תרבות ביטחונית שקרית

מצאנו שרוב הדברים שנכתבו על מלחמות ישראל אינם מדויקים, ורבים אינם נכונים. הרי דוגמאות:

בשנת 1998, לקראת יובל החמישים של מדינת ישראל, פרסמו ההיסטוריון, סא"ל בדימוס פרופ' יואב גלבר, והסופרת חני זיו, בהוצאת משרד הביטחון את ספרם, בני קשת – מאה שנות מאבק, חמישים שנות צה"ל. בפתח הספר נכתב בהדגשה, כי "הפרקים העוסקים במלחמת העצמאות ואילך נבדקו ואושרו על-ידי מחלקת היסטוריה בצה"ל, בראשותו של ד"ר תת-אלוף במיל' יגאל אייל. תודתנו לחוקרי מחלקת היסטוריה, מתי גרינברג ורמי יזרעאל". על פרשת הל"ה כתבו גלבר וזיו: "פיקוד ה'הגנה' ביקש לתגבר את גוש-עציון בכוח נוסף, כיוָן שהדרכים לגוש היו חסומות. התוכנית הייתה שמחלקת פלמ"ח תגיע רגלית בחסות החשכה. קבוצה של 38 לוחמים, בפיקודו של דני מס, מרביתם סטודנטים מהאוניברסיטה העברית שבירושלים, יצאה מירושלים ב-15 בינואר בדרכה לגוש. לעת ערב הגיעה המחלקה למושבה הרטוב שבשפלת יהודה, ממנה תוכננה הליכה רגלית דרך ההרים לעבר הגוש ..." (עמ' 142). הקטע שקול ל"נח בשבע שגיאות":

א. הכוח בפיקודו של דני מס יצא פעמיים לגוש-עציון, יום אחרי יום. בראשונה הוא יצא לדרכו ב-14 ולא ב-15 בינואר.

ב. בלילה של 14–15 באוקטובר יצא הכוח בבהילות לדרכו, באחת אחרי חצות, לא משום שפיקוד ההגנה "ביקש לתגבר את גוש-עציון", אלא משום שעוזי נרקיס, מפקד הגוש, שלח מברקים היסטריים לצבי זמיר, מפקד הגדוד השישי, ששהה בירושלים. במברקים נאמר שבקרב 14 בינואר נפצעו תשעה אנשים. אם לא יפנו אותם מיד לבית-חולים בירושלים, או ישלחו להם פלסמה וחומרי רפואה, הם ימותו. הכוח נשלח לגוש להביא בדחיפות פלסמה וחומרי רפואה, ולא לתגבר אותו.

ג. להר-טוב לא הגיעו 38 לוחמים, כפי שכתבו גלבר וזיו, אלא ארבעים.

ד. אורכה של הדרך שנבחרה – 28 ק"מ. הם יצאו לדרך ב-11 בלילה, ונותרו להם פחות משבע שעות עד אור. לפיכך, לא היה להם סיכוי להימנע מלהיכנס ליום, כי הם הלכו בדרך הררית, עם מסע כבד על גבם, בקצב של לא יותר משני ק"מ לשעה.

ה. ב-15 בינואר בצהריים פינו הבריטים את הפצועים באמבולנסים צבאיים לבית החולים "הדסה" בירושלים. מכאן שהל"ה הלכו לשווא ונהרגו לשווא.

את ממצאי מחקרי על פרשת הל"ה פרסמתי בשנת 1987 בכרך ג' של ספרי על מלחמת העצמאות בהוצאת הספרים היוקרתית "זמורה, ביתן, מודן".¹ מכאן מסקנה שגם המחברים וגם אנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל, לא רק שלא חקרו בעצמם את פרשת הל"ה, למרות שארכיון צה"ל היה פתוח בפניהם ללא הגבלה, אלא גם לא קראו את ספרי, שזכה בשנת הוצאתו לאור להדים רבים בציבור.

מכאן נובע שחוקרי מחלקת היסטוריה של צה"ל הם שרלטנים ומחקריהם המזינים את צה"ל ואת הידע של מפקדיו הבכירים הם מיתוסים לצרכי קידום עצמם. אני טוען זאת כבר עשרות שנים ומשלם מחיר אישי כבד. אני מקווה שאחרי 7 באוקטובר השנה יהיו בישראל אנשים שיבינו כי חיו בטעות ומדוע ברגע של אמת צה"ל לא תפקד.

