יהיה אכפת מרצח העם היהודי. האפשרות שהעולם יודע ואינו נוקט אצבע לא עלתה כלל על דעתנו.
אמרתי לעצמי שעלי להחזיק מעמד רק עוד כמה ימים עד שהגיהינום הזה יבוא אל קִצו. מעשר הבנות שנבחרו לעבודה ב"קנדה" באוקטובר 1943 הייתי אחת משתיים בלבד שעדיין היו בחיים. כל האחרות שולחו אל תאי הגזים או מתו במחלות. אנשים סביבי נעלמו יום יום, ואני הרגשתי שאם לא יתחולל נס אלך גם אני בעקבותיהם. האם זה הנס שייחלתי לו? האם מָלָה והחבר שלה הם הישועה שייחלנו לה? האם יצליחו להגיע אל בעלות הברית ויספרו להן על גורל יהודי אירופה?
שבועיים של התרוממות רוח ואופטימיות הגיעו אל קִצם. הגרמנים מצאו את מָלָה ואת חברהּ מסתתרים בקַטוֹביץ, כ-60 קילומטרים ממערב לאושוויץ, והחזירו אותם אל המחנה. מָלָה הוכנסה לצינוק ב-Stehbunker, שהיה חור שחור מתחת לאדמה שבו היה אפשר רק לעמוד. על הדרך שהפרידה בין לאגֶר A ללאגֶר B הקימו הגרמנים גרדום. למחרת בבוקר עמדנו במסדר משני צִדי הדרך. כל סגל הס"ס היה במקום כשהובאה מָלָה אל הגרדום בידיים אזוקות, מלֻווה חיילים גרמנים משני צִדיה. ה-Schutzhaftlagerführerin, אשת חסדה לשעבר של מָלָה, נשאה נאום נרגש בגרמנית. איך העזה מָלָה לבגוד באמון שנתנו בה? כל מי שבוגד ברייך דינו מוות, הצהירה.
אני עמדתי בשורה הקדמית, ממש מאחורי מָלָה. גדר תיל וארבעה מטרים הפרידו ביני ובינה. בשעה שהמפקדת דיברה הבחנתי שדם ניגר מוורידי ידיה של מָלָה. איכשהו עלה בידה לשלוף סכין גילוח קטן מתוך שׂערה ובצעד אחרון של התנגדות ניסתה להרוג את עצמה לפני שהגרמנים יעשו זאת. אחד משומריה הבחין פתאום בדם. התחוללה מהומה. הוא תפס במָלָה וניסה לעצור את הדימום. לרגע אחד הצליחה להשתחרר מאחיזתו וסטרה לו בידיה המגואלות בדם. חיילים אחדים הסתערו והכניעו אותה. היא נלקחה משם. היו שאמרו שהגרמנים שלחו אותה ישר לקרֵמָטוֹריוּם, בעוד אחרים סיפרו שהם טיפלו בה עד שהבריאה ואחר כך הוציאו אותה להורג.
התנגדותה של מָלָה מילאה אותי גאווה. אסירה יהודייה פעלה ללא מורא. היא ידעה שלא תחיה וניסתה לפחות לבחור בעצמה את אופן מיתתה. עם זאת, עם כל גבורתה היא סיימה את חייה בדיוק כשאר הקרבנות היהודים של הרייך הגרמני.
באוקטובר 1944 הועברו כל האסירות של בלוק 2 מלאגֶר B אל אזור הסמוך למחסני "קנדה". את חודשי האחרונים באושוויץ עשיתי במחנה הזה שהיה קטן יחסית. גרתי בצריף שהיה מרוחק כ-250 מטר מן המשרפה. ברגעים שמצאנו לנו מפלט בהומור שחור, והיו לא מעט רגעים שכאלה, אמרתי בלִבי שהעבירו אותנו למקום קרוב כל כך כדי שנתרגל לרעיון שכאן, במשרפה, נסיים את חיינו. נוסף על כך, עכשיו שאנחנו קרובות כל כך למשרפה יכלו הגרמנים לייעל את התהליך ולמנוע בזבוז: הם לא יזדקקו למשאית כדי לשלוח אותנו אל מותנו.
