עם-ישראל נמשל בדברי חז"ל לכבשה המוקפת בשבעים זאבים, והשורדת רק בזכות הרועה העומד עליה לשמרה. כשחולפות חמישים וחמש שנים, שבהן הכבשה מצליחה לעמוד מול אויביה ולהתקיים, היא עלולה לדמות בנפשה שזה מצב הדברים הטבעי ושכוחה ועוצם ידה עשו לה את החיל הזה; אולם גם כשהנס חוזר ונשנה הוא נשאר נס ופלא.
אין דימוי טוב יותר מהמשל הזה כדי להמחיש את מצבה השברירי של מדינת היהודים, שהחליטה להתנחל בליבו של מרחב ערבי - ממש כמו נצרים ברצועת עזה והיישוב היהודי בחברון. מאות מיליוני מוסלמים רואים בנו נטע זר ואינם מסוגלים להשלים עם קיומנו. פעם אחר פעם ניסו להוציא את מזימתם זו מן הכוח אל הפועל, ובניסי-ניסים ניצלנו מידם.
ניסים שוטפים
גם בימי מתיחות ביטחונית אנחנו ממקדים את דאגותינו באיומים מוגדרים, שאינם בבחינת איום קיומי. הטרור, עם כל הכאב הנורא שהוא מסב לנו, אינו מעמיד בסימן-שאלה את עצם קיומנו כאן. לכן אנחנו נוטים להתעלם מהעובדה שאנחנו המדינה היחידה בתבל שאויביה מדברים בגלוי ובמפורש על הצורך להשמידה. הסכסוכים הקיימים במקומות אחרים בעולם הם על שטחים ומשאבים, אבל אין אח ורע למדינה שצריכה לחיות בצל איום מתמיד על עצם זכותה לחיות.
על מה אנחנו מסתמכים אפוא? על כוחו ועוצמתו של צה"ל? וכי מה מבטיח את יתרונו על צבאות גדולים ועשירים ממנו לאין-ערוך? האם יש לנו יותר כסף לרכישת מערכות נשק מתקדמות מלמעצמות הנפט הערביות? האם יש לנו חיילים רבים מהם? מרבים לדבר אצלנו על ה'יתרון האיכותי', אבל מה הבסיס ליתרון הזה והאם כל-כך ברור ומובן מאליו שהוא יישמר לאורך זמן?
אנחנו נוטים לפעמים לשכוח שכל המציאות שאנחנו חיים בה היא חלק מהנס הגדול של הקיום היהודי, חלק מהשמירה הצמודה של הרועה על הכבשה. לעיתים הוא מגן עליה על-ידי שיגור צבאות ארה"ב ובריטניה כדי להסיר מעל ראשנו את הסכנה הגדולה של 'החזית המזרחית'; לפעמים הוא מחולל בעבורנו ניסים ונפלאות בשדה-הקרב; ובמהלך החיים השוטפים הוא דואג לשמור על ה'יתרון האיכותי', כדי שנוכל לישון בשקט ולא לחוש כל העת שחיינו תלויים על בלימה.
העובדה שנס כביר זה מתחולל חמישים וחמש שנים, לא זו בלבד שאינה מפחיתה מעוצמתו אלא היא צריכה למלא את ליבנו רגשות-תודה לקב"ה במידה כפולה ומכופלת. וכמובן עלינו להודות על הניסים שבכל יום ויום, אלה המסתכמים בשורה יבשה במהדורת החדשות: "נלכד מחבל שהתכונן לבצע פיגוע-התאבדות". האם אנו יודעים להעריך את גודל ההצלה ואת האסונות הנוראים שנמנעים מאיתנו?
כראוי ל'ארץ-הקודש'
ההכרה בניסי ה' וההודיה על חסדיו הם רק פן אחד של התגובה הנדרשת מאיתנו. הפן השני הוא הצורך לבנות כאן חיים יהודיים אמיתיים, הראויים למדינה יהודית בארץ-ישראל. איננו עם ככל העמים והארץ הזאת אינה ככל הארצות. אפילו בפי אומות-העולם נקראת הארץ 'ארץ-הקודש', כי גם להן ברור שיש בה קדושה מיוחדת. אנחנו יודעים שהיא 'פלטרין של מלך', מקום שבו נדרשת קדושה יתרה וזהירות מיוחדת.
זו האחריות המוטלת על כל אחד מאיתנו, אחריות למעשינו-אנו ולהשפעה על זולתנו. ככל שאנחנו מקדשים יותר את חיינו כאן, ומשפיעים על החברה שסביבנו להשתית את אורחות-חייה על ערכי היהדות, אנחנו מעמיקים את אחיזתנו בארץ ומגבירים את יכולת עמידתנו מול אויבינו. כל מצווה נוספת, כל שיעור תורה נוסף וכל הוספה של נקודת-אור יהודית בחיינו, מבטיחים לנו יותר את שמירתו של הקב"ה, ומחישים את גאולתנו האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