בשנת 1986 פרסם יצחק לוי (לויצה) את ספרו, תשעה קבין, על ירושלים במלחמת העצמאות, בהוצאת "מערכות" של צה"ל. משום שהספר יצא במערכות, וגם משום שלוי קיבל מעמד של "חוקר מוסדי", שכל המסמכים הסודיים נפתחו בפניו, קראו אנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל את כתב-היד, והספר יצא לאור באישורם.² בספרו, כתב לוי על כיבוש הכפר דיר יאסין: "בשעת הפעולה ולאחריה נהרגו 254 איש, ביניהם נשים וילדים לרוב". לוי הסתמך בין היתר על דוח, שהגיש למחרת הפעולה "מרדכי גיחון ('אלעזר') קצין המודיעין של מערב העיר" (עמ' 342).³

להלן ממצאי המחקר: בהודעה לעיתונות שניסח מרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים, באותו היום (העיתונאים קיבלו אותה בשעה שבע בערב) נאמר: הכפר דיר יאסין נכבש. הקרב היה מבית לבית. לקחנו שבויים. התחייבנו להחזיק בכפר ארבעים ושמונה שעות ואחרי-כן נמסור אותו ל"הגנה". לשאלות העיתונאים השיב רענן: "עד עכשיו ספרו מאתיים חמישים וארבעה הרוגים ערביים". את המידע הזה העבירו העיתונאים הזרים למערכות עיתוניהם. ובאותו לילה דיווח BBC במהדורת החדשות מלונדון על מאתיים וחמישים הרוגים שכמחציתם נשים וילדים.

בשנת 1987 אמר רענן: "ביום ההוא לא ידעתי, ולא יכולתי לדעת, כמה ערבים נהרגו. איש לא ספר אז את הגוויות. אנשים העריכו שנהרגו מאה או מאה וחמישים איש. אני אמרתי לעיתונאים שנהרגו מאתיים חמישים וארבעה כדי שיתפרסם מספר גדול, וכדי שהערבים ייבהלו, לא רק בסביבות ירושלים אלא בכל הארץ, והמטרה הזאת הושגה. כך השתרש המספר הזה בתודעה הציבורית. עיתונאים, פובליציסטים, חוקרים והיסטוריונים, התייחסו אליו כאל נתון, ואיש לא טרח לבדוק מה היה המספר האמיתי".⁴

למחרת הקרב הודיעה תחנת הרדיו של האצ"ל על מאתיים חמישים וארבעה הרוגים, על סמך דיווחו של רענן למטה האצ"ל בתל אביב.⁵ באותו היום שלח מאיר פילבסקי (פעיל), מפקד יחידת "אברהם"⁶ בירושלים, דוח לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", ונקב גם הוא במספר הזה, ולימים חזר וציין אותו לפחות שלוש פעמים: בעדותו, השמורה במכון ז'בוטינסקי: "אנחנו יודעים על מאתיים חמישים וארבעה נרצחים ערביים", ובראיון עיתונאי: "מפקדי המחתרות גם סירבו לבקשה שלוחמיהם יקברו את מאתיים חמישים וארבעה החללים הערביים שהיו פזורים בשטח", ובמאמר בידיעות אחרונות: "מספר ההרוגים הערבים בדיר יאסין היה מאתיים חמישים וארבעה, על-פי סיכומים שנערכו בידי הגדנ"עים ואנשי ירושלים, אשר נאלצו לעסוק בקבורה, לאחר שאנשי האצ"ל ולח"י נטשו את הכפר וסירבו לעסוק במלאכה זו. מספר הנרצחים נקבע אפוא על-ידי האנשים שהיו המוסמכים ביותר לקבוע אותו. אין טעם לפנות בעניין זה למקורות אחרים, שהיו להם פחות נתונים לדעת את האמת".⁷

דוד כהן ("אבני"), מפקדו של פעיל בש"י, אישר אחרי שנים, לפי הזיכרון, שזה היה המספר שנקב פעיל בדוח שלו, ואמר: "המספר נראה לנו מוגזם, ושאלנו אותו איך הוא הגיע אליו. פעיל השיב: 'לא ספרתי את כולם, אך יש דוח של בעל הדבר עצמו', דהיינו, מפקד האצ"ל בירושלים, מרדכי רענן".⁸
שאלתי את דוד כהן בראיון בקיבוצו בית-אלפא בשנת 1987: "כיצד יכולתם לסמוך על אדם כה בלתי אמין כמאיר פעיל?".
כהן השיב: "הטובים ביותר נשלחו לשדות הקרב. פעיל היה ברירת מחדל, ואנחנו ידענו שאין לסמוך על דיווחיו!".
"כך גידלתם שרלטן, שמחנך את קציני צה"ל ומפקדיו במשך עשרות שנים".
כהן: "זאת הסיבה למצעד האיוולת שבהיסטוריה".
"רוב החוקרים מצטטים את מאיר פעיל בעניין מספר ההרוגים בדיר יאסין".
כהן: "רוב החוקרים הם בלתי אמינים. לספריהם על מלחמות, לפחות, ובייחוד על מלחמת העצמאות אין שום ערך!".
גם בטיוטה לספר המדינה כתבו, בשנות החמישים, חוקרי צה"ל בראשות נתנאל לורך, שמאתיים וארבעים ערבים נהרגו בדיר יאסין.⁹ המספר הזה פורסם מאות פעמים, בעברית, בערבית ובלשונות אחרות.