בלילנו השני בצריף החדש התעוררתי משנתי לשאון של התפוצצות עזה ואחריה יללות צופרים, צעקות בגרמנית ויריות מכלי נשק אוטומטיים למחצה. מבעד לחלון ראיתי עשן ואש מכיוון המשרפה. לאחר מכן נודע לנו שבבוקר שבת, ב-7 באוקטובר 1944, הרגישו אנשי הזוֹנדֶרקוֹמַנדוֹ שהגרמנים עומדים להשמיד אותם. מוקדם יותר באותו הבוקר פקדו הגרמנים על מנהיגם להכין רשימה של 300 איש שיש "לפנותם". הוא סירב. בחודשים הקודמים, בציפייה ליום שכזה, הבריחו אנשי הזוֹנדֶרקוֹמַנדוֹ לתוך משרפה II חומרי נפץ שקיבלו מנשים שעבדו בבית חרושת לתחמושת. באותו הלילה התמרדו אנשי הזוֹנדֶרקוֹמַנדוֹ במשרפה IV, רגמו באבנים כמה אנשי ס"ס, רצו אל צריפיהם והעלו באש את מזרני הקש שלהם. אנשי הזוֹנדֶרקוֹמַנדוֹ במשרפה II חשבו שזה האות למרד, פוצצו את המשרפה שלהם, ורבים מהם ניסו לנצל את האנדרלמוסיה ולברוח.
זה היה מבצע נואש וחסר תוחלת. למתקוממים לא הייתה תוכנית יסודית ומפורטת, וסיכויי ההצלחה שלהם היו קלושים. הגרמנים הכריזו על עוצר ורצחו את כל המורדים בתוך 12 שעות. יתר על כן, אפילו הפיצוץ של משרפה II לא הועיל הרבה להאטת קצב ההשמדה, כי שלושת הכבשנים האחרים הוסיפו לעבוד במלוא יכולתם.
ביום שני שלאחר מכן חזרנו לעבודה. דרך העבודה הייתה שונה עכשיו. עבדנו בעיקר בחוץ: הגרמנים ערמו את חפציהם של המתים בשטח גדול והורו לנו למיינם. הגיע החורף הפולני הקר, ולנו לא היו בגדים חמים. עבדנו שעות ארוכות ולא ידענו הרבה על המתרחש בחזית, שהייתה במרחק קילומטרים ספורים. בבוקר קר אחד בחודש ינואר 1945 הצעידו אותנו אל הַנגר של מטוסים שהיה מלא מזוודות ריקות והורו לנו לשרוף במהירות את כולן. מספר המזוודות היה גדול כל כך עד שלא נמצא להן מקום בתוך ההַנגר: רבות מהן נערמו כנגד החומות שהקיפו את מתחם "קנדה".
קרן של תקווה הפציעה. אם הגרמנים מבקשים להשמיד את הראיות למה שהתרחש כאן, חשבתי בלִבי, ייתכן שהסוף מתקרב. שרֵפת המזוודות הייתה עבודה פיזית קשה יותר ממיון הבגדים. זאת ועוד, על כל מזוודה היה שֵם, ואני הרגשתי שעם כל מזוודה שאני מבעירה אני מוחקת את זכרה של עוד משפחה. מספר המזוודות והשמות וארצות המוצא הבהירו את ממדי הטבח. אלה מבינינו שעבדו במחנה ידעו על ארצות המוצא של המשלוחים המגיעים רק כשנעשתה סלקציה ומקצת האסירות צורפו לקומנדו שלנו. אבל מרבית המשלוחים לא עברו שום סלקציה. היהודים הגיעו ושולחו היישר אל מותם. עכשיו ששרפנו את המזוודות התחלנו להבין מה רבים היו הנספים. הגרמנים רצו שנעבוד מהר. הם צעקו ואיימו. אבל אנחנו עבדנו לאט. לא רצינו למחוק את העדות למה שהתרחש.
מרחוק נשמע שאון תותחים. מטוסים טסו מעלינו והטילו פצצות. הבַנוּ למה הגרמנים היו מבוהלים. הצבא הסובייטי הלך והתקרב. נמלאתי תקווה. סופו של הגיהינום הזה נראה קרוב באמת.
אבל הגרמנים לא התכוונו להניח לנו לטעום את החופש. ב-18 בינואר 1945 נקראנו להתייצב ולצעוד אל מחוץ למחנה. דחף ההישרדות שלי הזהיר אותי להתכונן לרע מכל. רצתי אל ערֵמת הבגדים ומצאתי זוג מגפיים חמים. חטפתי סוודר חם ולבשתי אותו מתחת למדים המפוספסים. ברחבי המחנה הדהדו הצעקות המוכרות בגרמנית: "שנֶל! שנֶל! לאוּפֶן! לאוּפֶן!" ("מהר! מהר! רוצו! רוצו!"). בשורות מסודרות יצאנו מאושוויץ. רק החולים נשארו מאחור. שום תזמורת לא ניגנה נעימות של שירי לכת צבאיים גרמניים בשערי המחנה. שום מוזיקה לא ליוותה אותנו כשפתחנו בצעדת המוות.
