תקציר המסקנות בעניין אירועי אוקטובר 2000

בתאריך 1.10.00, בסמוך לשעה 15:00, התרחשו אירועי הפרות סדר אלימות בסמוך לכניסה לכפר ג'ת. מפגינים במקום הבעירו צמיגים, יידו אבנים, וכשהגיעו כוחות המשטרה למקום הסלימו ההתפרעויות, והמתפרעים המשיכו בידויי אבנים, שריפת צמיגים, גלגול צמיגים בוערים ושימוש בקלע דוד, אשר יצר סיכון בדרגה גבוהה ביותר לשוטרים.

שני שוטרים, אחד מהם ראשד מורשד (להלן: "ראשד"), נשלחו לקרבת המקום בו התרכזו המתפרעים, על-מנת להרחיקם, ואז ביצע ראשד ירי של קליעי גומי לעבר המתפרעים. יצוין, כי מלבד הירי שביצע ראשד, עולה מן הראיות כי שוטרים נוספים, אשר היו בכח אחר, סמוך, עשו אף הם שימוש בקליעי גומי. המנוח נפגע מקליע גומי בעינו, וכתוצאה מכך מת.

לאחר בחינת נסיבות האירוע וטיבן של הפרות הסדר האלימות, אשר חלקן הקימו חשש לסכנת חיים, הגענו למסקנה כי השימוש בירי קליעי גומי היה מוצדק לכשעצמו, בנסיבות המקרה, ככל שבוצע עפ"י ההוראות המחייבות.

מן הראיות שנאספו עולה, כי על אף שקיימת סבירות גבוהה שהמנוח נפגע כתוצאה מירי של ראשד, הרי שלא ניתן לשלול במידת הוודאות הנדרשת בפלילים, כי הירי שגרם למותו של המנוח, בוצע על-ידי אחד השוטרים האחרים. בנוסף לקושי הראייתי בקביעת זהות היורה, קיים קושי נוסף בקביעת ממצא חד-משמעי באשר לשאלת ביצוע הירי עפ"י ההוראות המחייבות, ובפרט, לא ניתן להגיע לממצא חד-משמעי באשר לטווח ממנו בוצע הירי.

עמדת ועדת אור

הוועדה אימצה עדויות לפיהן ראשד ירה קליעי גומי בעת שהמרחק בין מקומו לבין מיקומו של המנוח היה קצר במידה רבה מן המרחק המזערי המותר לפי ההוראות לירי גומי. כמו כן, קבעה הוועדה כי לא הייתה כל הצדקה לירות גלילוני גומי לעברו של המנוח.

זהו אחד המקרים הבודדים בהם ועדת החקירה הממלכתית קבעה, לכאורה, ממצאים של ממש ביחס להתרחשויות ולנסיבות ביצוע הירי. ראוי לציין בהקשר זה, כי חקירת מח"ש היתה בהיקף נרחב, ובפני ועדת החקירה לא עמד מכלול הראיות והעדויות שנאספו במסגרת חקירת מח"ש.

החלטת מח"ש

בנסיבות המקרה הגענו לכלל מסקנה שקמה לשוטרים הסמכות לבצע ירי גומי אל עבר המתפרעים שהיו במקום, ובכללם לכיוון בו שהה המנוח. באשר לשאלת טווח הירי, שהינה השאלה המכרעת ביחס לביצוע הירי על-פי ההוראות המחייבות, לא ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית, במידת הוודאות הנדרשת בפלילים, ביחס לטווח הירי, וכמו כן, על אף שמן הראיות עולה סבירות גבוהה כי הירי שגרם למותו של המנוח בוצע ע"י ראשד, לא ניתן היה לשלול באופן מוחלט את האפשרות שהמנוח נפגע כתוצאה מירי שבוצע ע"י מי מהשוטרים האחרים שהיו באיזור.

בהיעדר די ראיות לקבוע כי הירי שבוצע עולה כדי עבירה פלילית בנסיבות המקרה, ובהיעדר די ראיות שיש בהן כדי לבסס באופן מוחלט את זהותו של השוטר יורה, הוחלט לגנוז את התיק מחוסר ראיות מספיקות.

א. ירי צלפים באום אל-פחם, ביום 2.10.00

ביום 2.10.00, היום השני למהומות אוקטובר, התפתחו עימותים חריפים בצומת אום אל-פחם, בין מתפרעים לבין כוחות המשטרה במקום, אשר כללו יידוי אבנים מסיבי וזריקת בקבוקים, אל עבר השוטרים והנוסעים בכביש 65 (כביש ואדי עארה), המשמש כעורק תחבורה מרכזי. מפקד המחוז דאז, אליק רון, הנחה צלפים מהיחידה המשטרתית המיוחדת ללוחמה בטרור (ימ"מ) לירות ב"תחמושת חיה" לעבר פלג גופם התחתון של מיידי האבנים, באמצעות קלע דוד, אשר עמדו בצומת. מירי הצלפים נגרם מותו של המנוח מסלח חוסיין אבו ג'ראד, תושב עזה (להלן: "המנוח") ועוד שישה אחרים נפצעו. בנוסף לכך, נפצעו מספר שוטרים ואזרחית שנסעה ברכבה על הכביש. בכל פעם שניתן אישור ירי על-ידי אליק רון, ירו שלושה צלפים במקביל לעבר אותו האדם - טכניקה אשר מוכרת ומקובלת בקרב צלפי הימ"מ; ההנחיה הייתה כי אם אחד מהצלפים לא מזהה את המפגין באופן ודאי, עליו להימנע מירי.

כתוצאה מירי הצלפים, נפגעו שבעה מהמתפרעים. ששה מהם נפצעו, ומפגין נוסף נהרג כתוצאה מרסיסי קליע שפגעו בחזהו.

מממצאי החקירה עולה כי ירי הצלפים לעבר המפגינים, נועד להגן על אזרחים שנעו בכביש 65, וכן על כוחות המשטרה, אשר היו בסכנה עקב יידוי האבנים לעברם, באמצעות קלע דוד, מעשה שעלול לגרום לפגיעה קשה ואף קטלנית, אף מטווחים גדולים של עד כ-200 מטר. הפגיעה הקשה נגרמת בשל התנופה והמהירות הגבוהה של אבן זו, כפי שעולה מעדותם של מומחים שונים בפני הוועדה. יידוי האבנים באמצעות קלע דוד, באופן מסיבי, העלה חשש ממשי לשלומם של הנוסעים בכביש ולשלום השוטרים שעמדו הצומת, ובהקשר זה ראוי לציין כי קיימת חשיבות רבה לכך שחלק מהשוטרים בצומת היו ללא אמצעי המיגון הנדרשים באירוע שכזה, כגון חליפות מגן, משקף לעיניים, קסדות וכדומה.

אפשרות שימוש באמצעים אחרים, כגון ירי גז וגומי היתה בלתי מעשית בנסיבות המקרה, שכן מן הראיות עולה כי לכוח המשטרה, שהיה בצומת, לא הייתה אפשרות יעילה להשתמש באמצעים אלה משום שהמתפרעים עמדו על הגבעות בצידי כביש הכניסה לעיר. יתרון טופוגרפי זה, מנע כל אפשרות של שימוש יעיל באמצעים אחרים כלפיהם, ונסיונות השוטרים לפזר את ההמון באמצעים אלה כשלו.

עמדת ועדת אור

הוועדה קבעה, כי מיידי האבנים באמצעות קלע דוד ביום ה- 2.10.00 בצומת אום אל-פחם, לא יצרו סכנה ממשית ומיידית, אשר הצדיקה ירי של אש חיה לעברם. לטענת הוועדה, בנסיבות האמורות, היה ראוי לנקוט באלטרנטיבות אחרות, כגון פינוי הצומת, ולא לעשות שימוש בירי צלפים.

באשר לאופן ביצוע הירי, קבעה הוועדה, כי לא הייתה כל הצדקה לירי של שלושה צלפים בו זמנית כלפי זורק אבנים אחד. עוד נקבע שם, כי לא ניתנה כל אזהרה למקומיים שהשתתפו במהומות על הכוונה לעשות שימוש בירי של אש חיה, וזאת בניגוד לנהלי המשטרה. לאור האמור, המליצה הוועדה כי אירוע ירי הצלפים הנדון יועבר למחלקה לחקירות שוטרים, על-מנת שייבדק האם יש מקום לנקוט בהליכים פליליים כנגד אליק רון.

החלטת מח"ש

יידוי האבנים באמצעות קלע הדוד יצר סכנה ממשית לפגיעה בשוטרים ובעוברי אורח. סכנת הפגיעה הייתה מיידית, שכן הפגיעה באותם משתמשי הקלע נעשתה רק לאחר שנראו מניפים את הקלע לצורך זריקת אבן. ירי הצלפים, שהינו ירי מדויק, נורה רק לעבר פלג גופם התחתון של משתמשי הקלע, בעודם עומדים במרחק מה משאר ציבור המפגינים. שימוש באמצעים אחרים לפיזור הפגנות, כגון גז מדמיע וקליעי גומי, היה בלתי יעיל בנסיבות האירוע, ובפועל אמצעים אלו לא השיגו את יעדם.

יוצא אפוא שלא ניתן לשלול את הטענה, לפיה במהלך האירוע בצומת אום אל-פחם נשקפה לשוטרים סכנה ממשית ומיידית אשר לא ניתן היה למנוע אותה באמצעים אחרים, ולכן קמה לשוטרים, על-פי דין, סמכות להשתמש בירי חי אל עבר אותם מיידי אבנים באמצעות קלע דוד.

ראוי להדגיש, כי ירי צלפים לעבר פלג הגוף התחתון הינו ירי מדויק ביותר ורק במקרים יוצאי דופן ובצרוף של מספר נסיבות עלול לגרום למותו של אדם. בענייננו, מותו של המנוח נגרם, ככל הנראה, כתוצאה מפגיעה של הקליע בחפץ קשיח שהיה בסמוך לו, וכתוצאה מכך הקליע התפרק לרסיסים והם אלו שגרמו לפציעתו הקטלנית של המנוח.

ברור, כי ככלל יידוי אבנים אל עבר אזרחים או שוטרים אינו מצדיק ירי חי, וזאת גם אם המדובר ביידוי אבנים באמצעות קלע דוד. אולם, בנסיבות הספציפיות של המקרה ירי הצלפים היה אמצעי מידתי. מחקירת מח"ש עולה שבמקום נוצרה סכנה ממשית ומיידית לשוטרים ולעוברי אורח שהיו בצומת, כפי שפורט לעיל, ולא הייתה אפשרות של ממש ליתן אזהרה לפני ביצוע ירי הצלפים. זאת ועוד, התנהגות השוטרים במקום, דהיינו ירי הגז והגומי לעבר המתפרעים, היוותה מעין מתן אזהרה טרם ביצוע ירי הצלפים, וכאמור, לא היתה לכך כל אפקטיביות בנסיבות המקרה. חלופה נוספת, בה יכול היה אליק רון לנקוט, לכאורה, היא נסיגה מהצומת, ובכך למעשה להימנע מעימותים עם המתפרעים. עניין זה הינו עניין שבשיקול דעת פיקודי ומקצועי, ואף אם מדובר בהחלטה שגויה, עדיין תהא זו בטעות בשיקול דעת שלא עולה לכדי עבירה פלילית.

