זה יום קשה מאוד עבורי, אבל אני שואל את עצמי מה הדבר המרכזי העומד בפני מדינת ישראל בשנים הבאות?
אין לי ספק שזהו הצירוף הבלתי נמנע של שלום והתקדמות בתהליך המדיני.
אני שואל את עצמי היכן אני יכול לתרום בשנים הבאות -
ותשובתי היא בקידום תהליך השלום שיביא לשגשוג כלכלי וצדק חברתי.
איני מעלה על דעתי שבמבנה הפוליטי הנוכחי ניתן לקדם את תהליך השלום, אלא רק בדרך של קואליציה למען שלום ופיתוח. ולפי דעתי האיש המתאים ביותר לעמוד בראש קואליציה כזו, על-פי מבחן התוצאה, הוא אריק שרון.
קיימתי שיחות עם אריק ואני משוכנע שדעתו נחושה להמשיך בתהליך השלום, ולהתחילו מייד עם תום הבחירות. נוכחתי לדעת שאוזנו כרויה לרעיונות יצירתיים, כדי להשיג שלום וביטחון. החלטתי, איפא, לתמוך בבחירתו ולשתף עימו פעולה להשגת יעדים אלה.
לא בקלות הגעתי למסקנה זו. מצאתי סתירה בין המפלגה שאני חבר בה, לבין המצב המדיני האקטואלי, ומבלי להמעיט בקשר הנפשי שיש לי לדרך ההיסטורית של המפלגה, ולאלפי חברים בתוכה, עליי להעדיף את השיקול הבוער והגדול יותר. למדתי ממורי ורבי דוד בן-גוריון להעדיף את המדינה על-פני המפלגה. פעילותי המפלגתית הגיעה לקיצה. ואילו תרומתי לשלום, לפיתוח לנגב ולגליל לא נס ליחה. החלטתי להקדיש את השנים הבאות לתרום למאמץ העליון כדי להביא לשלום בינינו לבין שכנינו, תוך שיתוף פעולה בתוכנו.
בשיחות עם אריק דנו בהרחבת מוטת השלום והפיתוח, ובנוסף למפת הדרכים, ליצור משולש כלכלי של ישראל, ירדן ופלשתינים. ולפעול שהמשולש הכלכלי הזה ייהנה ממעמד מיוחד באיחוד האירופי. לגייס אמצעים בינלאומיים, ממשלתיים ופרטיים, בהיקף רחב. לפתוח בשיחות עם ארצות הברית כדי להבטיח את ביטחון האזור מול הסכנה האִיראנית ומול השתוללות הטרור.
הדאגה שהיא עמוקה, והתקווה שהיא גדולה מחייבות הכרעות שאינן שגרתיות ואינן קלות. אבל אסור לברוח מהן. לא היה קל לי. אבל בחרתי.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
