שעת לילה מאוחרת הייתה זאת, כשנקלעתי במקרה לבית הקפה בשולי העיר. הזמנתי קפה וישבתי לשולחן בפינה. הקפה הגיע, התרווחתי בכסא וציפיתי לרבע שעה של רוגע ושלווה. בשולחן סמוך ישבו שני גברים לבני שיער ולגמו תה. שיחה התנהלה ביניהם, משום מה נדמה היה לי שהם חלק בלתי נפרד מהמקום, בוודאי בקרו כאן פעמים הרבה ואותה שיחה התגלגלה לה לפנים, ויכוח שבו כל צד מתחפר במקומו ויודע היטב את טיעוני ותשובות הצד שמנגד. שיחה כמו תפילה החוזרת על עצמה פעמיים ביום ואיש לא מקשיב למילים היוצאות מפיו. שני מונולוגים שלעולם לא יהפכו לדיאלוג.
איש לא הרים את קולו והוויכוח הניטש חזר ונשנה בתבניות ידועות. למרות חילוקי הדעות, שפת גופם שידרה ידידות וקרבה וככל שחילוקי הדעות הקצינו כך התקרבו איש לרעהו בחיבה כאילו אין מטרת הוויכוח, אלא לחפות על קרבת גוף ונפש. ברור היה לחדי-העין שיותר משהוויכוח מרחיק ביניהם, הוא מקרבם. ריטואל טקסי שסופו ידוע מראש.
תראה, אמר סמי, פיצוצים באוטובוסים, בתי קפה מתרוממים באוויר, אנשים מתים, אנשים פצועים. עד מתי יכול המצב הזה להמשיך כך?
נכון, אי אפשר כך יותר, השיב אבי, צריך להכות בהם חזק, שילמדו, לא לעשות חשבון.
אז מה, כך סמי, נכה בהם והם יכו בנו, מה יש להם להפסיד?
שתיקה השתררה לרגע קצר.
אני אגיד לך מה צריך לעשות, אמר אבי. צריך להתיישב בכל חלקי ישראל במיוחד בגדה ובעזה. אחרי כל פיצוץ להקים ישוב חדש, עד אשר לא תהיה להם ברירה ויקבלו את העובדה שאנחנו כאן, לתמיד. בסוף הם יעזבו, ילכו להם למדינות ערב ויתיישבו שם.
"תראה אבי", אמר סמי, צריך לתת להם מדינה משלהם, הם לעולם לא יעזבו אותנו וילכו מכאן. טוב להם פה. מה בעיה שלך עם ירושלים, בית לחם, חברון? מתי בקרת שם בפעם האחרונה? נעשה שלום ואז נוכל לבקר בכל המקומות האלה. לא צריך לשלוט בשטחים כדי לבקר שם.
השתגעת, השיב אבי, תן להם אצבע ירצו את כל היד. אם תיתן להם מדינה הם לא יסתפקו בבית לחם, חברון, יריחו ושכם. קודם ירצו את ירושלים אחר כך גם את חיפה, תל-אביב, עכו ובאר-שבע. אסור לתת להם כלום, צריך רק לקחת ולהתיישב. זה שלנו, אין ויכוח.
אתה לא צודק אבי, ניקח שטחים ונתיישב ואז מה? אתה אומר שהם יתרגלו, ישתקו וייעלמו. הם לא יעשו זאת, זה לא יקרה. כשכבשנו את השטחים במלחמת ששת-הימים ישבו שם אולי מיליון, מיליון ורבע ערבים - פלשתינים. תראה כמה הם היום, שלושה מיליון, כנראה שלקחת מהם אדמה ולהתיישב בה, עושה להם טוב. מה נעשה בעוד שלושים שנה כאשר נמשיך לשבת שם והם יהיו ששה מיליון איש? אני אומר שצריך לתת להם מדינה ולהוריד את כל היישובים שבנינו בשטחים, רק כך נמנע מהצרה הזאת.