לפיכך, לנוכח הפרות הסדר החמורות, האלימות הקשה ותחושת אי הוודאות בה היו נתונים כוחות המשטרה מצאנו כי לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת בפלילים, כי החלטתו של אליק רון לעשות שימוש בירי צלפים, לעבר מיידי האבנים, באמצעות קלע דוד, היתה שלא כדין.

אשר על כן, החלטנו לגנוז את התיק נגד אליק רון מחוסר ראיות מספיקות.

ב. השימוש בירי צלפים בנצרת, ביום 2.10.00

ביום 2.10.00, התפתחו עימותים חריפים בעיר נצרת, בין מתפרעים לבין כוחות המשטרה במקום. העימותים החריפו ליידויי אבנים מאסיביים ושימוש בקלע דוד כלפי כוחות הביטחון, בעקבות זאת, מפקד המחוז, אליק רון, הורה להזעיק לעיר צלפים מיחידת הימ"מ, אשר הופעלו בדומה להנחיות שניתנו באירוע אום-אל-פחם המתואר לעיל. הצלפים פעלו תחת פיקודו של מפקד מרחב העמקים דאז, נצ"מ משה ולדמן, אשר תידרך את הצלפים ביחס להוראות הפתיחה באש, ואף נתן באופן אישי את אישורי הירי בכל מקרה ומקרה. בסופו של דבר, ידוע כי באותו יום נפצעו שני אנשים, אשר על-פי מסקנות הוועדה נפגעו מירי הצלפים: הילאל סילאווי נפגע בכתפו ועלי בשתאווי סבאח נפגע בירך שמאל.

יצוין, כי שני הפצועים מסרו בחקירת מח"ש גרסאות שונות מאלו שמסרו בפני הוועדה, והפצוע הילאל סילאוי אף ציין במפורש בהודעתו במח"ש, כי שיקר בפני הוועדה.

ירי הצלפים לעבר המפגינים, נועד למעשה להגן על כוחות המשטרה, אשר היו בסכנה עקב יידוי האבנים לעברם, באמצעות קלע דוד. מן הראיות עולה כי במקום האירוע היו מפגינים רבים, אשר זרקו אבנים ובקבוקי תבערה, לעבר כוח היס"מ שהיה במקום, וחלק מן המתפרעים יידו אבנים באמצעות קלע דוד, לעבר כוח היס"מ ואף לעבר הצלפים עצמם. התנהגות זו יצרה סכנה מוחשית ומיידית, והצלפים ירו אך ורק כאשר הבחינו במיידה האבן כשהוא אוחז בקלע דוד ומצוי בשלב של שניות אחדות לפני היידוי עצמו.

לכך מתווספת העובדה ששוטרי היס"מ שהיו במקום ניסו להשתלט על ההתפרעויות תוך שימוש באמצעים פחותים לפיזור הפגנות, כגון ירי גומי וגז כלפי המתפרעים, אלא שאמצעים אלה לא הועילו.

עמדת ועדת אור

בדומה להמלצות הוועדה לגבי ירי הצלפים באום אל-פחם, קבעה הוועדה כי לא הייתה הצדקה לירי צלפים בנצרת ולא הייתה הצדקה שולדמן יאשר ירי זה בכמה מקרים, שכן לא ידע את נסיבותיו של כל מקרה אשר במסגרתו אישר את ביצוע הירי. עוד נקבע כי ירי הצלפים נעשה בניגוד להנחיות ולדין המחייב הנוגע לשימוש באש חיה, וכי הירי לא נעשה במצב של סכנת חיים ממשית, אלא בא לסייע לפיזור הפרות סדר וכדי להרתיע זורקי אבנים. לאור האמור, המליצה ועדת אור כי אירוע ירי הצלפים הנדון יועבר למחלקה לחקירות שוטרים, על-מנת שייבדק האם יש מקום לנקוט בהליכים פליליים כנגד ולדמן.

החלטת מח"ש

מן הראיות עולה כי יידוי האבנים, באמצעות קלע הדוד, יצר סכנה ממשית ומיידית לפגיעה בשוטרים שהיו במקום, ואמצעים אחרים לפיזור ההתפרעויות לא הועילו. יוצא איפוא, שככל שמדובר במשפט הפלילי, לא ניתן לשלול את קיומה של סמכות לצלפים לבצע ירי כלפי מיידי אבנים, באמצעות קלע דוד.

אשר על כן, החלטנו לגנוז את התיק נגד מחוסר ראיות, גם ככל שהדברים נוגעים למפקד המרחב דאז, משה ולדמן.

ג. השימוש בירי צלפים בנצרת, ביום 3.10.00

ביום 3.10.00 נמשכו העימותים החריפים בנצרת בין מתפרעים לבין כוחות המשטרה במקום. בדומה לאירועי היום הקודם בעיר, הגיעו למקום צלפים מיחידת הימ"מ ופעלו שם בהתאם להוראות, על פיהן נהגו צלפי הימ"מ ביום האתמול, כפי שתואר לעיל. כתוצאה מירי הצלפים, במהלך האירוע הנדון, נפצע תושב העיר, רוקא פאהום ברגלו.

בשלב מסוים, דיווחו הצלפים על יידוי קליעי מתכת, באמצעות קלע דוד, לכיוונם, וביקשו אישור ירי. מפקד כח הצלפים קיבל אישור לירי ממפקד כוחות המשטרה בעיר, ובהתאם בוצע הירי.

יצוין, כי בעניין זה קיימת מחלוקת מי נתן את אישור הירי למפקד כח הצלפים: מפקד כח הצלפים טען כי קיבל את האישור מסנ"צ שמואל מרמלשטיין, אלא שמרמלשטיין מכחיש זאת. מחומר החקירה שבידנו עולה כי ככל הנראה אכן היה זה מרמלשטיין שנתן את האישור לירי.

כתוצאה מירי הצלפים, ככל הנראה, נפגע רוקא פאהום ברגלו. מגרסתו בפני הוועדה עולה כי בעת שהלך לתומו ברחוב נפגע מיריה, אך לא ראה מי היורה. במסגרת חקירת מח"ש לגבי האירוע נעשו ניסיונות לגבות את הודעתו אלא שלא זכינו לשיתוף פעולה מצדו.

מחומר החקירה עולה כי נשקפה סכנה ממשית ומיידית ממעשיהם של המתפרעים, אשר יידו כדורי מתכת, באמצעות קלע דוד, אל עבר הצלפים. ייתכן והיה מקום לעשות גם באירוע זה, כפי שנעשה באירועים אחרים, שימוש באמצעים פוגעניים פחות, כגון גז וגומי, אלא שספק בכלל אם היה בכך כדי למנוע את יידוי כדורי הברזל, באמצעות קלע דוד, אל עבר הצלפים, שכן באירועים אחרים לא היה בכך כל תועלת.

יודגש, כי הירי בוצע אך ורק כאשר ניתן היה לכוון לעבר פלג גופו התחתון של המיידה וכן כאשר לא היה בכך סכנה לסובבים אותו. בחלק מהמקרים, לא ביצעו הצלפים ירי כאשר חששו שהירי יפגע בפלג גוף עליון או יסכן את הסובבים אותם. התנהגות זו של הצלפים מלמדת על רמת הזהירות הגבוהה בה נקטו, וזאת כדי להימנע מפגיעה קטלנית במיידה או בסובבים אותו.

עמדת ועדת אור

הוועדה קבעה כי לא היה באותו יום מצב של סכנת חיים ממשית, אשר הצדיק שימוש באש חיה וכי הירי שאושר במצב זה נעשה בניגוד להנחיות המחייבות, וממילא בניגוד לדין. לאור האמור, המליצה ועדת אור כי אירוע ירי הצלפים הנדון יועבר למח"ש, על-מנת שייבדק האם יש מקום לנקוט בהליכים פליליים כנגד מרמלשטיין.

החלטת מח"ש

כי יידוי האבנים וכדורי הברזל, באמצעות קלע הדוד, אל עבר כוח הצלפים, יצר סכנה ממשית לפגיעה בהם. בנוסף, סכנת הפגיעה הייתה מיידית, שכן הירי בוצע רק לאחר שהמתפרעים נראו אוחזים בקלע הדוד, לצורך זריקת אבנים וכדורי הברזל לעברם.

יצוין, כי שימוש באמצעים אחרים לפיזור הפגנות, טרם ביצוע ירי על-ידי הצלפים, לא השיג את יעדו, ומעשי יידוי אבנים וכדורי ברזל, באמצעות קלע דוד, נמשכו. לכן, לא היה מנוס משימוש בירי צלפים.

יוצא אפוא, כי ככל שמדובר במשפט פלילי, לא ניתן לשלול כי אכן נשקפה לכוח הצלפים סכנה ממשית ומיידית, אשר לא ניתן היה למנוע אותה באמצעים אחרים, ולכן קמה לצלפים, על-פי דין, סמכות להשתמש בירי חי אל עבר אותם מיידי אבנים באמצעות קלע דוד.

אשר על כן, החלטנו לגנוז את התיק נגד מרמלשטיין מחוסר ראיות מספיקות.

ביום 8.10.00 התפתח עימות בין תושבים יהודים וערבים בנצרת, אשר הסלים לידויי אבנים הדדיים. כוחות משטרה ממספר יחידות שונות הגיעו למקום, ומשהפרות הסדר משני הצדדים התגברו, ירו השוטרים רימוני גז לעבר שני הצדדים. בעקבות ירי הגז, נסוגו התושבים היהודים. בשלב מאוחר יותר, החמירו הפרות הסדר, ומפגינים רבים מהאיזור הערבי החלו להתפרע, תוך ידויי אבנים מאסיביים והשלכת בקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון, ושוטרים רבים נפגעו, לרבות מפקד המרחב, משה ולדמן.

לגרסאות השוטרים, נעשה שימוש בירי גז מדמיע וקליעי גומי בלבד לצורך פיזור ההתפרעות והדיפת המתפרעים לאחור, ואילו לגרסת התושבים המקומיים השוטרים עשו שימוש גם בירי תחמושת חיה. מממצאי החקירה עולה כי ככל הנראה, אכן נורתה אש חיה על-ידי חלק מן השוטרים שהיו במקום. קביעה זו נשענת בעיקר על כך שהנפגעים נפצעו כתוצאה מפגיעת קליעים חיים, וכן על מציאתם של חמישה תרמילים במקום האירוע, אשר אחד מהם היה, ככל הנראה, תרמיל של תחמושת חיה.

בסופם של אירועים אלה, נפצעו שישה אנשים, תושבי השכונה המזרחית, ונהרגו שניים - עומר עכאווי וויסאם יזבכ, ככל הנראה כתוצאה מאש חיה שנורתה על-ידי השוטרים.

מן הראיות שנאספו עולה כי לא ניתן לקבוע בוודאות מי מהמפקדים בשטח נתן את הוראות הפתיחה באש אם בכלל, שכן קיימות גרסאות סותרות בעניין זה. מפקד המרחב דאז, משה ולדמן, הכחיש כי נתן הוראה לפתוח באש, וטען כי הירי היה ספונטאני ונורה מבלי שניתנה הוראה כלשהי, וזאת בשל תחושתם של השוטרים בדבר סכנת החיים בה היו נתונים, לנוכח האיום והסכנה המוחשיים שביידויי האבנים ובקבוקי התבערה לעברם. מן הראיות שנאספו במהלך החקירה, לא ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית בשאלה זו.

