האם ניתן להעלות על הדעת כיצד ישראלים מפוחדים, שלא מעיזים לצאת מהבית, מוכנים להאמין שיש למישהו זכות לקחת לנו את החיים מסיבה כזאת או אחרת ולא חשוב איזה שם או טעם ניתנת לאיוולת?
"כיבוש משחית", "חיילי צה"ל קלגסים", "שלום צודק", "פלשתיני מסכן", "אין פתרון צבאי", "ורק ישיבה ליד שולחן הדיונים תביא לנו פתרון" - וכן הלאה. ואני חשבתי לתומי כי זכותי לחיים, אינה מותנת ברמת ההבנה של שמאלן נאור בהיר שכל.
ואם אני לא מצליח להסביר לשמעון פרס החולם או ליוסי ביילין המתנייע, לעולם הגדול או לעיתונאי הקטן, את זכותי לחיים? בגלל שאני לא מוכשר מספיק, או כי לא ניתנת לי האפשרות לעשות זאת בתקשורת, האם בכך דם ילדי הפקר? ובצדק? לכל פלשתיני החפץ בכך?
איך בעצם הצדקת השחיטה ההמונית ברחובות ישראל תחת איצטלה של "נאורות מפוקחת העיניים", דוגמת פרופ' דני גור, יכולה לפתור את תפיסת העולם הערבית הרואה בנו נטע זר, ממש "סרטן בלב האומה הערבית"?
ואנחנו היהודים "יודעים" טוב מהם הערבים מה הם רוצים. ולא מזיז לנו שבשירים בספרים, בעיתונים או ברחוב הם אומרים את ההפך. שהרי עיתונאי ישראל וגאוני אוסלו היהודים ילמדו אותם מה טוב להם.
פלא שהם שונאים אותנו?
גדעון לוי מעיתון הארץ טורח בהצגת הערבי כמסכן, הזקוק אולי להגנת הגננת היהודיה שתעביר אותו את הכביש. והוא לא יחידי. אז למה שהערבי בעל הכבוד העצמי לא ירצה להוכיח לנו שאנו טועים?
אז תראו רבותי: עד אשר הטפשות לא תוצא אל מחוץ לחוק לא תהיה לנו תקומה. ומאידך, אי אפשר להעביר חוק שיכניס אל בין כתלי בית הכלא מחצית חברי בית הנבחרים הישראלי, ושלושה רבעים מעיתונאי ישראל. והרי אנשים מטופשים בארצנו לא חסר.
עד שנגלה את הפתרון לתכונת המתאבד השיעי הצפונה בנו היהודים, להלן קצת הסטוריה. אמיתית. לא משוכתבת.
כיצד נולד "הכיבוש"?
מלחמת ששת הימים שהסתיימה בניצחון ישראלי וכיבוש שטחים, פרצה לאחר שצבאות מצרים וסוריה צעדו אל גבולות המדינה לקול רעם תופי המלחמה של הנשיא המצרי עבדול נאצר, רגע לאחר שגירש את חיילי האו"מ וסגר את מיצרי טירן. מצור צבאי ימי משולב מכל עבר, שסגר את בתי החרושת, והפך את כולנו לחיילים מפוחדים הרצים אל גבולות צרים. מדינה משותקת מפחד, קול דממת רחובות ריקים, זיכרון הפחד עולה מחדש אצל פליטי השואה ניצולים יהודים מאירופה.
אני עוד זוכר טעם חמצמץ של פחד, רגע לאחר ששמענו בחטיבת הצנחנים מסתתרים בפרדסי נס ציונה, שהינה גם חוסיין מלך ירדן הודיע על הצטרפות ארצו למערכה. מצרים ירדן וסוריה.
ויש עוד מישהו שמוכן להאמין כי למלחמה על החיים קוראים כיבוש, וכי זכותו של התוקפן לצאת נקי בלי לשלם את המחיר? פעם אחר פעם.
ורק אתמול סיפרו לנו שחתמנו על שלום והכול יהיה בסדר ולא צריך להיות בפניקה והשואה לא תחזור, ורק ישיבה סביב שולחן הדיונים תביא את הפיתרון, ואין מי שילמד את הלקח ויודה בטעות. וחוזר חלילה.
זה לא קצת יותר ממה שהחוק מרשה, גם קודם שיחוקקו את חוק האיוולת?
