לקחת נשימה

בימים הרחוקים ההם
לפני שהמציאות החלה
לְהִתְבַּהֵם לְהִתְפַּטֵּם לְהִתְלַהֵם
כמו זונת-רחוב שְׁמֵנָה בַּשּׁוּק
כשהדגים עוד לא התחילו
להסריח מהראש
וטרם כלתה מִשָׁם בִּדְחִילוּ
רגל אחרון הקונים

כשהאוויר והאווירה
היו עדיין נאהבים ונעימים
אפילו בעיר הזאת
שכבר אז זממה בַּמִסתרים
לתפוס תחת בַּעַל
מְמַדִּים מפלצתיים
שממנו תוכל לחרבן קֳבָל עַם
גם על הים

בימים הצלולים ההם
כשהמיִם עוד היו חיים
וְשֶׁאֶת טעמם מזכיר כַּיּוֹם
רק ניחוח שדייך
ובטנך והתחת
בצאתך מן המקלחת
לא מנוגבת נוטפת
חרוזי שיר

שיתחבר מאוחר יותר
ביִשּוּב רוּחַ
ביִשּוּב גוּף
ביִשּוּב דַּעַת
בְּשׁוּבָה וָנַחַת
על ערֵמות של אִי-נַחַת
כי
כול-כך חבל

שלא נפגשנו
שלא דיברנו
שלא נגענו
שלא נפלנו
זה לזרועות זו
שלא התכנסנו
זה לתוך זו
בימים הרחוקים ההם

אבל עכשיו כבר אין
מה למהר
מפני שאנחנו כבר
לא ילדים
מפני שילדים
מאוחר מדי להביא
ואולי טוב שכך
כשכבר יודעים טוב-טוב

שהארץ חרא
והעולם חרא
מה גם
שכבר ראינו יותר מדי
מוות
יותר מדי ייסורים
שלפני המוות
וכן הלאה
אבָל...

עכשיו שיצאת
מן המקלחת
לא מנוגבת
נוטפת חרוזי שיר
שדייך בטנך והתחת
חמים וְרַדְרַדִּים בְּשׂוּמִים
עַד-כְּדֵי-כָך שבכוחם
להפוך בְּקַלֵּי-קַלּוּת
דמיון למציאוּת –
השמיים הם הגבול...