המנוח עומר עכוואי - מעדויות המקומיים עולה, כי המנוח עומר עכאווי לא נפגע כתוצאה מירי השוטרים, ממנו נפצעו יתר הנפגעים. מגרסת תושב מקומי, חברו של המנוח אשר היה עימו בעת שנפגע, עולה כי המנוח נפגע בעת שעמד במקום מרוחק מהאיזור בו התרחשו ההתפרעויות, מקום בו לא היו כוחות משטרה באותה עת, ולדבריו, מהמקום בו עמדו לא ראו כלל את המתפרעים או את השוטרים. לעומת זאת, קיימת גרסה סותרת של אחד התושבים המקומיים האחרים, בנוגע למיקום פגיעת המנוח, לפיה המנוח נפגע כאשר עמד במקום אחר, שיש ממנו קשר עין לשוטרים שפעלו באזור. מהתעוד הרפואי בעניינו של מנוח זה עולה כי המנוח נפגע, ככל הנראה, כתוצאה מפגיעת קליע קונבנציונאלי בקדמת גופו.

מאחר שלא נמצא קליע, לא ניתן היה לבצע בדיקות בליסטיות לשם השוואת הקליע לכלי הנשק שהיו בידי השוטרים. בנוסף, כפי שפורט לעיל, חברו של המתלונן מסר, כי במקום בו נורה ונהרג המנוח לא היו עימותים עם אנשי כוחות המשטרה, ואף לא נראו שוטרים באזור. יוצא אם כן, שאין בחומר החקירה כל ראיה של ממש בדבר זהות היורה שפגע במנוח, ולא ניתן לשייך את הירי למי מהשוטרים המעורבים.

המנוח ויסאם יזבכ - מעדויות המקומיים עולה, כי המנוח ויסאם יזבכ נפגע בשלב בו ירו השוטרים ירי מאסיבי לעבר המפגינים. מעדותו של אחד התושבים המקומיים עולה כי טרם שנורה, עמד המנוח בקו הראשון של המפגינים, במרחק של כ- 50-60 מטר מהם. מהתעוד הרפואי בעניינו עולה כי המנוח נפצע מירי בחלק האחורי של ראשו, ונמצאו שני רסיסי קליע, אשר זוהו בבדיקות מעבדה כשייכים לקליע קונבנציונאלי. מאחר שמדובר ברסיסים בלבד, לא ניתן לבצע בדיקת השוואה בליסטית של התאמת קליע לכלי הנשק אותם נשאו השוטרים במהלך האירוע הנדון.

הפצוע אחמד עבדאל חאלק נפגע, על-פי התעוד הרפואי בעניינו, מקליע חי שחדר לגבו ויצא דרך בית החזה. בהעדר קליע, לא ניתן היה לבצע בדיקת השוואה בליסטית, והפצוע או עדים אחרים אינם יודעים להצביע על כיוון הירי או על זהות היורה.

הפצוע פאדו אבו נאג'י נפגע בחזהו הימני ובזרועו הימנית, אולם לא נמצא קליע. לכן לא ניתן כמובן לבצע בדיקת השוואה בליסטית, ולא ניתן לייחס את הפגיעה למי מהשוטרים הרבים שהיו במקום.

הפצוע שווכת לואבנה העיד כי הבחין בשוטרים שכיוונו את נשקם, אך לא ראה את הירי, אלא רק חש לפתע את הפגיעה בחזהו. מהדוח הרפואי בעניינו עולה, כי הגיע לבית החולים עם פציעת ירי בחזה השמאלי. גם במקרה זה לא ניתן לשייך את הירי לשוטר ספציפי.

יתר הפצועים נפצעו קל, ולא ניתן היה להגיע בעניינם לממצא חד-משמעי בדבר זהות היורה.

עמדת ועדת אור

לגבי המנוח עומר עכאווי, קבעה הוועדה כי על-פי הראיות שהוצגו בפניה, לא ניתן לקבוע מי ירה בו, ואף לא ניתן לקבוע בוודאות מספקת היכן עמד כאשר נורה. עוד קבעה כי לא נמצאו די ראיות הקושרות בין פעילות כוחות המשטרה לבין הפגיעה בעומר עכאווי. לעומת זאת, לגבי יתר הנפגעים, קבעה הוועדה כי מחומר החקירה עולה כי הירי שגרם לפגיעות בוצע בידי כוחות המשטרה. עוד קבעה, בעניין זה, כי לא היה באף שלב באירוע מצב שהצדיק פתיחה באש חיה על-ידי כוח המשטרה, שכן לא נוצרה במקום סכנת חיים ממשית ומיידית כלפי השוטרים.

החלטת מח"ש

מחומר החקירה עולה, כי במקום היו כ- 220 שוטרים אשר הוזעקו למקום בעקבות ההתפרעויות שהיו בין תושבי העיר היהודים וערבים. אל עבר הכוח המשטרתי, אשר עמד מול המתפרעים ומנה כ- 15-20 שוטרים, יידו המתפרעים אבנים. לא ברור מחומר החקירה שבידנו, על-ידי מי ניתנו ההוראות פתיחה מאש אל עבר המתפרעים אם בכלל, אך ברור כי השוטרים שהיו במקום ירו גז וגומי אל עבר המתפרעים, ירי אשר בנסיבות העניין, היה מוצדק. אלא שמחומר החקירה עולה כי ההרוגים והפצועים נורו ונהרגו ככל הנראה מפגיעת אש חיה, אשר ספק אם הייתה מוצדקת בנסיבות העניין.

יצוין, כי השוטרים מכחישים ירי חי במהלך האירוע אל עבר המתפרעים וכן לא ניתן היה לבצע בדיקות בליסטיות של כלי הנשק אותם נשאו השוטרים המעורבים באירוע הנדון, משום שהקליעים שפגעו בנפגעים השונים אינם מצויים בידנו. בנוסף, בצומת הקניון, המרוחקת כ-100 ממוקד ההתפרעויות, היה מוצב כוח נוסף שמנה כ-200 שוטרים, והיתה זרימה של שוטרים מצומת הקניון למקום האירוע. לפיכך, לא ניתן לשלול במידת הוודאות הנדרשת בפלילים, כי מספר שוטרים מתוך הכוח האמור, התקדמו אל עבר מוקד ההתפרעויות, נטלו חלק בפיזור המתפרעים, וייתכן שאף ירו לעברם.

אשר על כן, בהעדר יכולת לאתר את השוטרים היורים, לנוכח העובדה כי במקום היו כ- 220 שוטרים ובהעדר ראייה ישירה כנגד מי מהשוטרים שנטלו חלק באירוע, לא היה מנוס מלגנוז את התיק מעילה של עבריין לא נודע.

במהלך יום 1.10.00 התרחשו אירועי הפרות סדר אלימות באיזור אום-אל-פחם, במסגרתם החלו המפגינים ליידות אבנים וחפצים אחרים לעבר כלי רכב חולפים שנעו בכביש ואדי ערה, וכן לעבר כוחות המשטרה. בעקבות זאת, המשטרה עצרה את התנועה בכביש ובמקום החלו עימותים, בהם הותקפו כוחות המשטרה. בתגובה לזריקות החפצים, מצד המתפרעים, אשר כללו בקבוקי תבערה, צמיגים בוערים, אבנים, סלעים וכדומה, ירו הכוחות גם קליעי גומי.

בשעות הצהריים החל יידוי מסיבי של אבנים וחפצים שונים לעבר אחד הכוחות, במהלך התפרעות זו נפגעו שוטרים, וכאשר חש הכח סכנת חיים, ניתנה על-ידי מפקד הכח הנחיה לירי גז לעבר המתפרעים, אך המתפרעים זרקו את טילי הגז חזרה לעבר השוטרים. השוטרים נקלעו לענן עשן, כתוצאה מהחזרת טילי הגז לכיוון הכח, והמתפרעים שהבחינו במצוקת השוטרים החלו להתקרב אל הכוח בריצה. בשלב זה ירה מפקד הכח, שחש סכנה, שני כדורים באוויר, על-מנת לעצור את המתפרעים.

ירי נוסף של אש חיה בוצע על-ידי שוטר שהיה בתוך מבנה שעליו השתלטה המשטרה, לאחר ששוטר אחר במקום נפצע בחזהו מאבן שהושלכה מבעד לחלון הבית, והשוטר אף זיהה יידוי של בקבוק תבערה. בשלב זה, ירה השוטר שני כדורים באוויר.

במהלך עימותים אלו, מצאו את מותם המנוחים אחמד איברהים ג'בארין ומוחמד אחמד ג'בארין.

עמדת ועדת אור

הוועדה קבעה כי מותם של המנוחים נגרם כתוצאה מירי של שוטרים, אולם על-פי הראיות שהוצגו בפניה, לא עלה בידה לייחסו לשוטר זה או אחר. לפיכך, המליצה למח"ש להעמיק את החקירה, על-מנת לברר את נסיבות הירי בכל אחד משני המקרים ואת האחראים לו מבין השוטרים.

החלטת מח"ש

וועדת החקירה, כאמור, לא קבעה כל ממצא פוזיטיבי בדבר ביצוע הירי על-ידי שוטר זה או אחר, ולמרות מאמצים רבים שננקטו על-ידי מח"ש במסגרת חקירתה, לא ניתן היה להגיע לממצא שכזה, ולא ניתן היה למצות את החקירה או לקדמה בדרך אחרת, כפי שיפורט להלן:

המנוח אחמד איברהים ג'בארין נפגע מכדור גומי שחדר לעינו, ועל אף שהשוטרים שנטלו חלק באירוע מאשרים ירי גז וגומי אל עבר המתפרעים, שיידו אבנים וחפצים שונים וסיכנו את הכוח שהיה במקום, לא ניתן לקבוע מי היורה הספציפי שפגע במנוח. במקום נכחו עשרות שוטרים, ורבים מהם ירו כדורי גומי אל עבר המתפרעים, ואף אם היה עולה בידנו לאתר את היורה, הרי שבחלוף שלוש שנים מהאירוע, לא ניתן יהיה להגיע לראיות פוזיטיביות באשר לטווח הירי. יודגש, כי התוצאה הקטלנית אין בה כדי ללמד לכשעצמה על חריגה מטווח הירי המותר בקליעי גומי, שכן קליע גומי שחודר לאזורים רגישים, כגון עין, עלול לגרום לתוצאה קטלנית, אף כאשר הוא נורה מהטווח המותר.

המנוח מוחמד אחמד ג'בארין נפגע מכדור חי בעכוזו, ונפטר כתוצאה מדימום. הקליע שחדר לגופו נמצא במהלך נתיחת הגופה. חרף מאמצים רבים, לרבות תפיסת כלי נשק של שוטרים שהיו במקום וביצוען של בדיקות השוואה בליסטיות, כמו גם ביצוע בדיקת פוליגרף בה נמצא דובר אמת שוטר, שעפ"י עדויות מסוימות התעמת עם המנוח והכחיש, לא ניתן היה להגיע לממצא חד-משמעי בדבר זהות היורה שפגע במנוח.