יצאנו בשעות היום. כה רבים היינו שנדרשו שעות אחדות עד שאחרון האסירים עזב את המחנה. צעדנו בסופת שלגים בדרכים שהיו ריקות מאנשים ומכלי רכב. שעתיים אחרי שעזבתי את אושוויץ עלה ענן כהה ורעשני וכיסה את השמים. בתוך דקות הופיעו מעלינו מטוסים סובייטיים והחלו לתקוף את השיירה שלנו. החיילים הגרמנים רצו להסתתר בתעלות שבצִדי הדרך, ואנחנו בעקבותיהם. לרגע חדלו הגרמנים מלהתנהג כאילו הם על־אנושיים. המחזה היה סוריאליסטי: תליינים וקרבנות שוכבים זה לצד זה ורועדים מפחד. 20 דקות נמשכה ההפצצה, שהייתה כבדה למדי. המטוסים נעלמו, והגרמנים חזרו לעצמם. עכשיו נהגו אפילו באכזריות רבה יותר, אם מפני שהרגישו מושפלים לאחר שראינו אותם בחולשתם, או משום שהיו מבוהלים בשל ההפצצות.
חידשנו את צעידתנו בשלג. לא יכולנו עוד לשמור על שורות מסודרות. ההליכה הייתה מתישה. רבים ניסו לברוח: אחדים הצליחו, הרוב נורו בידי הגרמנים. הלילה ירד, ואנחנו המשכנו לצעוד. הגענו ליער והתיישבנו לנוח. אבל בתוך דקות צעקו הגרמנים שהרוסים נמצאים בקרבת מקום ופקדו עלינו לקום ולרוץ בכיוון ההפוך. הייתי רעבה וצמאה, אבל השלג היה הדבר היחיד בהישג ידי. אכלתי ושתיתי שלג.
איש מאִתנו, שלדים מזי רעב שכמותנו, לא היה כשיר לעמוד בצעידה הזאת. נאחזנו זה בזה ודחפנו את עצמנו קדימה. הלכנו בכוח ההתמדה. לפעמים, בלילה, הורשינו לנוח. ישבתי על השלג ואפילו התנמנמתי קלות עד שחברה העירה אותי ואמרה שחייבים להמשיך בצעידה. עברתי על פני גופות של אנשים שהתמוטטו מתשישות, רעב וקור. הגרמנים תקעו כדור בראשיהם, לוודא שאינם מתחזים למתים. עברתי על פני גופות של אסירים שהחזיקו מעמד במשך שנים של גיהינום ונפלו עכשיו, כשהסוף נראה קרוב. לא הרגשתי דבר. האנושיות שלי קפאה בקור ובאפיסת כוחות. אני זוכרת היטב את מחשבותי באותו מצב של לימבו:
"זאת לא אני שמניעה את הרגליים שלי. אני לא מסוגלת. אין לי כוח. הרגליים שלי נעות מעצמן. אני עייפה מכדי לחשוב, לזוז, לרצות. כל מה שאני רוצה זה לשכב פה על השלג ולישון".
הֵניה לוי אחזה בזרועי ואמרה לי שוב ושוב שאסור לי לוותר עכשיו, אחרי שהצלחתי להחזיק מעמד עד כה. אבל אני הייתי עייפה כל כך. כבר יומיים רצופים היינו בדרך. ההפוגות היחידות היו בשעת תקיפות המטוסים, כששומרינו עצמם רצו לתפוס מחסה בתעלות. אבל השכיבה בתעלות בקרבת חיילים גרמנים כשפצצות מתפוצצות מסביב לא הייתה בגדר מנוחה. בהשגחת החיילים וכלביהם האכזריים הלכנו, הלכנו, הלכנו והלכנו, כמו רובוטים.
הייתי המומה ולא ידעתי עוד כמה זמן אנחנו בדרך. הגענו אל תחנת רכבת ונאמר לנו שאנחנו בווֹדז'יסלָב (Wodzisław/Loslau), עיירה במזרח שלֶזיה עילית שעד מלחמת העולם הראשונה הייתה חלק מגרמניה (אחרי מלחמת העולם השנייה הוסטו גבולות פולין מערבה על חשבון גרמניה וחבל שלֶזיה - ובו העיר בּרֶסלאוּ שכיום נקראת ורוֹצלָב - הוא כיום חלק מפולין). על המסילות עמדו קרונות רכבת פתוחים להעברת פחם. הגרמנים צופפו אותנו בתוך הקרונות האלה. עמדנו נוגעים זה בזה, פלג הגוף התחתון נשען על הקרון ופלג הגוף העליון חשוף לאיתני הטבע. הרכבת החלה לנוע לאִטה, ורוח החורף המקפיאה חדרה לגופינו הכחושים והקפיאה את עצמותינו. רעדנו, אם כי הפעם פעלה הצפיפות שבתוך הקרון לטובתנו. חיבקנו זו את זו והשתדלנו להתחמם, אבל המאבק כנגד איתני הטבע היה חסר תקווה. עד מהרה היינו כולנו מכוסות אבק פחם ונראינו כמו מנקי ארובות.