בקרב דיר יאסין השתתף שמעון מוניטה, סוכן סמוי של ה"הגנה" בלח"י. לדבריו, "איש לא ספר את הגוויות, גם לא אלה שקברו אותן, וכולם הגזימו במספרן. רובם ראו בפעם הראשונה בחייהם הרוגים, ולכולם היה נוח המספר הגבוה. הפורשים היו מעוניינים להתפאר ולהפחיד את הערבים; ה'ההגנה' והסוכנות היו מעוניינות להשמיץ את 'הפורשים' ולהפחיד את הערבים; הערבים היו מעוניינים להשמיץ את היהודים; הבריטים היו מעוניינים להשמיץ את הטרוריסטים היהודיים. כולם נאחזו במספר שהמציא מרדכי רענן. אנחנו העלינו על המשאית שלושים גוויות, זה היה הריכוז העיקרי, והיו עוד כשלושים גוויות; בסך הכל שישים בערך. על כך דיווחתי למפעיל שלי בש"י, והוא העביר את הדוח שלי לראשי הש"י".¹⁰
משה אידלשטיין, איש המודיעין של לח"י, אמר: "דיברו אז על שישים ואחד הרוגים".¹¹
מרדכי גיחון, קצין מודיעין, שסייר בכפר בשליחותו של דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, בתשעה באפריל בצהריים: "לא ספרתי את ההרוגים. הערכתי שהיו ארבעה בורות מלאים גוויות, בכול בור עשרים גוויות, ועוד כמה עשרות במחצבה. זרקתי מספר, מאה וחמישים".¹²
יונה פייטלסון, איש הש"י, סייר בדיר יאסין בעשרה באפריל בבוקר, ראה שמונים הרוגים ודיווח למפקדיו.¹³
תפקיד קבורת ההרוגים הוטל על מפקדי הגדנ"ע בירושלים. כשחזר יהושע אריאלי, מפקד הגדנ"ע, מדיר יאסין, ב-13 באפריל, הוא סיפר לרעייתו, שהוא וחניכיו קברו שבעים גוויות ופוצצו ארבעים (כלומר, מאה ועשר גוויות).

בראיון עיתונאי ב-1981 אמר מוחמד עארף סמיר, תושב הכפר: "תשעים וארבע גוויות אספו באותו יום".¹⁴
בהרצאתו ב-1998 קבע החוקר הפלשתיני, ד"ר שריף חננה מאוניברסיטת ביר-זית, כי מחקרו העלה, שבדיר יאסין נהרגו מאה ושבעה אנשים.¹⁵
באפריל 1999, ביום השנה ה-51 לאירועים בדיר יאסין התכנסו כמאה פלשתינים וקומץ ישראלים לאזכרה ליד הכפר. הם הביאו אתם תשעים ושלושה "ארונות קבורה" סמליים לזכר ההרוגים.¹⁶
בכתבה בעיתון הפלשתיני אל-איאם, בשמונה באפריל 2001, תחת הכותרת, "אבו-מחמוד, נותר עד לטבח דיר יאסין", מספר מחמד אבו-מחמוד אל-יאסיני, אחד מפליטי הכפר, את הידוע לו על הכפר ומה שהתחולל בו בעת כיבושו. אל-איאם: "אבו-מחמוד מחזיק בידו רשימה מפורטת של שמות ההרוגים וגילם, ומדובר ב-93 חללים, ובהם שלושה שאינם מן הכפר".¹⁷
עדות נוספת הייתה של עאיש זידאן אל-יאסיני, אף הוא משרידי הכפר: "לתקשורת הערבית, שפעלה לנפח את אירועי הטבח אז, היה חלק גדול בפחד שעוררה בליבות הפלשתינים. הם דיברו על 250 שהידים, בעוד שמספרם לא עבר את המאה"¹⁸.

אם כך, מסתבר כי למספר מאתים חמישים וארבעה הרוגים, שפרסם יצחק לוי באישור קציני מחלקת היסטוריה אין כל בסיס עובדתי, וד"ר שריף חננה, החוקר הפלשתיני מביר-זית, מכנה את גרסתו: שקר שמקורו ביריבות בין ארגון ה"הגנה" מצד אחד, לאצ"ל וללח"י מצד שני.¹⁹ ואף על-פי כן אימצו אותו הממסד הביטחוני, האקדמי והחינוכי בישראל, כנכס צאן ברזל תרבותי וכביטוי לחרטה, כביכול, על טבח דיר יאסין. זו "חרטה" שהוליד אותה הרצון לחסל את כוחם החברתי והפוליטי של "הפורשים" באמצעות עלילת-דם.