בהיעדר אפשרות להגיע לממצא חד-משמעי, ולאחר שמוצו כל הפעולות שניתן היה לבצע בנסיבות העניין, בחלוף כשלוש שנים ובכפוף לקשיים המעשיים שבניהול החקירה בתנאים שנוצרו, הגענו למסקנה כי אין אפשרות להגיע לזהותם של מבצעי הירי הספציפי, והתיק בעניינם של המנוחים נגנז על-ידינו בעילה של עבריין לא נודע.

ביום 2.10.00, במהלך אירועי הפרות סדר שהתרחשו בכפר כנא, נפצע נזים עומר טאהא, בן 21, בכל חלקי גופו. לטענת המתלונן, הוא נפצע כתוצאה משימוש בכוח חריג שביצעו נגדו השוטרים שהיו מעורבים באירוע הנדון. לדבריו, במקום האירוע נכחו כ-30 שוטרי יס"מ, אשר ירו קליעי גומי, ומשנפצע ונפל, הוכה על-ידי השוטרים בכל חלקי גופו, בין היתר באמצעות אלות וכלי נשק. לאחר מכן שוחרר, ובעודו נס לעבר כפרו, ירו השוטרים ירו קליעי גומי. מהתיעוד הרפואי בעניינו עולה כי נגרמו לו חבלות מרובות בכל הגוף שטיבן לא פורט, חתך בראש וכן פצעים עם שפשופים בגב, בזרוע ימין, בכף יד ימין ונפיחות ורגישות בקרסול.

מחומר החקירה עולה, כי במקום היו התפרעויות קשות מצד צעירים מקומיים, ומעבר לגרסת המתלונן אין כל עדות נוספת הקשורה לאירוע הנדון. בנוסף, במקום היו כ-100 שוטרים, כאשר המתלונן לא מסר פרטים מזהים כלשהם בעניין השוטרים שתקפוהו.

עמדת ועדת אור

הוועדה החליטה כי לנוכח תוכן עדותו של המתלונן יועבר החומר הנוגע למחלקה לחקירות שוטרים, על-מנת שזו תחקור בעניין בהתאם לסמכויותיה. הוועדה גבתה את הודעת המתלונן, בסמוך למועד האירוע, אך לא גבתה הודעות מהשוטרים שנכחו במקום, והעבירה את החומר שאספה לעיוננו, לצורך פתיחה בחקירה, כשלוש שנים לאחר קרות האירוע. יצוין, כי הוועדה לא התייחסה לגופו של עניין ולא קבעה כל ממצא ביחס למקרה זה.

החלטת מח"ש

בשים לב למשך הזמן הרב שחלף, ריבוי השוטרים שנכחו במקום והיעדר פרט מזהה כלשהו של מי מהשוטרים התוקפים, הגענו למסקנה כי לא ניתן יהיה, בנסיבות המקרה, להגיע לממצא כלשהו, באשר לזהות השוטרים שתקפו את המתלונן, במידת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי.

משנמצא כי לא ניתן למצות את החקירה בדרך כלשהי , לא היה מנוס מגניזת התיק כעבריין לא נודע.

במהלך האירוע, עשרות מתפרעים מסח'נין, חלקם רעולי פנים, החלו לעלות על גבעה סמוך לסח'נין, עליה ממוקם מפעל פטרוס, אשר בין היתר מצויים בו מיכלי מימן וחמצן, שפגיעה בהם עלולה לגרום לפיצוץ רב עוצמה ולשריפה גדולה, שהיה בה בכדי לסכן את עובדי המפעל ואת תושבי האזור.

רייף, אשר הגיע למקום יחד עם שוטר נוסף, התמקם כחוצץ בין המפגינים המטפסים במעלה הגבעה לבין המפעל, וזאת במטרה למנוע ממפגינים אלה להתקרב למפעל. המתפרעים, חלקם רעולי פנים, החלו להתקדם לכיוון רייף והשוטר שהיה עימו, תוך שהם מיידים לעברם אבנים. רייף נפגע בפניו מאחת האבנים ונפצע. לנוכח ההתפרעות החמורה והתנהגותם של המתפרעים אשר העידה על כוונתם להמשיך, ירה רייף לעבר המתפרעים לעברם שני גלילי גז מדמיע, ואז חדל בשל תקלה ברובה רימוני הגז. בשלב זה, התפרסו המתפרעים בקשת רחבה מול רייף, והחלו ליידות לעברו אבנים ממספר כיוונים בו זמנית. רייף החל לסגת לאחור, תוך שהוא יורה גלילוני גומי לעבר המתפרעים, כאשר לטענתו של רייף, הוא ניצב מרחק של כ-2 מטר מגדר המפעל והמשיך משם בירי גלילוני גומי. ירי הגומי לא עצר את המתפרעים אשר המשיכו לטפס לעברו ולעבר המפעל, ובשלב מסוים, משנגמרה תחמושת הגומי, השתמש רייף בירי חי מנשקו.

במקביל להתרחשות בה היה מעורב גיא רייף, התרחשה התפרעות נוספת במרחק של 100-150 מטרים מהמקום, בצומת תרדיון הסמוך. גם בהתפרעות זו יידו המתפרעים לעבר השוטרים אבנים ואף בקבוקי תבערה, וכוח משטרה שהיה במקום עשה שימוש, בין היתר, גם בירי אש חיה.

במהלך האירועים אשר תוארו לעיל, נגרם מותם של המנוחים ואליד אבו סאלח ועימאד גנאים. כמו כן, נפצעו חמזה אבו סלאח ועלא גנאמי.

מממצאי החקירה עולה כי רייף והשוטר שהיה עימו ניצבו בפני התפרעות אלימה, שהגיעה כדי ידויי אבנים לעברם ופציעתו של רייף בפניו כתוצאה מכך. בין המתפרעים היו גם רעולי פנים. רייף פעל באופן מידתי, כאשר הפעיל את האמצעים שעמדו לרשותו בהדרגה: ראשית, נסיון לפזר את המתפרעים באמצעות גז מדמיע, לאחר מכן ירי קליעי גומי, ורק בסופו של דבר, לאחר שלא היה באמצעים אלה כדי לרסן את ההתפרעות ולהביא לנסיגתם של המתפרעים מכוונתם לעלות לעבר המפעל, עשה שימוש באש חיה. מדובר, כאמור, בסיטואציה בה רייף, השוטר שעימו וקצין הביטחון מצאו עצמם מול עשרות מקומיים המתקדמים לעברם ולעבר המפעל, תוך שהם מיידים אבנים.

רייף מיצה את האפשרויות השונות שעמדו לרשותו, והשתמש בירי חי רק לאחר שרובה הגז נשבר וכדורי הגומי אזלו. בנוסף, הוא עצמו אף נפצע במהלך האירוע מאבן שפגעה בפניו. מעבר לסכנת החיים האישית, נשקפה סכנה מהתקפת המתפרעים על המפעל, שכן לו היה נפגעים מיכלי המימן והחמצן המצויים בו, עלול היה להיגרם אסון. מטעם זה, אף לא היה מקום לכך שרייף ייסוג מהמקום, שכן נסיגתו עלולה היתה לאפשר למתפרעים לעלות אל עבר המפעל ולהצית את אזור התעשיה, ומחובתו של רייף היה לעמוד על משמרתו ולא לסגת מפני המתפרעים. מכאן, שלא ניתן לשלול את תחושתו הסובייקטיבית של רייף, בנוגע לסכנת החיים בה הוא וסביבתו היו מצויים. לפיכך, לא ניתן לשלול את האפשרות כי הירי אכן היה מוצדק, במידת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי.

בנוסף, הראיות שנאספו מצביעות על כך שקיימת סבירות שרייף פעל במקום במקביל לכוח האחר שהיה ממוקם בצומת תרדיון, כאשר שני הכוחות מאשרים ביצוע ירי במועד בו נפגעו המנוחים והפצועים. לפיכך, לא ניתן לשלול את האפשרות, כי אחד השוטרים שהיה בצומת, הבחין במתפרעים שעולים לכיוון המפעל, תוך שהם משליכים אבנים לעבר רייף, וביצע ירי לעברם. ראוי לציין, כי מאז התרחשות האירועים חל שינוי מהותי בפני השטח של הזירה, וכיום לא ניתן לקבוע בוודאות את מיקומם המדויק של הנפגעים ושל רייף, במועד האירוע, כמו גם את מיקומם המדויק של כוחות המשטרה האחרים שפעלו בצומת הסמוך.

אשר על כן, לא ניתן לשלול במידת הוודאות הנדרשת בפלילים כי המנוחים והפצוע הנוסף נפגעו כתוצאה מירי שבוצע מאזור צומת תרדיון, ולא מן הירי שבוצע על-ידי רייף.

עמדת ועדת אור

הוועדה קבעה במסקנותיה, כי במהלך האירוע הנדון, רייף נקלע למצב שאותו היה מסוגל למנוע, מצב של התעמתות עם עשרות מתפרעים הזורקים אבנים. באותו אירוע הוא עשה שימוש, בין היתר, באש חיה לכיוון אותם מתפרעים, ללא הצדקה, ובכך גרם למותם של שני אזרחים ולפציעתם של אזרחים נוספים. לאור האמור, המליצה הוועדה כי האירוע הנדון יועבר למח"ש, על-מנת שייבדק האם יש מקום לנקוט בהליכים פליליים כנגד רייף.

החלטת מח"ש

כאמור, סברנו כי לא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת בפלילים כי כתוצאה מהירי של רייף נפגעו המנוחים והפצועים. אף אם היה בידנו לקבוע כי אכן כך, עדיין קיים ספק בכך שהירי בוצע ללא הצדקה, זאת לאור נסיבות האירוע שהקימו לרייף את הסמכות לבצע ירי לעבר פלג גופם התחתון של המתפרעים. אלא שלא ניתן לקבוע האם רייף אכן כיוון לעבר פלג גופם התחתון ופגע שלא במתכוון בפלג גופם העליון או שבמתכוון ירה אל עבר פלג גופם העליון של המתפרעים, ובכך ביצע ירי שלא כדין.

אשר על כן, החלטנו לגנוז את התיק נגד רייף מחוסר ראיות מספיקות.

ביום 2.10.00, במהלך התפרעויות באזור כיכר המעיין בנצרת, התאספו כ-200 מתפרעים, אשר יידו אבנים וגולות ברזל לעבר השוטרים, בין היתר באמצעות קלע דוד, וכן יידו בקבוקי תבערה והבעירו צמיגים.

בעקבות זאת, התפתחו עימותים בין כוחות המשטרה לבין המתפרעים, ואחד השוטרים אף נפגע בפניו מאבן שנזרקה על-ידי המתפרעים. במהלך עימותים אלו, נורה ונהרג איאד לואבנה (להלן: "המנוח"), כתוצאה מירי של אחד מאנשי המשטרה שהיו במקום. מעדותו של אחד התושבים המקומיים, עולה כי המנוח נורה בעת שניסה להגיע לרימון גז שנורה על-ידי השוטרים, כדי להשליכו בחזרה לעבר השוטרים.