לא היה לנו מושג לאן לוקחים אותנו. הרכבת נסעה לאִטה ופה ושם נעצרה בתחנות לאורך הדרך. בכמה עיירות גרמניות ניסו התושבים להתקרב אלינו ולתת לנו מעט מים, אבל השומרים הגרמנים הרחיקו אותם. חשתי לחץ גובר והולך על שלפוחית השתן, אבל לא היה לי היכן לרוקן אותה. בגלל ההיסטוריה הרפואית שלי חששתי מפני דלקת חוזרת בדרכי השתן. לא הייתי מסוגלת לחשוב אלא על השלפוחית העומדת להתפוצץ. אבל הגרמנים לא הרשו לנו ללכת לשירותים בתחנות שלאורך הדרך. בסופו של דבר, באחת התחנות, הורשינו לרדת אחת אחת. הבושה והפרטיות היו חסרות חשיבות. פשוט השׂתופפתי והשתנתי מחוץ לקרון כשחייל גרמני עומד לידי. תחושת ההקלה הייתה אדירה כל כך שלרגע הייתי כמעט מאושרת.
הרכבת הגיעה לברלין. עכשיו תקפו אותנו מטוסים בריטיים ואמריקניים. הגרמנים, כהרגלם מאז עזבנו את אושוויץ, נטשו אותנו ומיהרו לחפש מחסה, והפעם נעלמו לזמן ממושך. איש לא שמר עלינו.
זו הייתה הזדמנות מצוינת לבריחה, אבל אבוי, היכן יכולנו להסתתר בתור יהודים בעיר המופצצת? במדי האסירים שלבשנו היו מבחינים בנו בנקל. היינו שחורות מפיח, וככל הנראה אבד לנו הרצון לפעול. אדישות ופסיביות השתלטו עלינו. עמדנו עייפות, רעבות, צמאות ונואשות וחיכינו לשובם של שומרינו הגרמנים. ההתקפה האווירית הסתיימה, החיילים חזרו, ואנחנו המשכנו במסע. כעבור עוד כמה שעות של מאבק בחורף בקרונות הפחם הפתוחים הגענו אל יעדנו - מחנה הריכוז רָוֶונסבּריק (Ravensbrück).
רָוֶונסבּריק, על אדמת גרמניה, כ-90 קילומטר מצפון לברלין, היה מחנה ריכוז ומחנה השמדה עם משרפה פעילה. נכנסנו למחנה ואיש לא ידע כמדומה מה לעשות בנו. אני חושבת שברגע האחרון, כשהרוסים הלכו וקרבו לאושוויץ, החליטו הגרמנים להביא אותנו לרָוֶונסבּריק מפני שעדיין לא הצליחו להשמיד את כולנו. הורו לנו לשבת ליד חומת המחנה. התנפלנו על השלג. שתינו אותו, אכלנו אותו והתרחצנו בו. ישבנו על השלג וחיכינו לאוכל. זה שלושה ימים, מאז יצאנו למצעד המוות, לא בא אוכל אל פינו. כעבור כשעתיים צעק מישהו, "מרק!"
בהלת פתאום אחזה בנו כשהתחלנו כולנו לרוץ בכיוון הקול. הבנות דחקו ודחפו והתחוללה תגרה. הסיר הענקי נפל והמרק נשפך ארצה. מי שהיו קרובות אליו נשכבו על השלג וליקקו כל מה שעלה בידיהן. אני ויתרתי ופניתי משם.
חזרתי אל מקומי ליד החומה. בדרך מן הרכבת אל המחנה איבדתי את הקשר עם הבנות מקומנדו "קנדה". הלכתי לחפש מישהי מוכרת מאושוויץ בתקווה שאמצא את הָלינה מאי או את הֵניה לוי. אבל קבוצתנו כולה התפזרה ברחבי המחנה. כל אחת חיפשה לה מקום ליד החומה שאולי יספק לה קצת הגנה מן הרוח החורפית. לא מצאתי אף אחת. התיישבתי ליד החומה ונמנמתי שעה קלה. כשהתעוררתי ראיתי שרוב הבנות שוב אינן מסביבי. קפצתי על רגלי והלכתי לחפש אותן. חששתי שאולי הפסדתי מזון או מקום מחסה. שוטטתי במחנה עד שהגעתי אל אוהל גדול. הצצתי פנימה וראיתי קבוצה גדולה של אסירות. נכנסתי לאוהל. הבנות ישבו על הרצפה ברגליים פשוקות, כל אחת בין רגלי חברתה. האוהל נועד ל-100 איש לכל היותר, אבל על רצפתו ישבו לפחות 300 אסירות.
