השבת קראו בבתי הכנסת את פרשת וישב
(בראשית לז - מא)
שלושה בנים היו ליהודה,
מאשתו - בתו של הכנעני - שוע,
ער, אונן ושלה (בצירה וקמץ)
"ויקח יהודה אשה לער בכורו, ושמה תמר",
אך ער היה רע בעיני ה' וסופו היה מר.
האב יהודה דרש מהאח - אונן, למלא את מצוות היבום,
אך אונן המסכן, ידע כי הוא לא יצלח בכלום.
"וירע בעיני ה', אשר עשה, וימת גם אותו"
ככה סתם, רק בגלל שהשחית לקרקע זרעו.
נותר רק הבן השלישי הצעיר שלה,
האישה מחכה וממש בשלה,
יושבת – בצניעות וממתינה,
בבית הוריה, כמצוות יהודה.
שלה גדל, אך יהודה אביו,
לא קיים את הבטחתו, רימה את תמר והכזיב.
תמר מתחפשת לזונה, מכסה את פניה,
וכך מצליחה לפתות את יהודה חמיה.
התשלום לזונה באותה הימים,
לא היה בכסף, אלא ב-גדי עזים.
יהודה לא הגיע עם אמצעי התשלום המקובלים,
ובתור ערבון, מבקשת תמר כי ישאיר חפצים,
חותם, פתיל ומטה, הוכחות לדברים אישיים.
"ויבוא אליה" כלשון התורה,
ומיד לאחר המעשה, חזרה לבגדי אבלה,
הסירה צעיפה.
כאשר יהודה שומע כי הרתה,
הוא כועס על כלתו, על כי זנתה,
ופוסק את גזר דינה,
היא תמות בשריפה.
ואז כמו בספרי המתח הכי מרגשים,
היא שולחת לו את החותמת, המטה והפתילים.
"ויכר יהודה ויאמר, צדקה ממני,
כי על כן לא נתתיה לשלה בני".
הסוף היה טוב, נולדו תאומים,
פרץ וזרח, - בנים - נכדים.
ולסיום, מוצאת לנכון - התורה,
להסביר כי: "לא יסף עוד לדעתה".
זה ממש סיפור פורנוגרפיה כחולה,
לא המצאתי מילה,
ככה כתוב בתורה.