התיעוד הרפואי בעניינו של המנוח מעורר ספק בדבר סוג הקליע אשר הביא למותו, ועל-פי חוות דעת המכון לרפואה משפטית, בהיעדר נתיחה לא ניתן לקבוע מהו סוג הקליע, וכן לא ניתן לקבוע את טווח הירי על-פי הנתונים שנמסרו. לפיכך, פנתה מח"ש למשפחת המנוח בכדי לקבל את הסכמתה לביצוע נתיחה בגופת המנוח, אשר עשויה היתה לתרום משמעותית לקידום החקירה, אך המשפחה לא נענתה לבקשה זו.

מן הראיות שנאספו עולה כי כוחות המשטרה שהיו באיזור פעלו בצורה דינאמית, תוך תחלופה של כוחות ושינויים בהרכבם, והיו מצוידים במספר אמצעים שונים, כאשר חלק מהשוטרים היו מצוידים בקליעי גומי, חלקם ברימוני גז מדמיע, וחלקם בתחמושת חיה.

עמדת ועדת אור

הוועדה קבעה כי אין בידיה חומר המאפשר לקבוע מהי סיבת מותו המדויקת של המנוח וכן כי לא ניתן להצביע על מאן דהוא כעל מי שגרם למותו של המנוח. יחד עם זאת, סברה הוועדה כי ממכלול הראיות ניתן לקבוע כי המנוח נהרג כתוצאה מירי שבוצע באותו יום לעבר השכונה המזרחית, על-ידי מי מהשוטרים שהיו במקום. עוד קבעה, כי בנתוני האירוע לא הייתה הצדקה לשימוש בכוח קטלני כנגד הצעירים. לפיכך, המליצה כי מח"ש תחקור ותחליט אם על-פי ממצאיה יש מקום לנקוט הליכים כנגד מי מן המעורבים.

החלטת מח"ש

ממכלול העדויות עולה, כי כוחות המשטרה באזור פעלו במספר מקומות, תוך שהם נעים ממקום למקום, בהרכבים מתחלפים. על אף שלכאורה ניתן להגיע למסקנה באשר לכוח הספציפי שפעל באיזור בו נפגע המנוח, הרי שלא ניתן לשייך את גרימת הפגיעה לשוטר מסוים, שכן השוטרים היו מצויידים בסוגי נשק שונים, וכאמור, לא ניתן גם להגיע לממצא חד-משמעי ביחס לסוג הקליע שפגע במנוח.

לפיכך, לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים את זהותו של היורה לעבר המנוח. גם אם היה ניתן לקבוע את זהותו של היורה, ספק אם הירי בוצע שלא כדין, שכן לא ברור מהו סוג הקליע אשר פגע במנוח, ומהו המרחק ממנו נורה. יצוין, כי על-מנת לקבוע את סוג הקליע, ממנו נפגע המנוח וכן כדי לערוך בדיקת התאמה בין הקליע לבין הנשקים של השוטרים המעורבים, פנתה מחלקתנו לבני משפחת המנוח וביקשה להוציא את הגופה מקברה, אולם המשפחה לא נענתה.

אשר על כן, החלטנו לגנוז את התיק מחוסר ראיות מספיקות.

ביום 2.10.00 התקיימה הפגנה רבת משתתפים באזור כפר עארבה - צומת לוטם (להלן: "ההפגנה"). במהלך הפגנה זו, נקטו המפגינים בדרך אלימה, אשר כללה ידויי אבנים, ברזלים ועוד. בעקבות זאת, הגיעו למקום כוחות משטרה רבים מיחידות שונות. במהלך האירוע, המפגינים המקומיים יידו אבנים לעבר השוטרים והתקרבו לכיוון הכביש, בו עמדו השוטרים. השוטרים מצדם, ירו גז וגומי לעבר המפגינים והדפו אותם חזרה לכיוון שבילי העפר ומטעי הזיתים שבמקום. כתוצאה מירי שבוצע ע"י שוטרים, נגרם מותם של אסיל עסאלה (להלן: "המנוח אסיל"), ועלאא נסאר (להלן: "המנוח עלאא").

אירוע מותו של המנוח אסיל

במהלך מרדף אחריו, נורה המנוח אסיל, נפצע באורח אנוש, ומאוחר יותר מת מפצעיו. הנסיבות המדויקות שהובילו לירי, ובעיקר זהות היורה – לא הובררו עד תום. קיימות עדויות סותרות באשר לכוח המשטרתי שביצע את המרדף אחר המנוח אסיל ואת הירי לעברו. השוטרים שאישרו, כי נטלו חלק במרדף אחר המנוח נבדקו בפוליגרף, כאשר לגבי שניים מהם נקבע, כי הם דוברי אמת, ואילו השלישי (יצחק שמעוני) סרב לבצע את הבדיקה האמורה. בנוסף, מן הראיות שנאספו לא ניתן לשלול כי אחד מהשוטרים האחרים שהיו בקרבת מקום, אשר הבחין במרדף אחר המנוח אסיל, ירה לעברו וגרם למותו.

במסגרת חקירת מח"ש, נתפסו כלי נשקם של השוטרים אשר רדפו אחר המנוח אסיל, וכן של חלק מהשוטרים שהיו ממוקמים באיזור הסמוך. אולם, על-מנת להגיע לממצאים ברורים באשר לזהות היורה, היה צורך בהוצאת הקליע מגופתו של המנוח אסיל לצורך בדיקת התאמתו לכלי נשק ספציפי שהיה בשימוש השוטרים שהיו מעורבים באירוע.

לפיכך, פנתה מח"ש למשפחת המנוח בבקשה לקבל את הסכמתה להוצאת הגופה ונתיחתה, אך המשפחה השהתה את תשובתה ולבסוף התנתה את ההסכמה בתנאים מסוימים אשר לא ניתן היה לקבלם. יצוין, כי גם וועדת החקירה הממלכתית פנתה בזמנו לבני המשפחה בבקשה דומה, ונענתה בסירוב.

במצב דברים זה, כאשר מחד, בני המשפחה הסכימו לכאורה להוצאת הגופה, אך ביקשו להציב תנאים שאינם עולים בקנה אחד עם מסלול החקירה, לא היה מנוס מלפנות להכרעת בית המשפט, אלא, לאחר שהמשפחה עמדה על סירובה באופן נחרץ גם בבית המשפט, החליטה מח"ש לכבד את עמדת המשפחה וחזרה בה מן הבקשה.

אירוע מותו של המנוח עלאא

במהלך ההפגנה האמורה, נערך מרדף גם אחר המנוח עלאא אשר נמלט למטע עצי זית סמוך, ובמהלך המרדף, בנסיבות אשר לא נתבררו, נשמעו מספר יריות בודדות ולאחר מכן המנוח עלאא נצפה נופל.

במקום האירוע היו עשרות שוטרים שהיו ממוקמים על הכביש. השוטרים הללו מאשרים שימוש בירי גז וגומי אל עבר המתפרעים, אך מכחישים שימוש בירי חי לעברם, ולא נמצאו בחומר החקירה עדויות המצביעות על שוטר או צוות מסוים שהיה מעורב בירי אל עבר המנוח עלאא. באין דרך אחרת לאתר את השוטר היורה, תפסו חוקרי מח"ש חלק מכלי הנשק אותם נשאו השוטרים המעורבים באירוע הנדון (יצוין, כי לא ניתן היה לתפוס את כל כלי הנשק הרלוונטיים, וזאת בהעדר רישום מסודר של הנשקים אותם נשאו השוטרים בעת אירוע הנדון), לצורך בדיקת התאמה בליסטית בין הנשקים שנתפסו לבין הקליע שייתכן שנמצא בגופת המנוח עלאא.

על-מנת לבצע את הבדיקה האמורה, פנתה מחלקתנו לבני משפחת המנוח עלאא, כדי לקבל את אישורם להוצאת גופתו מהקבר ונתיחתה. בקשה זו נענתה על-ידי בני המשפחה בשלילה, ובכך למעשה נסתם הגולל על הסיכוי להגיע לממצא באירוע זה.

עמדת ועדת אור

הוועדה קבעה כי על-פי העובדות שהוצבו בפניה, לא ניתן להצביע בכיוונו של שוטר זה או אחר כאילו הוא האיש שירה את היריה שפגעה במנוח אסיל. לפיכך, המליצה למח"ש להעמיק את החקירה בנושא. יחד עם זאת, קבעה הוועדה כי על אף המצב הקשה אליו נקלעו השוטרים במקום, לא הייתה הצדקה לשימוש בירי של אש חיה או ירי של גלילוני גומי כלפי המנוח אסיל. לגבי המנוח עלאא, הוועדה התייחסה במסקנותיה לכך שידוע אך מעט לגבי נסיבות מותו של המנוח עלאא באירוע הנדון, אך יחד עם זאת, אם אומנם ירי של איש משטרה הוא שגרם למותו, הרי שלא הייתה לכך הצדקה, בנסיבות המקרה.

החלטת מח"ש

בעניינו של המנוח אסיל לא ניתן להגיע לממצא בדבר זהות היורה, ועל אף שנתפסו כלי הנשק של השוטרים שביצעו את המרדף אחר המנוח אסיל, וכן חלק מכלי הנשק השוטרים שהיו ממוקמים על הכביש, לא ניתן היה למצות את החקירה עד תום לנוכח סירובה של משפחת המנוח להוצאת גופתו מהקבר ונתיחתה. בכך, נסתם הגולל על הסיכוי להגיע לממצא, שכן במצב דברים זה לא ניתן לבצע בדיקת התאמה בליסטית בין הקליע שנמצא בגופת המנוח אסיל, לבין הנשקים שנאספו. בהיעדר אפשרות להגיע לממצא בדבר זהותו של היורה, במידת הוודאות הנדרשת בפלילים, נגנז התיק בעילה של עבריין לא נודע.

באשר למנוח עלאא, לא ניתן לקבוע בוודאות את סוג הקליע ממנו נפגע, והדבר רלוונטי גם לאפשרות להגיע לממצא בדבר היותו של הירי כדין כמו גם לאפשרות לאתר את היורה הספציפי. לנוכח סירובה של המשפחה לאפשר את הוצאת הגופה ונתיחתה, לא ניתן היה למצות את החקירה, לוודא את סוג הקליע ולערוך בדיקת התאמה בליסטית לכלי הנשק שנתפסו. לכך מתווספת העובדה שאין בחומר החקירה כל ממצא, שיש בו כדי להוביל לזיהוי של השוטרים המעורבים בפגיעתו של המנוח עלאא. אשר על כן, נגנז התיק בעניינו מעילה של עבריין לא נודע.

ביום 2.10.00, במסגרת אירועי הפרות הסדר בעיר נצרת, הגיעו לוחמי היחידה המשטרתית המיוחדת ללוחמה בטרור (להלן: "הימ"מ"), כדי לאבטח כוח של יחידת הסיור המיוחדת אשר פעל בשטח. זאת בשל החשש מפני פגיעה אפשרית עחל רקע אירועים קשים שהיו במקום יום קודם לכן. במקום נתקלו הכוחות בהתפרעויות, אשר כללו ידויי אבנים ובקבוקי תבערה, והכוחות התפצלו לשני רחובות מקבילים. הכוח שנע ברחוב הבנקים נתקל בשעת חשיכה במכונית, בה נסעו בני הזוג עאמר ומרלן רמאדן (להלן: "המתלוננים").