כן, בוודאי סמי, אמר אבי, אתם השמאל תמיד מוכנים להיכנע, להרים ידיים, לוותר על מדינת ישראל, להישאר עם תל-אביב ושדה התעופה לניו-יורק וכל השאר שייקחו אחרים. אני עדיין זוכר כשוויתרנו בגללכם על עבר-הירדן. אני לא מוכן לוותר יותר על שטחי ארץ ישראל, איו לזה סוף. מחר יחליטו הערבים מהגליל להיפרד מהמדינה ולהצטרף לאחיהם בגדה, אז מה תעשה, תוותר על הגליל.
לא אוותר על הגליל ולא על שטחי ישראל מלפני יוני 67 ואם נתייחס לאזרחיה הערביים של ישראל בצורה הוגנת ושוויונית, לא תהיה להם סיבה לרצות להצטרף למדינה פלשתינית.
שמענו, שמענו אמר אבי ושוב נפלה שתיקה בין השניים.
לגמתי מהקפה שהתקרר בינתיים. בעלי בית הקפה, משה, שלא נותר לו דבר לעשותו, יצא מאחורי הדלפק וקרב לשולחני, נטל כסא והתיישב לידי. תראה, אמר, שני מבוגרים, שני ישראלים, אנשים חכמים, מסתובבים במעגל ומנסים לתפוס איש את זנב רעהו. שנים כבר נמשך הוויכוח, שנים הם חוזרים על עצמם. אין לזה התחלה ואין לזה סוף.
בעודו מדבר ספק אלי ספק לעצמו, פנה אליהם, כחכח בגרונו ופתח בדבריו: תראו, הגיע הזמן למצוא זווית חדשה, נקודות נוספות לוויכוח. אני יודע שהוויכוח חשוב לכם מכל. חוששים אתם שמא ימצא פתרון למצב ואז ייגמר הוויכוח. אבל בכל זאת, תקשיבו לעצמכם, מה אתם אומרים.
אתה סמי, איש השמאל. מה רוצה השמאל, לתת מדינה לפלשתינים ולוותר על השטחים, נוריד ישובים, נשים גבול, נחלק את ירושלים ואולי לתת לכמה פליטים ערבים לחזור לישראל כך יהיה שלום. מה יקרה לפי התכנית הזאת - יש שלום בין שתי המדינות, הפלשתינים יבואו לעבוד בישראל וישראלים יפתחו עסקים בפלשתין. זאת אומרת שברגע שיהיה שלום לא תהיה משמעות לגבול בין המדינות. יבואו הפלשתינים יעבדו כאן, יתחתנו כאן, ישבו ויתאזרחו כאן. הישראלים יפתחו עסקים שם, יקנו בתים שם ויקבלו אזרחות פלשתינית גם.
אתה אבי, איש הימין. מה רוצה הימין, להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל בלי גבול ובלי חשבון. הפלשתינים יוכרעו ויישתקו את ראשם לא ירימו. יהיה שקט, ואז מה? יבואו הפלשתינים לעבוד בישראל. יעבדו כאן, יתחתנו ויתיישבו כאן וגם יקבלו אזרחות כפי שכבר ראינו אותם עושים.
מה ההבדל ביניכם - אין הבדל. את 'חוק ירושלים' המטופש קיבלו הימין והשמאל כאחד. מה קרה, צרפנו במכה אחת רבע מיליון ערבים למדינת ישראל. עשרות אלפים ערבים נוספים שלא מירושלים התחתנו עם ערביי (ויהודי) ישראל התיישבו כאן והצטרפו למניין תושבי הקבע ואזרחי ישראל. לפחות שלוש מאות אלף ערבים הצטרפו מאז 67 למדינת ישראל. אז קבלנו את חוק ירושלים, איזה טובה צמחה מכך? הערבים מקבלים ביטוח לאומי ושאר הטבות מהמדינה ויהודים אינם יכולים לעלות להר הבית להתפלל שם או אפילו לבקר.
הימין מבקש להיטמע בערבים והשמאל מבקש שהערבים ייטמעו ביהודים, אין הבדל, אין הבדל. ההבדל הוא בגישה ולא בתוצאה המתחייבת. הימין רוצה להיטמע בכוח הזרוע והשמאל רוצה להיטמע במתק שפתיים. מזל אחד גדול יש לנו, המשיך משה, קוראים למזל הזה ערפאת, אדם לא חכם ואפילו טיפש לא קטן. מה רוצה ערפאת, בדיוק מה שהימין רוצה. הימין רוצה להתיישב בכל שטחי ארץ ישראל וכך בדיוק רוצה גם ערפאת. רק שבקוצר ראייתו הוא מתעקש לקרוא לה פלשתין ועומד על דעתו להכריז על הקמתה. מה רוצה השמאל - שלום ושיתוף פעולה עם הפלשתינים, מעבר חופשי, עבודה חפשית. מה מבקש ערפאת - אותו דבר.
תארו לכם שערפאת היה מקבל שכל ומשנה את תפישתו. בוקר אחד היה קם ואומר לעמו, השגנו את מטרתנו התשנו את ישראל ומרגע זה ולהבא - שקט ושלום אין מלחמה אין אלימות ואין אינתיפדה, יש רק משא-ומתן, גם אם זה ייקח 50 שנה, נמשיך במשא-ומתן.
אנחנו מזמינים את הישראלים להתיישב בכל שטחי הגדה ורצועת עזה, נבנה להם בתים ונהיה שכנים טובים, נעשה "על האש" ונאכל כנאפה.
חלום בלהות, המשיך משה. עוד שלשים שנה יקומו מנהיגי הערבים ויגידו "ששים שנה אנחנו אתכם, התיישבתם כאן ואנחנו כבדנו אתכם, אחיינו אתם וכעת אנחנו מבקשים אזרחות במדינה". מי המנהיג הישראלי שישיב את בקשתם בשלילה?
שאל משה שאלה שנשארה יתומה, ללא ממענה. גם אם הממשלה לא תסכים לתת להם אזרחות בעוד דור, אז הם יחכו דור נוסף. במלאת מאה שנה למלחמת ששת הימים ומאה ותשע עשרה להכרזת המדינה, יהיו בדרך זו או אחרת כל ערביי הגדה ועזה - אזרחי ישראל. הנה לכם התגשמות כל החלומות, החלום של הימין, השמאל והערבים.
השתנקו להם סמי ואבי בשולחנם ועיניהם פעורות כמעט כמו פיהם. אז מה אתה מציע שאלו שניהם פה אחד.
עצם משה עיניו, הרים את ראשו, כף ידו הימנית מאוגרפת והאגודל מזדקר ממנה, ובניגון התפלפלות תלמודית שינן לעצמו ומלמל:
"תפסת מרובה - לא תפסת"
"העיקר - מועט המחזיק את המרובה"
"תפסת עיקר - תפסת הכל"
פקח את עיניו, אך מבטו עדיין נתון היה באותו מקום מרוחק, בעולמות אחרים. משתהה רגע קט נוסף בכפיפת הכתר. פתח את פיו ופירט את משנתו:
א) לאפשר ליהודים לעלות להר הבית ולהתפלל שם.
ב) לגדר את הגדה ורצועת עזה, סביב, כולל רצועה לאורך הירדן.
ג) לפנות את כל היהודים המתגוררים בתוך תוואי גדר ההפרדה. להוציא את צה"ל מתוך האזור המגודר.
ד) לבטל את מעמד תושבי קבע של ערביי ירושלים ולעודד אותם לעבור להתגורר בישובים היהודיים שהתפנו בגדה ובעזה.
ה) להכריז על הקמת מדינה פלשתינית בגבולות על פי תוואי הגדר.
ו) לא לאפשר עבודת פלשתינאים בישראל.
ז) לאפשר מסחר, אך לא הקמת עסקים ישראליים בפלשתין.
ח) לבטל את מעמד תושבי קבע של פלשתינאים בישראל ולגרשם לפלשתין, כולל אותם פלשתינאים שקבלו אזרחות בצורה לא חוקית.
ט) אין לאפשר איחוד משפחות פלשתינאיות אלא בצורה אחת - החוצה.
י) יש לוותר על הגדה ועזה כדי לזכות בירושלים.
סיים משה את דבריו והשתתק. משום מה נדמה היה לי שהקפה שהתקרר בכוסי לפני דבריו של משה, הלך והתחמם מחדש.
ראשון לשבור את השתיקה היה אבי, איש ימיני. מה גרמת בזה? הפסדנו את כל שטחי ארץ ישראל הנמצאים תחת שלטון פלשתיני.
אולי כן ואולי לא, השיב משה, אבל הרווחתי את מה שנותר - אצלי - לתמיד, ולא הימרתי על כל הקופה.
ומה יהיה, המשיך אבי, אם הם לא יסכימו וימשיכו בטרור, פיגועים ורצח?
לזה יש גבול - תרתי משמע, אמר משה, מי שיעבור את הגבול שם את נפשו בכפו, נמצא גנב במחתרת אין לו דמים.
מה נעשה אם יפגיזו אותנו מעבר לגבול ויירו טילים?
נחזיר להם מנה אחת אפיים - מאה שערים. אולם כעת אין צורך עוד בהבחנה. אם יורים הם על אזרחים נפציץ להם ערים. מדינה פלשתינית ריבונית היא האחראית. מי שיורה עלינו הוא האוייב וכל אחד בעולם מבין זאת. אין הם תחת ריבונותנו ואחריותנו יותר.
הסתכל סמי ולעלע בחיכו. מה יקרה, אם לפי דבריך, לא יוכלו לבוא לעבוד בישראל. מה יאמר העולם אם הם ירעבו, יחלו או ימותו?
זאת בעיה שלהם, ענה משה, ושל כל תומכיהם. ברגע ששמנו גבול זאת לא בעייתנו. רצו מדינה - קבלו, שיתמודדו אתה. אנחנו, כמובן לא נגרום להם זאת בצורה פעילה, מכוונת וזדונית, אבל רעב ומחלות הן בעיות רגילות, שגורות ובלתי פתורות ברחבי העולם. אם סעודיה תרצה לתרום להם, היא מוזמנת לעשות זאת.
כך, המשיך משה, תעמוד המדינה הפלשתינית לגורלה לקצה הימין ונאמר אמן. כעת נראה כיצד תגדל ותתרבה האוכלוסייה הפלשתינית, נראה כיצד מצליחים הם בכוחות עצמם להקים מדינה. ואולי, אולי ללא נוכחות ישראלית בחייהם ויישובים יהודיים לעבוד בהם ולגנוב מהם, יחלו לחפש את מזלם ופרנסתם בקצות תבל האחרים, סעודיה, קטר, דובאי, כווית, עיראק, איראן, לוב, מרוקו, תוניסיה ואפילו אינדונזיה ומלזיה שלא לדבר על אפגניסטאן, פקיסטאן, סודאן, תימן ושאר מדינות ערב או איסלאם.
אולם מאידך - המהם, אולי יקרה נס ומדינה זו תיהפך למדינה חופשית, דמוקרטית, שתאפשר לאזרחיה ותושביה חינוך וביטחון ואז, עוד חמישים שנה - כאשר פלשתין תהיה ברמה מקבילה לישראל - נדבר אחרת. לא נחשוש עוד מפני הגירת ערבים לישראל ופגיעה באופי הדמוגרפי יהודי של ישראל. לא נפחד יותר מפני כוונות ההשתלטות ערבית עלינו. גם אנחנו נתבגר יותר כעם חפשי ועצמאי ונהיה בטוחים יותר בעצמנו לשרוד כדמוקרטיה. גורלם בידם לטוב או לרע. ירצו - יחיו ויפתחו מדינה לתפארת, ירצו - ירעבו יחלו וימותו או יהגרו מארצם ויפנו את יהודה ושומרון לעד, יאפשרו ליהודים חזרה סופית לארץ ישראל המקראית.
הביטו סמי ואבי, זה לזה בעיניים ואמרו, אז מה נעשה עכשיו, על מה נתווכח בלילות החשוכים הארוכים.
או, אמר משה, הויכוח האמיתי עדיין לפנינו, ונושאו - כיצד תראה מדינת ישראל בעוד מאה שנה. ויכוח על דת ומדינה, על דמוקרטיה ושיוויון, על כלכלה סוציאליסטית או קפיטליסטית. אל תדאגו, הרשימה ארוכה, הויכוח נמשך רק הנושא ישתנה.
גמרתי את הקפה, הרמתי עיניים, אין סמי אין אבי וגם משה נמוג, רק מוחמד רוחץ לו כלים שם בצד.
