מקרה מוצלח

אַתְּ לא יוצאת לי מהראש
מהלב מהדם מהבשר ומהעצמות
אַתְּ נמצאת בי בכוח שמעולם לא נסוג
ואם יש בעולם מצב קדוש
הוא מורכב מאותן עוצמות

לפעמים אני מביט בנושקים
למזוזות או לצלבים או לחרוזים
או משתחווים או כורעים או משתטחים
מול כל מיני כתלים פסלים תמונות מסכות ארונות ועוד
עצמים דוממים שאין ומעולם לא היו בם חיים

ואני שואל את עצמי מה הפך את האדם
שיכול היה להיות אדם חושב ושואל
לפוץ כזה שמאמין במה שאין וקורא לו אֵל
מלא רחמים או נָקָם וְשִׁלֵּם וכדומה
ומוכן לפעמים אפילו לשפוך בשמו דם?

לא פעם צר לי על אותם בני-אדם
למרות שהם בטח נהנים מאיוולתם
מיום היוולדם ועד מותם או בסמוך לכך
כי יכול להיות שברגע האחרון הם מצליחים
לשאול את עצמם מה שלא הֵעֵזוּ כל החיים:

בשביל מה כל זה אם לא בשביל לזכור
שחיים רק פעם אחת וְשֶׁמִי שהלך
לא יחזור כי הכל מתחיל ונגמר בְּחוֹר
והדבר היחיד שכדאי לעשות כל עוד אפשר
זה ליהנות מהחיים ולא לדחות למחר

כי יכול מאוד להיות שפתאום אין מחר
וגם אם זה קורה לאט-לאט זה בא
וכל מה שנשאר (אבל לא נדע)
זה שבמקרה הטוב לא נצא
למישהו או מישהי או מי שהם מהראש

(ואולי גם מהלב מהדם מהבשר ומהעצמות)...