התנהגות הרכב עוררה את חשדם של השוטרים, שכן המכונית התקדמה לעבר הכוח במהירות רבה, ברחוב אשר הכניסה אליו אסורה, ולא נענתה לסימוני השוטרים לעצור. משהתקרבה המכונית למרחק קצר ביותר מן השוטרים, מבלי להאט או לעצור, ובאופן שעורר את חשדם כי מדובר בנסיון לדורסם, פתחו השוטרים באש לעבר המכונית. כתוצאה מהירי נפצעה קשה מרלן רמאדן.

על-פי גרסת המתלוננים, לא הבחינו כלל בשוטרים, והשוטרים לא סימנו להם כלל לעצור, ולפתע נפתחה עליהם אש. בעניין זה ראוי לציין, כי במסגרת תביעה נזיקית שהגישו המתלוננים כנגד המדינה, הובאה מטעמם חוות דעת רפואית ממנה עולה כי המתלוננת סיפרה לרופא שטיפל בה, במפורש, ובשונה מגרסתה בפני וועדת החקירה הממלכתית, כי הבחינה בשוטר טרם הפתיחה באש.
יצוין, כי רחוב הבנקים, בו אירע האירוע הנדון, הינו רחוב צר מאד, כאשר חלק מהכוח עמד בצד הכביש וחלק האחר של הכוח עמד בצד הכביש בהמשכו של הרחוב.

מטרת הירי של השוטרים היתה לנטרל את הנוסעים שבאותו רגע נחשדו כמפגעים, על-מנת למנוע את הפגיעה בכוח שעמד בצידי הכביש ובהמשכו של הרחוב. לטענת השוטרים, הדרך בה פעלו באותם רגעים ובאותן הנסיבות, הייתה הדרך היחידה לעצור את הרכב ולמנוע סכנה מהכוח. בשלב בו בוצע הירי, החשודים לא זיהו את הדמויות ברכב, מפאת החשיכה. רק לאחר שהרכב נעצר הבחינו החשודים שהמדובר ברכב תמים והגישו סיוע לפצועה.

עמדת ועדת אור

הוועדה קבעה כי השימוש בירי חי שבוצע על-ידי החשודים, לעבר רכבם של המתלוננים, לא היה מוצדק, ובוצע בניגוד להוראות המחייבות. עוד קבעה הוועדה, כי העובדה שמפקד הכח לא דאג לכך שהכוח שעמד בראשו יהיה מזוהה בבירור ככוח משטרה, יצרה סיכון בלתי סביר (שהתממש), לכך שהכוח לא יזוהה ככזה על-ידי אזרחים העוברים במקום.

החלטת מח"ש

מניתוח מצב הדברים האמורים לעיל, על-פי הכללים המחייבים במשפט הפלילי, הגענו לכלל מסקנה כי למרות התוצאה הקשה והמצערת, לא ניתן לקבוע במידת וודאות הנדרשת, כי התנהגותם של השוטרים בזמן האירוע, באותן הנסיבות, הייתה רשלנית: השוטרים הבחינו ברכב שהתנהג בצורה מחשידה והתעורר בלבם חשש כבד ואמיתי, גם אם בדיעבד התגלה כמוטעה, לפיו מדובר ברכב מפגע.

לא עמדה בפני השוטרים האפשרות לברוח מהמכונית הנוסעת, וזאת הן מפאת התנאים הטופוגרפיים במקום, ובשים לב לכך שהשוטרים אף אמורים היו להגן על כוחות נוספים ששהו בהמשך הרחוב. יוצא אפוא, כי לא ניתן לשלול שחששם של החשודים היה סביר בנסיבות העניין, שכן החשודים פעלו על-מנת להזהיר את הרכב מפני המשך נסיעה בכביש ורק לאחר מכן, כאשר היה חשש לסכנה ממשית לפגיעה בכוח או בשוטרים שפעלו בהמשכו של הכביש, ירו החשודים אל עבר נוסעי הרכב.

אשר על כן, החלטנו לגנוז את התיק בעניין זה מחוסר ראיות מספיקות.

ביום 3.10.00, במהלך אירועי הפרות סדר בכפר כנא, התעמתו כוחות המשטרה עם המפגינים שהיו במקום. צעירים רבים מהכפר יידו אבנים אל עבר השוטרים והבעירו צמיגים. כוח משטרה שמנה עשרות שוטרים, הגיב בירי גז מדמיע. נסיונות שונים להביא לרגיעה, בין היתר על-ידי פניה לנכבדי הכפר, לא הועילו, וההתפרעות החריפה כאשר המתפרעים החלו ליידות אבנים לעבר השוטרים משלושה כיוונים שונים.

לטענת המקומיים, לאחר שחלה רגיעה בהפרות הסדר, נפתחה אש שכתוצאה ממנה נפצעו מוחמד עלי טאהא (להלן: "הפצוע") ומוחמד ח'מאייסי (להלן: "המנוח"), אשר מת מאוחר יותר, במהלך ניתוח שעבר בבית החולים, בעקבות פציעתו. איש מהמקומיים לא ראה שוטרים שירו לעבר הנפגעים, ובגרסאותיהם קיימות סתירות מהותיות ביחס לנסיבות האירוע והירי שבוצע, כביכול, כאשר מגרסאות השוטרים עולה כי במועד בו נפגעו השניים כבר עזבו הכוחות את המקום, לאחר שהפרות הסדר שככו.

לכך מתווספת העובדה שעל-פי התיעוד הרפואי בעניינו של המנוח מוחמד חמאייסי קיימת אי בהירות באשר למהות פציעתו, והרופאים העלו אפשרות שמדובר בפצע דקירה ולא בפצע ירי. בענינו של הפצוע מוחמד עלי טאהא, נקבע בתיעוד הרפואי באופן מפורש כי מדובר בפצע דקירה, ולא בפצע ירי.

עמדת ועדת אור

הוועדה הביעה את דעתה כי בין עדויות שלושת העדים מבני כפר כנא ואף בגרסאות של כל אחד מהעדים נתגלו סתירות מהותיות. עוד הוסיפה וקבעה הוועדה, כי על-פי הרישומים הראשונים הנוגעים לפצועים בבואם לבית חולים ספק רב אם ירי הוא שגרם לפציעת השניים. אלא שלמרות קביעה זו, סברה הוועדה, כי לא ניתן לשלול את הדבר, ולפיכך מצאה לנכון להתייחס למנוח מוחמד ח'מאייסי כאל אחד מן ההרוגים של אירועי אוקטובר, והמליצה למח"ש להעמיק את החקירה.

החלטת מח"ש

מסקירת חומר הראיות בתיק עולה כי בשעה בה נפגעו המנוח והפצוע השוטרים כבר עזבו את המקום, ולא היתה כל נוכחות משטרתית באזור. כמו כן, בגרסת הפצוע קיימות סתירות מהותיות, בנוגע לנסיבות פציעתו אשר יש בהן כדי להטיל ספק באמינותו, והתיעוד הרפואי מעורר ספק של ממש בדבר נכונות הטענה כי נפגעו כתוצאה מירי. ראוי לציין, כי המנוח נפטר בסופו של דבר מסיבוכים שנגרמו לו בעקבות הניתוח שעבר בברכו הימנית ולא כתוצאה ישירה מפציעתו. אשר על כן, לא נמצא מקום להמשיך בחקירה, בהיעדר תשתית עובדתית לקיומה של עבירה פלילית.

ביום 3.10.00, במהלך התפרעויות באזור צומת כפר מנדא (להלן: "הצומת"), התאספו עשרות מתפרעים, אשר יידו אבנים לעבר השוטרים ולעבר רכבים חולפים בצומת, בין היתר באמצעות קלע דוד והבעירו צמיגים. בעקבות זאת, התפתחו עימותים בין כוחות המשטרה לבין המתפרעים. במהלך עימותים אלו, נגרם מותו של ראמז בושנאק (להלן: "המנוח") וכן נגרמה פציעתם של עאלם נידאל ומחמוד חושאן, ככל הנראה כתוצאה מירי שבוצע על-ידי השוטרים במקום.

לגרסתם של המקומיים, השוטרים ירו אש חיה לכל עבר וללא אבחנה, ואילו לגרסאותיהם של השוטרים, עשו שימוש בגז מדמיע וקליעי גומי בלבד, ולא נעשה שימוש באש חיה, למעט במקרה אחד בו בוצע ירי חי באוויר ע"י רפ"ק גיא רייף שהיה במקום. מחומר החקירה עולה, כי אכן נורתה אש חיה במהלך האירוע על-ידי שוטרים אחרים שהיו במקום. מסקנה זו מתבססת על הימצאותו של קליע בגופו של הפצוע חושאן, אשר בבדיקה בליסטית שנערכה נמצא כי אינו תואם את נשקו של רייף.

המנוח ראמז בושנאק

מהתיעוד הרפואי בעניינו עולה, כי המנוח הגיע לבית החולים עם פצע בצד שמאל של הראש. לפי חוות דעתו של פרופ' היס מהמכון לרפואה משפטית, קיימת אפשרות סבירה שהקליע נותר בגופתו של המנוח. לפיכך, התעורר צורך בהוצאת הגופה מקברה ולבדוק, באמצעות צילום רנטגן, האם הקליע נותר בראשו של המנוח, ואם אכן כך, לבצע נתיחה להוצאת הקליע בכדי שניתן יהיה לזהותו ולשייכו ליורה הספציפי.

על-מנת לאתר את השוטר היורה, תפסו חוקרי מח"ש 28 כלי נשק אותם נשאו השוטרים המעורבים באירוע הנדון. כלי הנשק נתפסו לצורך בדיקת השוואה בין הנשקים האמורים לבין הקליע שככל הנראה נמצא בגופתו של המנוח (זאת, בהנחה שהמדובר בקליע חי, שכן אם המדובר בקליע גומי לא ניתן לבצע בדיקה זו). על-מנת לבצע את הבדיקה האמורה, פנתה מח"ש למשפחת המנוח, וביקשה את אישורה להוצאת הגופה מהקבר ונתיחתה. בני המשפחה סירבו לבקשה זו, ובכך למעשה סתמו את הגולל להגיע לממצא כלשהו ולאיתור השוטר שירה לעבר המנוח.

נסיבות פציעתו של עאלם נידאל

בשלב ההסתערות שתואר לעיל, נפצע גם עאלם נידאל משני קליעים אשר נכנסו לגופו ויצאו. קליע אחד חדר דרך ירך ימין ויצא בבטן התחתונה. כמו כן, נמצא פצע ירי בידו השמאלית. הקליעים שפגעו בו לא נמצאו, ועל כן לא ניתן היה לקדם את החקירה ולבצע בדיקת השוואה בליסטית כדי להגיע לזהות היורה.

נסיבות פציעתו של מחמוד חושאן

פצוע זה נפצע, לגרסתו, לאחר שיצא מביתו לשמע קולות ירי, ובעת שעמד במקום בו לא היו כלל ידויי אבנים, נפגע בצד השמאלי של גבו מכדור חי. מהדוח הרפואי בעניינו עולה כי הקליע החי פגע בגבו של חושאן וחדר לבטנו.

הקליע נבדק במחלקה לזיהוי פלילי, בהשוואה לנשקו של רפ"ק גיא רייף ונמצא כי קליע זה לא נורה מנשקו של רייף. כמו כן, נשלח הקליע לבדיקה בליסטית ביחס ל- 28 כלי הנשק שנתפסו מהשוטרים שפעלו בסמוך למקום פציעתו של חושאן, אולם טרם התקבלו תוצאות הבדיקה.