מצאתי לי מקום בין רגליה של מישהי והתיישבתי. הרגשתי איך חום גופיהן של הבנות שמסביבי מפשיר את עצמותי הקפואות וגמרתי אומר שלא אזוז ממקומי. אפילו אם יהיה עלי להשתין, אמרתי בלִבי, מוטב שארטיב את עצמי ולא אוותר על החום המוקרן מן הגופים מסביב. נרדמתי.
בבוקר קיבלנו מנות לחם שהיו קטנות אפילו מהמנות באושוויץ ומשקה פושר שהיה אמור לייצג תה. מקצת האסירות נשלחו לעשות כמה עבודות חסרות תועלת במחנה, אבל רובנו שוטטנו ברחבי המחנה בלי תכלית. ימים אחדים לאחר מכן באו קצינים גרמנים ושלפו אותי עם כ-200 בנות אחרות מתוך מסדר הבוקר והצעידו אותנו אל שער המחנה. העמידה ליד השער הייתה מתישה, אבל יותר מאי-הנוחות הפיזית חששנו מפני הלא נודע: לא ידענו מה עומדים לעשות בנו. הקבוצה כללה נשים צעירות וחלושות. אחדות מאִתנו היו שלדים מהלכים ואחרות אפילו רזות יותר. לִבי ניבא לי רעות, אבל לא ראיתי שום דרך להתגנב משם בלי שיבחינו בי. עמדנו ליד השער עד שעה מאוחרת בלילה ואז פקדו עלינו לחזור למחנה. ימים אחדים לאחר מכן נודע לי שעמדו לשלוח אותנו אל תאי הגזים, אבל בשל תקלה טכנית במשרפה לא יצא הדבר אל הפועל.
לא הייתה לי שום תחושת זמן. בילינו את הימים בעבודות חסרות תועלת במחנה או סתם בישיבה בטלה. חיכינו שהגרמנים יחרצו את גורלנו. הם לפחות העבירו אותנו מן האוהל לצריף שסיפק מעט יותר הגנה מפני הקור. התנהגותם של החיילים הגרמנים הייתה הסימן הטוב ביותר שהעתיד מדאיג אותם. מפעם לפעם אפילו השתדלו לנהוג בנו בדרך אנושית, אולי בתקווה שנערוב לביטחונם אחרי המלחמה. עם זאת, רק כפסע היה בינינו ובין השמדה. תאי הגזים והמשרפה ברָוֶונסבּריק היו סיבה מספקת לחשוש שמזלנו יבגוד בנו.
הסוף נראה קרוב ולא היה לי הרבה מה לעשות. שעות רבות העסקתי את עצמי בשאלה למה. זו תהיה אירוניה מרה, כמדומה, אם אמות ברָוֶונסבּריק אחרי שפעמים רבות כל כך הצלחתי להערים על המוות. אפשר שאני ראויה לגורל האכזר הזה, למות עכשיו. למה, אחרי ככלות הכל, נשארתי בחיים עד כה? למה שפר גורלי מגורל בני משפחתי? אבי, אִמי, אחי היו פיקחים וטובים ממני. למה העדיף הגורל נערה ממוצעת על פני אנשים נפלאים שכאלה? למה לא לחוס על חייו של צעיר יפה תואר, מבריק וטוב לב כמו מיֵצ'וֹ? ואיך אחיה בלי המשפחה שהעניקה לי זהות ומטרה?
האפשרות שאכן אשרוד והסיכוי להיות חופשייה שוב העירו בי לחלופין התרגשות ורגש אשמה. כל עוד לא נראה הסוף לעין אמרתי בלִבי שמשפחתי נשארה בחיים ומחכה לי. אם אשרוד, דימיתי, נתאחד ושוב נהיה למשפחה מאושרת. השכל הישר אמר לי שזה לא יתאפשר, אבל היה טוב לחלום. בעיני רוחי ראיתי אותנו מסבים לשולחן עמוס כל טוב ואוכלים את ארוחת ליל שבת. סבא מספר את סיפוריו, ואחרי הארוחה מזמין את מיֵצ'וֹ ואותי לשיר זמירות שבת ולרקוד.
אחר כך הוא מתלונן שהפריז באכילה וכי האוכל הכבד גורם לו אי-נוחות בכיס המרה. סבתא מחזירה לו שזה לא ייתכן, שהרי כמעט שלא נגע באוכל. חילופי הדברים האלה חזרו ונשנו בכל יום שישי, ואני התגעגעתי עד כאב לקנטוריהם ההדדיים. חלמתי על השקט והשלווה בשבת אחרי הצהריים, כשלא הורשיתי לכתוב ולעבוד עד צאת הכוכב הראשון וכך יכולתי לבלות שעות עם ספריו של אבא.
לעִתים קרובות שקעתי לי בעולם של חלומות נעימים.
