הקריאה לחילים להימנע מהשתתפותם בפינו הישובים היהודיים ברצועת עזה בראיה מערכתית יש לה השלכות רבות. הן בתחום המוסרי הערכי והן בתחום המבצעי הפרקטי.
אולם מי שיסתכל על תמונת העבר של פינוי יהודים ממאחזים או מהתנחלויות מאז ימי הראשית של הההתישבות היהודית ברצועת עזה ובחלק הקטן של הגדה המערבית (שנכבשו על-ידי כוחות הכיבוש הישראליים בשנת 1967 מידי כוח הכיבוש הירדני והמצרי שכבשו שטחים אלו במלחמת 48') בשנת 67' יראה שבכל נקודת מצב מעין זו תמיד הממשלה נתנה לחיילים בכל הדרגים, מדרגת טוראי עד דרגת רב-אלוף, את האפשרות להימנע מלהיות שותף למעשה זה.
לדוגמא: מי שהיה בימי סבסטיה הראשונים יועצו של ראש הממשלה לענייני טרור, נשאל על-ידי אחד העיתונאים בסבסטיה: מדוע הצבא מספק מים למתנחלים מפירי החוק לפני שהוא מספק את המים שהובאו זה עתה? ומיותר לציין שגם החיילים היו צמאים לאותם מים. ענה אותו עוזר מכובד, שלדעתו יש לתת את המים למתנחלים מפאת חשיבות מעשיהם, ובמיוחד שכמה חודשים קודם, בסיטואציה שונה, בהיותו מפקד על חיילי צה"ל הצרים על הארמיה השלישית המצרית, הוא פעל באותה צורה כאשר הוא נתן מים למצרים הנצורים.
מיותר לציין שהתנהגות זו היתה בניגוד מפורש למדיניות של ראש הממשלה דאז. אבל כך נהג מי שלימים נבחר להיות ראש ממשלתנו הנוכחי.
וגם רב-אלוף רפאל אית (רפול) נהג בדרך דומה בזמן פינוי ימית, ואיש לא התייחס אליו כסרבן פקודה, וכל ניהול הפינוי נוהל על-ידי אלוף פיקוד הדרום בהימנעות מוחלטת של נטילת אחריות מצד הרמטכ"ל דאז. מי יודע, אולי בימינו היו שמים רמטכ"ל כזה במחבוש על נכונותו להביע את דעתו נגד פינוי ישובים יהודיים בארץ ישראל. כמובן, מיותר לציין שרפול היה מהלוחמים על דמותו וצביונו של צה"ל כצבא העם הצבא הממבטא את הדמוקרטיה בישראל.