עמדת ועדת אור

הוועדה הגיעה למסקנה כי מכלול העובדות מוביל לכך שהמנוח נורה בראשו בעת ששוטרים ירו לעבר מתפרעים. עוד קבעה הוועדה כי לא באה בפניה כל טענה כי המנוח היווה סיכון לשוטרים, אשר הצדיק שימוש בנשק קטלני לגביו. לפיכך, המליצה הוועדה למח"ש לפתוח בחקירה פלילית, בניסיון לאתר מיהו אותו שוטר שירה במנוח.

החלטת מח"ש

מחומר החקירה עולה כי במהלך האירוע פעלו במקום היו כ-40 שוטרים, אשר הכחישו כי ירו ירי חי אל עבר מי מהמתפרעים, כך שלא ניתן לדעת מי מהם גרם לפציעתם של הנפגעים ולהריגתו של המנוח.

במצב זה, בהיעדר כל ראיה בנוגע לזהותו של היורה, האפשרות היחידה לאיתור היורה הינה ע"י ביצוע בדיקת השוואה בליסטית, לצורך התאמת הקליעים שפגעו בנפגעים אל מול כלי הנשק של השוטרים שהיו מעורבים באירוע. לצורך בדיקה זו, תפסה מחלקתנו 28 כלי נשק של שוטרים המעורבים באירוע הנדון, ולאחר מכן פנתה לבני משפחת המנוח וביקשה אישור להוצאת גופתו מהקבר, לצורך הוצאת הקליע מהגופה והשוואתו לכלי הנשק שנתפסו. בקשה זו נענתה על-ידי בני המשפחה בשלילה. בהעדר יכולת לבצע את הבדיקה האמורה, לא ניתן היה להגיע לממצא, באשר לזהות השוטר שביצע ירי לעבר המנוח. אשר על כן, התיק בעניינו של המנוח ראמז בושנאק נגנז מעילה של עבריין לא נודע.

באשר לפצוע עאלם נידאל, אין בחומר החקירה כל ראיה המצביעה על מעורבות מי מהשוטרים בפציעתו. לא ניתן היה לבצע את בדיקת ההשוואה האמורה, זאת מאחר שאין בידינו הקליע, אשר פגע בו וגרם לפציעתו. לפיכך, גם התיק בעניין זה נגנז מעילה של עבריין לא נודע.

לגבי הפצוע חושאן, הקליע שהוצא מגופו נשלח לבדיקת מז"פ יחד עם 28 כלי ירייה, שנתפסו מהשוטרים שפעלו בסמוך למקום פציעתו, לצורך בדיקת השוואה. בשלב זה, אנו ממתינים לקבלת תוצאות מז"פ, ועם קבלתן נמסור את החלטתנו גם בעניין אירוע זה.

בתאריך ה- 29.9.00, פרצו הפרות סדר קשות בקרב המגזר הערבי במדינה, שנמשכו מספר ימים רצופים. הפרות סדר אלה הפכו, במספר מוקדים, להתנגשויות אלימות בין המפגינים לבין כוחות הביטחון, אשר הביאו, למרבה הצער, לקיפוח חייהם של 13 בני אדם, מהם 12 אזרחים ישראלים, בני המגזר הערבי, ותושב אחד מאזור עזה [להלן: המנוחים]. כמו כן, נפצעו אזרחים נוספים כתוצאה מירי של שוטרים.

בנוסף, כתוצאה מהפרות הסדר של המפגינים הנ"ל, נגרם מותו של אזרח ישראלי, כתוצאה מהשלכת אבנים על רכבו, וכן נפצעו שוטרים ואזרחים עוברי אורח, שנקלעו לאזורי הפרות הסדר הקשות.

תוצאה קשה ומצערת זו, עמדה בבסיס חקירת המחלקה לחקירות שוטרים [להלן: מח"ש], אשר על-פי המלצות ועדת החקירה הממלכתית בעניין זה, בראשות כבוד השופט אור [להלן: הוועדה], בחנה לעומקם את המקרים וההתרחשויות בהם קיפחו המנוחים את חייהם או שבהם נפצעו האזרחים, כאמור לעיל.

נקדים ונציין, כי על אף שמדובר בתוצאה קשה וכואבת, היה עלינו לבחון את האירועים שהתרחשו, לאור תמונת המצב שהיתה אז בשטחי הארץ – מדובר היה בהפרות סדר חמורות, אשר במקרים מסוימים הפכו להתפרעויות חסרות תקדים, שכללו חסימת עורקי תחבורה מרכזיים ברחבי הארץ, עקירת תמרורים ורמזורים, גרימת נזקים קשים לרכוש ציבורי ופרטי, ותקיפת אזרחים תמימים ואנשי כוחות ביטחון על-ידי שימוש מסיבי באמצעים אשר היה בהם כדי לגרום לסכנה ממשית לחייהם ולשלומם של המותקפים. בין היתר, זרקו המפגינים בקבוקי תבערה, יידו אבנים ולבנים, השליכו ברזלים וחפצים מסוכנים אחרים, והשתמשו בכלים מאולתרים כגון קלע דוד ודומיו.

ניתן לומר, כי האוירה ששררה אז בארץ, היתה של התמודדות עם תופעה חריגה במיוחד, בה פועלים אזרחי המדינה בדרך קשה ואלימה, אשר חורגת באופן קיצוני ממחאת אזרחים רגילה במדינה מתוקנת.

מח"ש עקבה אחר האירועים בעת התרחשותם, ואף נערכה לפתיחה מיידית בחקירות בחלק מן המקרים. לצערנו, בשל הנסיבות והתנאים שיפורטו להלן, לא ניתן היה לפתוח בחקירות יעילות, שיהיה בהן כדי לאתר באופן מיידי שוטרים החשודים בביצוע עבירות פליליות של ירי שבוצע שלא כדין. בין יתר הנסיבות והתנאים האמורים, ניתן למנות את אלה:

א. ההתרחשויות האלימות בזירות האירועים לא איפשרו את הגעת חוקרי מח"ש לשטח בזמן אמת, לצורך תיעוד הזירות ואיסוף נתונים ועדויות, וזאת בשל הסכנה שהיתה כרוכה בכך.

ב. בשל אופי האירועים, חלק ניכר ממצאי הזירות הושחת או נעלם.

ג. במרבית המקרים, האזרחים ובני משפחות הנפגעים סרבו לשתף פעולה עם חוקרי מח"ש, אשר פנו אליהם שוב ושוב – לרבות באמצעות פניה בעיתונות והבטחת חסינות לעדים שימסרו עדויות - בבקשה לסייע בחקירה. כך למשל, עדי ראיה לא נאותו למסור את גרסאותיהם, ומרבית המשפחות סירבו לאפשר את נתיחת גופות יקיריהן.

ד. באירועים היו מעורבים אלפי אזרחים ומאות שוטרים, עובדה שהקשתה לאתר עדים וחשודים שבכוחם למסור הודעות אודות האירועים השונים, בסמוך להתרחשותם.

ה. השוטרים שהיו מעורבים באירועים השונים, נעו כל העת ממקום למקום, תוך שביצעו משימות ביטחון דחופות, כך שלא ניתן היה לאתרם ולגבות מהם עדויות ראשוניות, סמוך ככל הניתן למועד התרחשות האירועים.

על רקע האירועים הקשים ובעיקר בעקבות תוצאתם החמורה והכואבת, אשר כללה קיפוח חיי אדם של 13 אנשים, החליטה ממשלת ישראל, כבר ביום 8.11.00 [חודש לאחר האירועים], על מינוי ועדת החקירה הנ"ל. בעקבות החלטה זו, ועל-מנת שלא לפגוע או לשבש את מלאכתה של הוועדה – על דרך של פגיעה בשיתוף הפעולה המלא של עדים פוטנציאליים, שיחששו מלספר לוועדה את כל האמת, בשל חששם מחקירה פלילית של מח"ש או של המשטרה - הוחלט ע"י פרקליטת המדינה דאז, בידיעת היועץ המשפטי לממשלה דאז, שלא לנהל את חקירות מח"ש במקביל לעבודת הוועדה, אשר נמשכה, כידוע, כשלוש שנים.

מיד עם פרסום המלצות הוועדה, נערכה מח"ש לקיומן של חקירות פליליות אודות האירועים אשר הוועדה סברה כי ראוי שייבחנו על-ידי מח"ש. למעשה, המלצת הוועדה התייחסה לכל האירועים בהם מצאו המנוחים את מותם, כמו גם לאירועים אחרים בהם נפצעו מעורבים אחרים. הוועדה לא עשתה כל הבחנה בין מקרים בהם הסיכויים להגיע לממצא, בעקבות חקירה פלילית, הינם סבירים, לבין אותם אירועים בהם ברור היה כבר בשלב סיום עבודת הוועדה, כי למעשה אין כל סיכוי של ממש להגיע לממצא שיוביל להגשת כתב אישום פלילי נגד מי מהמעורבים באותם אירועים.

בשלב זה, בו הוטלה על מח"ש המשימה האמורה, מצאנו עצמנו עומדים בפני מספר קשיים משמעותיים:

א. כצעד מקדים לפתיחה בחקירה, היה צורך להכיר וללמוד את תוצרי עבודתה של הוועדה, אשר כללו חומר רב ביותר: כ-16,000 עמודי פרוטוקול, כ-430 עדויות, כ-500 הודעות שנגבו על-ידי אוספי החומר מטעם הוועדה וכ-4,000 מוצגים. מובן שלימוד החומר האמור, הצריך שימוש במשאבי זמן וכוח אדם מיוחדים ולא שגרתיים.

ב. היה עלינו להתמודד עם סוגיה משפטית מורכבת, הנובעת ממגבלות החוק על השימוש שניתן לעשות בחומר החקירה של הוועדה. בין היתר, נתקלנו בתופעה של עדים שמסרו עדויות סותרות בפני הוועדה ובמח"ש, כשספק אם במשפט עתידי ניתן יהיה לחשוף עניין זה (שמשמעותו - קושי רב ליתן אמון בעדויות אלה).

ג. במסגרת החקירה היה עלינו להתחשב בכך, שמרבית העדים והמעורבים – אם לא כולם - הכירו את העדויות השונות הנוגעות לאירוע בו הם היו שותפים, וזאת לאחר פרסום דוח הוועדה בו פורטו עדויות אלה. מובן לחלוטין, שמצב זה, בו גרסאות המעורבים כולן, פרוסות בפני כל העדים הפוטנציאליים, הינו בלתי נסבל כאשר מדובר בחקירה פלילית, שכן ברור לחלוטין שבחקירה שמתבצעת באופן זה, יש קושי עצום לבסס ממצאים על העדויות שנמסרות [מה גם שברור, שאף לא אחד מהמעורבים (חשודים, מתלוננים, עדים), היה ניטראלי ולא ביקש לקדם את עניינו של צד זה או אחר].