לרָוֶונסבּריק, כמו לאושוויץ, היו מחנות חוץ רבים. באחד הימים בפברואר חולקו הבנות שהגיעו במצעד המוות לשתי קבוצות והועלו על רכבות נוסעים שיצאו לכיוונים שונים: קבוצה אחת נסעה למחנה העבודה נוֹישטָט-גלֵוֶוה (Neustadt-Glewe); אני נסעתי עם הקבוצה השנייה למַלכוּב (Malchow). מיד עם בואי שמתי לב שאין שם ארובות. הייתי במחנה בלי משרפה. אולי בכל זאת יש לי סיכוי?
מַלכוּב היה מחנה נשים קטן ועלוב שהכיל כמה צריפים, משרדים, מחסנים ומטבח. הֵניה ואני הופרדנו משאר בנות "קנדה" שבקבוצתנו ונשלחנו לצריף גדול. על רצפת הצריף היו פזורים מזרני קש, ואני מצאתי מזרן פנוי ונשכבתי עליו. בעת ההיא הייתי כחושה ודקה כל כך שעצמותי כאבו אפילו מסתם שכיבה.
הָלינה מאי נשלחה לצריף שהיה מחולק לשניים: חדר גדול שנועד למגורים של 25 עד 30 בנות, וחדר קטן ובו שמונה מזרנים. הָלינה מונתה האחראית לחדר הקטן. אחר כך יצאה החוצה לחפש אותי. אין לי מושג למה אהבה אותי כל כך. מיום שהגעתי ל"קנדה" פרשׂה עלי הָלינה את חסותה, ומאז ואילך לא חדלה מלדאוג לי. בראשית שנות החמישים, כשבישראל היה קיצוב חמור במזון, היא הופיעה יום אחד במפתיע בדירתי בתל אביב והביאה לי עוף שהוסתר במחוך שלה, כדי שיהיה לי משהו טוב לאכול. את העוף החביאה כמו שהחבאנו סחורות גנובות באושוויץ. היא מצאה אותי שוכבת על מזרן הקש במַלכוּב והבטיחה לחלוק עִמי את תוספת המרק שהייתה זכאית לה בתור אחראית החדר.
באושוויץ סבלנו רעב, אבל במַלכוּב היה המצב חמור הרבה יותר. הגרמנים סבלו מחסור בעצמם ונתנו לנו פחות מהמינימום הדרוש להישרדות. כיכר לחם אחת, שהייתה המנה היומית לארבע בנות באושוויץ, חולקה בין עשר בנות במַלכוּב. היה עלינו להתארגן לקבוצות של עשר כדי לחלוק את הלחם. הֵניה, הָלינה ואני הרכבנו קבוצה של עשר בנות הגונות שהכרנו ובטחנו בהן. בחוט שמצאנו על הקרקע מדדנו עשר מנות לחם שוות. בכל יום קיבלו שתי בנות שונות את קצות הכיכר, מפני שהמנה הזאת הייתה קטנה יותר בנגיסה אחת או שתיים. שמרנו בקפידה על שוויון המנות. לפעמים, כשיכולתי להתיק את עיני מטקס החלוקה, העפתי מבטים בבנות המרותקות לכיכר הלחם. פנינו הצנומות, מבטינו הריקים והרעב שבעינינו הזכירו לי את הגופות שראיתי פזורות ברחובות הגטו. כל אחת מאִתנו הייתה עכשיו מוּזֶלמן.
נוסף על-מנת הלחם היומית קיבלנו ספל של נוזל פושר עם כמה שרידים של שָרָך אבל בלי גרגיר מלח. הם קראו לזה מרק. הרעב כרסם במעי. שלא כמו באושוויץ, לא היה בי כוח לחלק את מנת הלחם הזעומה לשניים ולשמור מחצית לארוחת הבוקר. אכלתי אותה כולה בערב, פירור אחר פירור כדי להאריך את זמן האכילה. מדי פעם בפעם הייתה הָלינה מאוששת אותי בספל מרק נוסף. למרות כל הרעב החלפתי פעם את מנת הלחם היומית בכפית של מלח גס.
כששאלתי למה יש למלח צבע אדום-לבן מוזר נאמר לי שהוא לא עבר שום תהליך של זיקוק ולכן הוא אפילו מלוח יותר. הוא אכן היה מלוח, ולי לא היה כוח להתווכח ולכן קיבלתי את ההסבר. שמתי את המלח בתוך פיסת נייר שמצאתי ונשאתי אותו אִתי כל הזמן. בלילה טמנתי אותו בנעל ששימשה לי בתור כר. איני יודעת כמה זמן ישנתי שינה של ממש. הרעב לא הניח לגופי להיות רגוע ונינוח. שכבתי על המזרן חלושה וקהויַת חושים.
מחנה מַלכוּב סיפק עובדות למפעל תחמושת תת־קרקעי שהוסתר על-ידי מבני המחנה והיער שמסביבו. ההסוואה הייתה מושלמת. שום מטוס לא היה מסוגל להבחין במפעל החבוי. רוב הבנות עבדו במפעל. אני נשלחתי ליחידה קטנה שתפקידה היה לטפל בהסוואה. בחורף הגרמני המקפיא, בלי בגדים מתאימים ובתת־תזונה שתלנו אורנים. האדמה הייתה קשה כסלע. עדיין היינו מוקפות חיילים גרמנים וכלבים, אבל התנהגותם כלפינו הייתה שונה. עכשיו לא נאלצנו עוד לסבול יחס ברוטלי ביזמה אישית של חייל זה או אחר. השומרים שוחחו אִתנו, הזכירו לנו את יחסם ההוגן כלפינו ואיך לא שיסו בנו מעולם את כלביהם. אחד מהם אפילו דיווח לנו על המתרחש במלחמה. זו הייתה הגרסה הגרמנית, כמובן. ובכל זאת, אפילו זווית הראייה הגרמנית בישרה את שחרורנו הממשמש ובא.
אילו רק יכלו החדשות האלה לחמם את ימינו בפברואר, מרס ואפריל 1945. קינאתי בנערות שעבדו בבית החרושת. הוא לא היה מחומם, אבל לפחות היה גג מעל לראשיהן. ובכל זאת לעבודה בחוץ היה יתרון ברור. בכל פעם שהשלג נמס הבקיעו להם עשבים את דרכם בעדו. אני תלשתי ואכלתי רבים מהם, כל דבר שהיה בו למלא את הבטן. בימים חמים יותר צצו פטריות ביער בן־לילה. אני אכלתי בלי הבחנה כל פטרייה שמצאתי אף שידעתי שמקצתן אולי רעילות. יד הגורל עלולה הייתה לשחק בי משחק אכזרי: יכולתי למות מאכילת פטריות רעילות שבועות ספורים לפני שחרורי. קיוויתי לטוב. האוכל היה פיתוי שלא יכולתי לעמוד בפניו. אכלתי כל דבר בעל מראה אכיל שמצאתי על פני הקרקע.
יום אחד הופיעה במחנה משלחת של הצלב האדום. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהיו לנו אורחים כגון אלה. עמדנו במסדר וחיכינו. חברי המשלחת בחרו 500 בנות מקרב האסירות והודיעו שייקחו אותן לשוודיה. ימים אחדים לאחר מכן נפוצה במחנה שמועה שבעלות הברית הפציצו את האונייה שלקחה את הבנות לשוודיה וכל הנוסעות טבעו. אחרי המלחמה התברר שהשמועה הייתה כוזבת וכל הבנות הגיעו בשלום לשוודיה. מן הסתם הפצנו את השמועה הזאת מתוך תסכול על שלא בנו בחר הצלב האדום. חוץ מלשער השערות על גורלן של הבנות הללו - אם הן חיות או מתות — חשבנו בעיקר מה הן אוכלות בשוודיה.
שוב ושוב אמרתי לעצמי שעלי להחזיק מעמד רק עוד קצת. בכל פעם שמטוסי בעלות הברית טסו מעלינו רציתי לצעוק אליהם שהגרמנים מייצרים תחמושת במסווה היער. מאז ההפצצות בוורשה בספטמבר 1939 הייתי אחוזת אימה מפני הפצצות מהאוויר. אבל בראשית האביב של 1945 ייחלתי לראות את המפציצים הכבדים ולשמוע את יללת הפצצות הנופלות. התפללתי שיחישו את בואם, יעצימו את תקיפותיהם וישימו קץ לייסורי.
כל הסימנים והרמזים לא הכינו אותי לקראת בוקרו של 3 במאי 1945. התעוררתי משנתי והתייצבתי למסדר, אבל איש לא בא לספור אותנו. בלילה עזבו השומרים את עמדותיהם ונעלמו. שער המחנה היה פתוח לרווחה ואסירים גרומים ומזי רעב שוטטו ברחבי המחנה. כמה מאִתנו הלכו אל השער, אבל לא העזו לצאת. ואז הבנתי פתאום. זה נגמר.
האוכל, לא החופש, הוא שהיה העדיפות הראשונה שלנו. במקום לרוץ החוצה, אל החופש, מיהרו כל הבנות אל המטבח. נשמעה ירייה, ואחת הבנות נפצעה ברגלה. אחד השומרים היה כנראה נאמן לחובתו עד הסוף. נעצרנו לשנייה. מישהי ניגשה לטפל בפצועה. כל האחרות חידשו את מרוצתן. הסתערנו על המטבח, אבל מצאנו רק כמה תפוחי אדמה קפואים. ניגשנו אל מתקן האחסון. הדלת הייתה נעולה ואנחנו היינו חלשות מדי. אבל הידיעה שיש אוכל בצִדה האחר חיזקה את כוחנו, ובכוחות משותפים הצלחנו להפיל את הדלת. אכזבה מרה ציפתה לנו. המחסנים היו ריקים חוץ מחבילות רבועות של שומן גס וכבד. כל אחת מאִתנו חטפה חבילת שומן, וכך, עם תפוח אדמה או שניים ביד, יצאנו מן המחנה.
פנינו מערבה, בכיוון שבו, להערכתנו, נמצאו הכוחות הבריטיים והאמריקניים המתקדמים. מדי פעם בפעם הייתה קבוצה אחת של בנות ניתקת מחבורתנו ופונה לכיוון אחר. עד מהרה התיישבנו לנוח, הדלקנו מדורה קטנה, אפינו את תפוחי האדמה, טבלנו אותם בשומן ואכלנו. אחרי ששברנו קצת את רעבוננו חידשנו את צעידתנו. עברנו על פני כפרים גרמניים נטושים שתושביהם, מחשש מפני הצבא הסובייטי המתקדם, יצאו בחיפזון להיכנע לצבאות בעלות הברית. בכל כפר שעברנו נפרדה מאִתנו עוד קבוצה של בנות וחיפשה לה מחסה. שורותינו הלכו והידלדלו. הייתי עייפה. בסופו של דבר נשרתי מהקבוצה עם הֵניה לוי, אחותה דוֹרקָה ובחורה זערורית אחת, אֶסתרקה שמה, שעד אז לא ראיתי את פניה.
נכנסנו לכפר מרכז אירופי ציורי נטוש. איש לא נראה ברחובות הנאים הנקיים. בחרנו לנו בית פינתי אחד שנראה נאה מן האחרים. בכניסתנו הבַנוּ שבעלי הבית נטשו אותו לפני זמן קצר בלבד. קערה של שמנת טרייה עמדה במרכזו של שולחן חדר האוכל. מן החצר שמענו את דוֹרקָה קוראת לנו.
"בואו החוצה. אתן לא תאמינו. יש תרנגולת חיה בחצר".
שנים לא ראיתי את בעל החיים הזה.
לא היינו שרויות בהלך נפש פילוסופי. דוֹרקָה הייתה טיפוס מעשי. היא תפסה את התרנגולת ובתנועה סיבובית אחת מלקה את צווארה. תלשנו את נוצותיה, שמנו אותה בתוך סיר ובישלנו מרק עוף. התיישבנו לארוחת מלכים של מרק עוף, בשר עוף ושמנת. קיבותינו התקשו לעכל את המזון השומני הפתאומי הזה, אבל לא היינו מסוגלות להפסיק לאכול. ככה בילינו את הערב בישיבה, פעם על כסאות חדר האוכל ופעם בבית השימוש. אכלנו והתרוקַנוּ כמי שכפאו שד.
פתאום נכנס לבית שבוי מלחמה רוסי. נבהלנו. איוון עבד בתקופת שביו אצל אחד האיכרים הגרמנים בכפר. הוא פחד להישאר לבד ושאל אם יוכל לגור אִתנו. קיימנו התייעצות. הוא לא נראה מסוכן. הזמַנוּ אותו להישאר, כאילו היינו בעלות הבית, והצענו לו קצת ממזוננו. זו הייתה החלטה נבונה. איוון היה במצב גופני טוב בהרבה משלנו ועזר לנו לארגן את הבית, הזיז מיטות ורהיטים והדליק אש באח כדי להפיג את צינת הערב של האביב הלח.
לא ידענו היכן אנחנו ומה קורה בתחום הצבאי. החלטנו להישאר בכפר ולחכות. טיילנו ברחובות הנאים. הבתים היו נטושים והמדפים בחנויות ריקים, ואני שיערתי שלא היה עליהם הרבה לפני שהתושבים ברחו. אבל באחת החנויות מצאתי אוצר: גוש ענקי של ירך חזיר מעושנת. הירך תהיה הביטוח שלי מפני הרעב. אחסנתי אותה בתוך מזוודה קטנה שמצאתי בבית. לא היו לי שום נקיפות מצפון בגלל גנֵבת ירך החזיר והמזוודה.
ביומנו השלישי בכפר עמדו שבוי המלחמה הרוסי וארבע יהודיות בוגרות אושוויץ במדיהן המפוספסים ברחוב הראשי בתקווה שמישהו יעבור שם ויספר להם מה מתרחש בעולם. בשעה עשר בבוקר ראינו משהו מתקרב ממזרח. בתוך דקות עמדו מולנו טנקים רוסיים. חיילי הצבא האדום הציצו מתוכם והמטירו עלינו פרחים וקופסאות שימורים.
התחלתי להתייפח. זה היה הרגע הראשון שקלטתי שאני חופשייה באמת.