בתרבות הביטחון הקלוקלת של ישראל, אופייני הדבר, שאל"ם וחבר כנסת, מפקד לשעבר של בית-הספר לקצינים של צה"ל, מחנך הקצינים הבכירים של צה"ל במכללה לפיקוד ולמטה ובמכללה לביטחון לאומי, הסמכות המדעית ב"מכון לחקר כוח המגן" ביד טבנקין שבסמינר אפעל, מרצה פופולרי להיסטוריה צבאית בישראל וחביב התקשורת הישראלית כ"היסטוריון צבאי", מאיר פעיל, נוקב במספר מאתים חמישים וארבעה נרצחים, וחוקר פלשתיני מביר-זית, שאין לו עניין להמעיט מ"אופיים הרצחני של היהודים" מדבר על מאה ושבעה. אותם הדברים אמורים על יצחק לוי, ראש שירות הידיעות של "ההגנה" בירושלים בתחילת מלחמת העצמאות, מפקד חטיבת מחוז ירושלים בסוף המלחמה ומזכיר משרד הביטחון לאחר הקמת המדינה.

אנשים כיצחק לוי ומאיר פעיל יצרו בישראל תרבות ביטחונית שקרית כדי לשרת את בכירי הדרג הפוליטי בכירי צה"ל ולזכות בטובות הנאה. דינה של תרבות זאת לקרוס. היא הזדעזעה במלחמת יום הכיפורים והיא קורסת עכשיו לנגד עינינו ומסכנת את קיומה של מדינת ישראל.

___________
בשבוע הבא: הכנת צה"ל לקראת מלחמת ששת הימים; הרמטכ"ל יצחק רבין התנגד למבצע "מוקד" ולא תִפקד לפני מלחמת ששת הימים ובמהלך המלחמה; מדוע הצליח מבצע "מוקד"?; רבין מנע ביצוע תחקירים אחרי מלחמת ששת הימים וגרם לאי הפקת לקחים; חיל האויר "לא סיפק את הסחורה" במלחמת יום הכיפורים וב-7 באוקטובר 2023 בטבח בעוטף עזה; ראשי אוניברסיטת תל אביב מנעו הרצאה על חקר מלחמות; התנגדות לחשיפת האמת על מלחמות בכל מוקדי האליטות הישראליות.

1. הוצאת ספרים זאת התאחדה לימים עם הוצאת "כנרת" היוקרתית.
2. למרות זאת, מצאנו עשרות טעויות עובדתיות בספרו של לוי.
3. פרופ' מרדכי גיחון, ממקימי המודיעין הצבאי בצה"ל ומקים המחקר והוראת ההיסטוריה הצבאית והארכאולוגיה הקלאסית באוניברסיטת תל אביב.
4. המשקיף, דבר, הארץ, 11 באפריל 1948; ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם מרדכי רענן.
5. ארכיון המחבר, ראיונות עם מרדכי רענן ועם יהודה לפידות; המשקיף, 11 באפריל 1948.
6. יחידה ארצית שהייתה כפופה לשירות הידיעות של ה"הגנה", ופעלה נגד האצ"ל ונגד לח"י במלחמת העצמאות.
7. העדויות של מאיר פעיל הנמצאות בארכיון המחבר; אילן כפיר, "שלוש גרסאות על פרשת דיר יאסין", ידיעות אחרונות, 4 באפריל 1972; מאיר פעיל, "האמת החצויה בפרשת דיר יאסין", ידיעות אחרונות, 20 באפריל 1972.
8. ארכיון המחבר, ראיון עם דוד כהן, 18 ביולי 1987.
9. טיוטת ספר המדינה, עמ' 217-216, נמסרה למחבר על-ידי אורי ברנר.
10. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם שמעון מוניטה.
11. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם משה אידלשטיין.
12. ארכיון המחבר, ראיון עם מרדכי גיחון.
13. ארכיון המחבר, ראיון עם יונה פייטלסון.
14. כל העיר, 1 במאי 1981.
15. ד"ר שריף חננה, הרצאתו "פירוש מחדש לדיר יאסין", מ-1998, מחקרי ביר-זית אונליין.
16. עמירה הס, "חוסייני באזכרה לנרצחי דיר יאסין", הארץ, 11 באפריל 1999.
17. בירנבוים, ש., הפליטים הפלשתינאים ממלחמת השחרור, מולדת מרכז מידע,
[קישור].
18. שם, שם.
19. שריף חננה, שם.