ד. קושי נוסף - אשר היווה את המכשול העיקרי שעמד בפנינו - נבע ממגבלות ומקשיים אשר נוגעים לניהול חקירה למעלה משלוש שנים מאז התרחשות האירועים נושא החקירה. במיוחד נכונים הדברים בחקירת אירועים מהסוג דנן, בהם מדובר באלפי מעורבים, בעשרות חשודים, אשר לעתים קיים קושי ממשי לאתרם ולשייכם לזירות ההתרחשויות.

כך למשל, קשה לאתר היום שוטרים שהיו מעורבים באירוע ספציפי, כשאלה עברו יחידות, פרשו משורות המשטרה, או פשוט לא היו רשומים בשום דוח משטרתי ככאלה שהיו מעורבים באותו אירוע [ויש לזכור כי בחלק מהאירועים היה צורך לאתר חשודים ספציפיים שביצעו ירי, מקום בו מדובר בעשרות ומאות שוטרים, כאשר איש מהם אינו מאשר כי אכן בוצע ירי כאמור].

חלוף הזמן גם הקשה עד מאוד לסמוך על זכרונם של המעורבים באירועים השונים, מקום בו נדרש מהם להצביע – באופן מדוייק – על המיקום בו שהה כל אחד מהמעורבים באירוע עצמו בעת ביצוע הירי, או השלכת בקבוק התבערה. יש להבין, כי לעתים, קיימת היתה חשיבות מכרעת לשאלת מיקום המעורבים כאמור, כגון כאשר היה צורך לקבוע אם ירי של גלילוני גומי בוצע בהתאם לטווחים המותרים, או שמא חרג מהם.

הזמן שחלף גם הערים קשיים משמעותיים בכל הנוגע לזירות ההתרחשויות בהן אירעו האירועים האלימים. למותר לציין, כי לא היו בידינו ממצאים כלשהם מהזירות השונות; לעתים שונו פני השטח באופן שהיקשה להבין את ההתרחשויות או לבצע מדידות כאלה ואחרות; ובנוסף, גם בעניין זה היה עלינו לסמוך על זכרונם הבעייתי של עדים ומעורבים, שגם אם היו חפצים בכך, לא היה בידם ליתן תמונת מצב מדוייקת אודות הזירה, לאחר שחלף זמן כה ממושך מאז האירוע לו הם היו עדים או בו היו מעורבים.

למרות כל הקשיים המנויים לעיל, במסגרת עבודתה של מח"ש נבחנו האירועים באופן מדוקדק ויסודי: נחקרו מספר רב של שוטרים ואזרחים (חלק ניכר מהם היו עדים שלא מסרו את עדותם בפני וועדת החקירה ואף לא נתבקשו לעשות זאת); נערכו סיורים ובוצעו מדידות בזירות האירועים; נאספו עשרות כלי נשק שהיו בידי חלק מהשוטרים שהשתתפו באירועים; נערכו בדיקות זיהוי פלילי; בוצעו בדיקות פוליגרף; וכן ננקטו פעולות חקירה רבות נוספות.

במהלך החקירות סברנו, כי במקרים מסויימים יש צורך בביצוע נתיחה פתולוגית של גופות המנוחים. לצורך כך אף פנינו בבקשה לבית המשפט, על-מנת שזה יורה על ביצוע צעד זה. ואולם, משפחות המנוחים לא שיתפו עימנו פעולה בעניין זה, ובהיעדר הסכמתם, לא ראינו לנכון לכפות עליהם צעד שכזה.

תוצרי החקירה

עם תום מלאכת החקירה, הגענו לכלל מסקנה, כי למרות המאמצים הרבים שהושקעו באיתור עבירות פליליות שבוצעו על-ידי שוטרים, הרי שאין מנוס מסגירת כל תיקי החקירה – חלקם בשל העדר ראיות מספיקות וחלקם מאחר שלצערנו לא עלה בידינו לאתר את השוטרים האחראים על ביצוע העבירות כאמור, כפי שגם קבעה הוועדה, כי במקרים אלה הגם שהירי בוצע על-ידי שוטרים, "לא ניתן לייחס אותו לשוטר זה או אחר" (עמוד 322 לדוח ועדת אור).

יודגש ויובהר כבר עתה, כי סגירת התיקים, הינה תוצר של בחינת האירועים בעיניים של המשפט הפלילי, בו רמת הוודאות הנדרשת להרשעה הינה גבוהה ביותר. חובתנו היתה לשקול, אם לאור תוצרי החקירה, קיים היה סיכוי סביר להרשעת מי מהמעורבים בדין פלילי, במשפט עתידי שיתנהל. מסקנתנו היתה כי סיכוי שכזה אינו קיים, ועל כן היתה זו חובתנו לסגור את התיקים כאמור.

ממילא מובן, כי אין להסיק מעצם העובדה שהחקירה הסתיימה בלא העמדת מי מהמעורבים לדין, כי בתוצאה זו יש משום קביעה נורמטיבית ביחס לתקינות פעולתם של השוטרים או להצדקת שיקול דעתם המקצועי, באותם האירועים בהם נגרם מותם של המנוחים ושבהם נגרמה פציעתם של אחרים.

עוד נציין, כי נושאים אחרים שעמדו לדיון בעקבות האירועים המצערים, שעניינם אופן הערכותה של המשטרה לקראת אותם אירועים, שיקול הדעת שהופעל ביחס לשימוש באמצעים כאלה או אחרים (כגון, שימוש בירי גומי), וההיבט הפיקודי של קבלת ההחלטות הטקטיות על-ידי פיקוד המשטרה (כגון, סוגיית הקצאת הכוחות וציודם) - כל אלה אינם בתחום סמכותה של מח"ש, ועל כן לא נבחנו על ידנו כלל.

ערים אנו לפער הקיים בין המלצות הוועדה לבין מסקנותינו שלנו. יחד עם זאת, דומה כי פער זה נעוץ בעניינים שלהלן:

א. בחלק מהמקרים מצאנו, כי בנוסף לשוטרים שנחקרו על-ידי הוועדה, ושהיוו את החשודים העיקריים בביצוע ירי שלא כדין, היו שוטרים נוספים שהיו ב"מעגל רחוק" יותר מהאזרחים שנפגעו, אך למרות זאת - שוטרים אלה היו יכולים לבצע את הירי הפוגעני. בדרך כלל, מדובר היה בכמות גדולה מאוד של שוטרים ולא קל היה לאתרם, במיוחד לאחר שחלף זמן כה רב מאז האירועים. ניסיונות לאתר חשודים ספציפיים מקרב אותם כוחות - לא צלחו.

במצב דברים זה, ומשלא ניתן לשלול את האפשרות שדווקא שוטרים אלה ביצעו את הירי הפוגעני, לא ניתן היה לבסס הגשת כתב אישום נגד מי מהחשודים שהיו ב"מעגל הקרוב" לנפגעים.

נציין, כי במקרים אלה, ועדת אור כלל לא התייחסה לאפשרות האמורה, לפיה הירי בוצע על-ידי שוטרים שהיו ב"מעגל הרחוק", ואלה כלל לא נחקרו על-ידה.

ב. בחלק מהמקרים הגענו גם אנו למסקנה, כי הירי שבוצע על-ידי השוטרים היה שלא כדין. ואולם, הקושי עימו היה עלינו להתמודד, היה נעוץ באיתור ובזיהוי היורים הספציפיים שגרמו לפגיעה באזרחים, וזאת כאשר מדובר בעשרות שוטרים, שכולם מכחישים שימוש בירי, הן שלהם עצמם והן של חבריהם.

בעניין זה, כמות השוטרים המעורבים, העדר עדויות אשר יסייעו לאתר חשודים ספציפיים, חוסר יכולת לבצע השוואה בין הקליעים לבין כלי הנשק שהיו בשטח [בשל סירוב המשפחות לנתיחות שלאחר המוות], פגיעה מקליעי גומי שבהם לא ניתן לעשות השוואה בליסטית לכלי הנשק שירה אותם, ועוד קשיים רבים עימם התמודדנו – כל אלה מנעו מאיתנו, לצערנו, להגיע לתוצאות חד-משמעיות, ברמה הנדרשת במשפט פלילי, באשר לחשודים שניתן יהיה להעמידם לדין.

ג. במקרים מסויימים הגענו לכלל מסקנה, כי למרות המלצת הוועדה, אשר קבעה כי ביצוע ירי בנסיבות כאלה או אחרות היה שלא כדין, הרי שניתוח האירועים הנוגעים לאותן נסיבות בכלים של המשפט הפלילי, היה בו כדי למנוע מאיתנו הגשת כתבי אישום. כך למשל בכל הנוגע לניתוח טענת ההגנה העצמית שהעלו חלק מהחשודים, אשר הצדיקה לדעתם את השימוש בירי.

בחלק מהמקרים קבענו, כי אין בידינו די ראיות כדי לשלול את טענות החשודים האמורות, וזאת, בין היתר, בהתבסס על דברי הוועדה עצמה, אשר קבעה (בעמ' 333 לדוח שחיברה) כדלקמן:

"...נזכיר, שהיה זה בשלב שבו אזלה תחמושת הגז המדמיע, ולכוח לא היו אמצעים לבצע ירי גלילוני גומי. במצב זה, כשמתפרעים רבים מתקדמים לעבר קומץ של 12 שוטרים, תוך שהם תוקפים את השוטרים באמצעים שונים, הירי באוויר בניסיון להרתיע בוודאי היה מוצדק. כך גם לגבי הירי בנסיבות האמורות לעבר רגלו של מסית, לנוכח הסכנה הקשה והמוחשית בפניה עמדו חי [שמו של השוטר המעורב – מח"ש], אנשיו ואזרחים אשר נמצאו בסמוך מאחור."

ד. סוגיה נוספת עימה היה עלינו להתמודד, תוך שאנו צופים משפט פלילי עתידי, נוגעת להתאמתו של הכלי הפלילי להתמודדות עם החלטה מבצעית, המבוססת על שיקול דעת שהופעל על-ידי אנשי כוחות הביטחון, כשאלה מצויים בסיטואציה של פעילות מבצעית אינטנסיבית, וזאת גם כאשר למתבונן מן הצד, כמבקר לאחר מעשה, נראה ששיקול הדעת שהופעל היה מוטעה.
בחינת האירועים בהם עסקינן, הביאה אותנו למסקנה, כי על אף שמדובר היה בעימותים שבין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים, הרי שבחלק מהמקרים הסלימו האירועים לדרגה כה קיצונית (בכל הנוגע לרמת האלימות שהופעלה על-ידי אותם אזרחים), עד שנכון יהיה לבחון את האירועים הללו – בכל הנוגע לבחינת שיקול הדעת שהופעל על-ידי השוטרים – בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה בהתייחס להחלטות של אנשי כוחות הביטחון במהלך פעילות מבצעית.

ואכן, סברנו, כי בחלק מהמקרים שנבחנו על-ידנו, לא היה מקום לנקיטת צעדים פליליים, ולו בשל העובדה שאין זה נכון לעשות שימוש בכלי הפלילי מקום בו מדובר בהפעלת שיקול דעת (גם אם מוטעה) במצבים בהם עמדו אנשי המשטרה במהלך פעילותם במסגרת אירועי אוקטובר 2000.

להלן נבקש לסקור, בקיצור נמרץ, את האירועים השונים שנבחנו על-ידי מח"ש ואת הנימוקים לסגירת התיקים הנוגעים לאירועים אלה: