עם כובע מצחיה ואפודה,
מעט מים.
כיסא פלסטיק אחד,
אקדח אין בינתיים.
מחטט בתיקים
מחפש מטענים
ובין דמעה לדמעה
הוא שוגה באהבתה.
עם שלושה ילדים
ואישה אוהבת,
מזוודה חומה אחת –
בלי 'ברכת הדרך',
הוא עזב את הדירה הגדולה, המרווחת –
ושם פעמיו אל הארץ המובטחת.
קטנה וצפופה היא יושבת בין אחרים,
בכל רגע מאיימים עליה בריונים –
קשה לחיות בה, היא גם בוגדת,
אך הוא אוהב אותה
ולא אכפת לו אחרת.
הבין כי הוא זקוק לפרנסה,
הלך לחפש לו הכנסה יפה.
באוניברסיטה אומרים לו
"שמע, רוסית לא מקובלת"
עברית הוא לא יודע,
אולי ילמד כך "על הדרך".
בבית החולים השיבו "לא תודה",
אך הוא כלל לא חש את הבגידה.
בדרך לדירת שני החדרים,
הוא שומע שני צברים מדברים.
"הרוסים האלה, כולם מופקרים,
שותים כל היום – מגלגלים סמים,
מה הבאנו אותם, חסרות בחורות במכונים?"
מטפס לדירתו הקטנה,
ילדיו ישובים על רצפת חדר השינה,
מביטים בו בעיניו, מבקשים משאלה –
"לא אכלנו מהבוקר, אבא, מה עם ארוחה?".
בשש בבוקר הוא מותח איברים,
אץ לו רץ לו אל מסעדת הבשרים,
ומאז ועד הערב מחטט הוא בתיקים,
מחפש מטענים, מבקש חיים.
עם כובע מצחיה ואפודה,
מעט מים.
כיסא פלסטיק אחד,
אקדח אין בינתיים.
מחטט בתיקים
מחפש מטענים
ובין דמעה לדמעה
הוא שוגה באהבתה.
