כמו רבים אחרים, במשך כשלוש שנים, הקורונה הרחיקה אותי מאנשים. יצאתי מהבית רק לסידורים, לבית חולים ולקניות. לא ביקרתי בבתי ילדיי ולא הזמנתי אותם אליי. מהמרפסת עשו לנו שלום ודי. לא חיבוקים, לא נשיקות, לא שיחות נפש ארוכות. גם הקשר עם חברי ילדות, שבדיוק החל בוקע, נקטע, בעקבות הסגרים והבידודים והסכנה בפגישות, מחשש להידבקות.
מכת הקורונה העולמית, שהטילה פחד מוות מוחשי, החלה, בדיוק בימים שאצל בעלי התגלתה מחלה ארורה. לא הבנו מהיכן הגיעה המארה, שמכפילה את סכנת החיים. זו הייתה רעידת אדמה שאותנו זעזעה.
הרגשנו נורא... חיינו כבר לא כשורה. שום דבר לא ישוב להיות כשהיה. משהו בתוכי מט. עם כל המתח והחשש מפני מוות קרב, שבכל פינה אורב, תפקדתי כמו אוטומט. ידעתי שלא יעזור לי אם אבכה ואיילל. נטשתי את כל עיסוקיי, והקדשתי את כולי בטיפול בבעלי. ילדיי היו העוגן בסערה הנוראה, שאליה נקלענו בלי כל אזהרה. לקחתי עלי את האחריות לטפל בו כיאות, כדי לשחרר את הילדים להמשיך בעמל יומם וגם לשמור על "בידוד".
כל גיבורי חיי
בצר לי, התבצרתי בעצמי מהאימה האיומה. הראש לא קלט, אך חיפשתי לי מפלט מעצמי, כי הרגשתי שאני מאבדת אותי... אולי בכתיבה אמצא את שאבד. בשעות השקטות, כשהוא ישן, ישבתי לידו וספרתי את נשימותיו. ובמקביל, לפחד ולכאב, שהלכו אתי יחד יד ביד, סדרתי להם כסא ומיטה ושולחן, שטפתי אותם בדמעות והלבשתי להם מלים ממה שמצאתי אצלי בלקסיקון.
אמנם הייתי לבד, אך לא הייתי בודדה, כל גיבורי חיי באו אלי. נתתי להם מקום של כבוד, והם כיכבו בחיי, כאילו כל מה שקרה בעבר, התרחש רק אתמול. הכתיבה הכנה, בלי כחל וסרק, הקלה על הכאב, הוציאה אותו מתוכי אל המחשב. ככל שפרקתי יותר, ככול שחיטטתי בפצעים עד זוב דם, כך גם ידעתי לחבוש אותם... לא ביקשתי עזרה משום אדם.
סרטי אימה
נגיף הקורונה, פיתח מספר מוטציות, שנפוצו בכל העולם, ולא ראו את הסוף, ולא ידעו מתי היא תחלוף, ובינתיים מספר המתים בעולם, הגיע למיליונים. לא מפריע לי שום "בידוד", או "סגר", אני ממילא יושבת לבד בחדר, המקום הכי בטוח מהקורונה לברוח. ממתינה בסבלנות שיגיע הקץ לחיים המאיימים, ונאלצת לצאת אתו לבית חולים לקבל טיפולים, למרות הסיכונים, שבכל מקום אורבים.
במשך פחות משנה, הומצא חיסון, וכולם קיוו שהוא יעבוד, לפני שהנגיף יחסל את האנושות. התחסנו! בהדרגה הוסרו ההגבלות, הגבולות נפתחו, וברוב המקומות גם הוסרו המסכות, הג'יל והכפפות. החיים החלו להיות יותר שפויים, אפשר לחזור לשגרה, אך בפועל, לא זה בדיוק מה שקרה... לאט-לאט, עם ההחלמה הממושכת והקשה, הוצאתי מראשי את סרטי אימה, והאמנתי וגם הוא האמין, שנמלטנו מהסכנה.
ימים יותר טובים
בימי הקורונה, הפגישות עם ילדיי ונכדיי, הפכו ליותר נדירות. כמעט שלוש שנים עברו בלי שנתתי לנכדים עזרה בשיעורים. נמנענו מנשיקות וחיבוקים, ומארוחות משפחתיות משותפות. נפגשנו, כשהיה מותר, ישבנו בצד עם מסכות ושמרנו על ריחוק. המגע היה חסר, אך האמנו שהאסור יָסור, ונוכל שוב להתחבר. היום הגדולים לומדים בתיכון, יש להם חובות המון, ואין להם זמן, ואין להם צורך בסבא ובסבתא, אלא אם הם צריכים שנסיע אותם לחוגים או לחברים, בזמן שההורים עובדים. מדי חודש או יותר, מישהו מהילדים מזמין לארוחת ערב, ולפעמים גם חוגגים ימי הולדת. הבת ומשפחתה מצאו חיים חדשים בתאילנד (שם הם חיים כבר יותר משנה), כך שהמשפחה פה הפכה לקטנה, והגעגועים מייגעים ומאמינים, שעוד יבואו ימים יותר טובים ונתקבץ שוב כמו פעם, כש"היו ימים..."
בגלל הבידוד והסגר, הרבה אנשים התנתקו ממעגל הידידות ומהמשפחה ואחרים התחברו אלינו. למדנו לחיות עם פחות שיחות ופגישות. מזמן אין לי אבא ואמא, שהתקבצנו סביבם, המשפחה הלכה והתרחקה. הקורונה השאירה כל אחד בביתו. ואף שהיא נעלמה, דבר לא השתנה. בצר לי, עלי לקבל מחדש את תפקיד האחות הגדולה, ליזום ולחבר את האחים, כי אם אחכה, ימשיך כל אחד להתבצר באוהלו ולא נתראה ונשכח שפעם גדלנו יחד באותו בית והיינו אחים, והיו לנו הורים, שחייהם היו מרים, שלא הצליחו להפוך אותנו למאושרים. חלקנו יאמר, הם היו נהדרים, וחלקנו יאמר שהם הפכו את חייהם למרים... אומנם לא נתגעגע לאותם ימים, אך נודה לאל, שהתקדמנו ויש לילדינו חיים יותר טובים.
יותר מכל, הילדות במעברה הותירה בי סימנים, היא גם עיצבה אותי ודרבנה אותי להגיע להישגים. ודווקא כעת, אני מתגעגעת לחברי ילדות. הייתי רוצה לפגוש אותם פנים מול פנים. אולי אזמין אותם לכנס מחזור בביתי. יבוא מי שיבוא. נעלה זיכרונות. נתרגש כמו ילדים. נגלה שכולנו זקנים, עם יותר, או עם פחות, קמטים, עם בריאות טובה ופחות טובה, וכולנו בנינו את בתינו, הולדנו ילדים ונכדים, שאת זקנתנו מכבדים. יש שלא זכו ומתו בטרם עת, נוכל לדבר גם עליהם, ונקים להם "
גלעד".
אני צמאה גם לפגוש אנשים נפלאים, שהיו לי בחיי אבני דרך, שהתוו לי את הנתיב בו אלך, שכל שיחה אתם, הרחיבה את אופקיי, ופתחה דרך חדשה בחיי. ועלי ליזום פגישות, שוודאי יגרמו לכולנו התרגשות.
צו האופנה
שרדנו את הקורונה. קבלנו ארבעה חיסונים ולמרות זאת חלינו בה לפני חצי שנה, כשהיא יותר חלשה, למרות המורא, לא היה נורא. נשארנו בחיים!
בקרוב מאוד ימלאו לי 75 שנים, ומותר לי להיראות קצת זקנה, למרות שקשה לי אתה... הזִקנה פוגעת בחזות, בבריאות, ובנפש, ואין מפניה שום הגנה ואי אפשר לעצור אותה. שלוש שנים עשו בי את שלהם. קשה לי שיגידו עלי, זקנה!!! שערותיי צבועות בבלונד, אני מאופרת, מורחת אודם ורוד, ולק על הציפורניים, לבושה בחן, עונדת תכשיטים גם כן, ולמרות שאני זקנה, אני מודעת לצו האופנה, ועדיין יש בי מעט בינה. חוששת שיש סכנה שהיא להשתבש עלולה... כשאני רואה את הנכדות הצעירות עם העור המשיי החלק והוורוד, השיער המבריק והגולש, העיניים המאירות, זה תורם לפרוח. רוצה לומר, שלא נולדתי זקנה, שפעם גם אני הייתי צעירה ויפה ורעננה עם גזרה נאה, וגם הנערות הצעירות והיפות, יזדקנו וחִנַן יוסר. אלו החיים! כמו פרחים כולנו קמלים ונובלים. מחזור החיים!
מחר לא אהיה יפה יותר, או צעירה יותר. אני חייבת להתגבר על החשש, שיראו אותי יותר זקנה, ויאמרו: "וואו, איך החיים נותנים בך את אותותיהם"! ובטח זה קרה גם לכולם. ולמרות שזו האמת, שאני רואה כל יום במראה, בטח אעלב... זה מה שהזִקנה מעוללת! וככל שמאריכים חיים, היא משחיתה יותר. בנוסף לפגיעה שלה בגוף ובנפש, היא גם גוזלת את החופש, מגדילה את התלות בילדים ובמטפלת ועל כל צעד ושעל, משוועים לעזרה, שלא ניתן להתקיים בלעדיה, ונדמה שהזמן דוהר ורץ יותר מהר.
אני רואה בזה זכות שהגעתי לגיל הזה, השגתי את אבי (69) ואת אחי (66) ואחותי (53) ואת אחייני (34), שנהרג בלבנון, שלא הגיעו לגיל שלי, ואני חיה יותר שנים, ואני נהנית מפנסיה, והמרוץ המטורף שידעתי כל החיים, הואט, ויש לי זמן לעשות הרבה דברים שלא היה לי עבורם פנאי. נכון, מצב הרוח והבריאות כבר לא מה שהיו. הכאבים, ופחד המוות הם חלק מיומי, לכן אני מטפלת בעצמי. אני פוחדת לחלות במחלה חשוכת מרפא, שתגביל אותי ותהפוך אותי ללא רלוונטית, ל"חיה-מתה". אני מתנדנדת בין שמחה לעצב, בין חולי לבריאות, ומתחילה להיות "קהלת", שמגלה, שכול מה שנלחמתי והשגתי הופך ל"הבל". דברים, שעליהם חירפתי את נפשי ועמלתי קשה להשיגם, נראים לי חסרי תועלת. אני גם יודעת שברגע שאעזוב את העולם, דבר לא ישרוד ממני כלל, ולי זה מאוד חבל... אני רוצה להותיר "טביעת רגל", ומקנאה באנשים שעשו זאת, על-ידי כתיבת ספר, או יצירה מוסיקלית, או ציור, או פסל, או מעשה טוב, או טיפוס על האוורסט, שאותם תמיד יזכרו. הלוואי, שלפחות, ילדיי ונכדיי יזכרו אותי, ואם יש בי משהו טוב, שייקחו אותו לעצמם, ואשמח להמשיך לחיות בם.
איש לא אמר לי "שלום"
עולמנו הופך ליותר זר ומנוכר ולחיות כך אי-אפשר. לאחרונה, המלים הטובות, הן נדירות, מתחפרות עמוק, נחבאות, קשה אותן לגלות, הן כמעט ונעלמות, והן מאוד חסרות. לעתים אני יוצאת מהבית, הולכת לרופא, עושה קניות, נכנסת לבנק, וכל זה מבלי לדבר עם אף אחד. הפקידה בבנק שבו יש לי חשבון יותר מחמישים שנה, לא מזהה אותי ומבקשת תעודת זהות. בא לי למות! כבר לא "גברת מושיוב, מה בקשתך ומיד תיענה"... גם עם רופא המשפחה, אני לא מדברת הרבה. מיד כשאני נכנסת, והוא מוודא שזו אני, עיניו בגיליון הרפואי שלי ובתוצאות הבדיקות, ולא שואל שאלות, לא מסתכל לי בפַּנִים ולא רואה את הָבִּפְנִים, ונותן לי מרשם, או הפניה לעוד בדיקה. פעם ביקור אצל רופא היה חוויה. שאל שאלות, התעניין בנפש שמולו, ונתן לה צורי, בלי צורך בבדיקות רבות ובתרופות. אני מתה לשאול את הרופא מיהו? איך הוא מרגיש (הרי גם הוא בן אדם, וגם לו בוודאי כואב)? אך הוא לא מסביר פנים, ארשת קודרת, זר ולא מביע שום רגש.
אני חוזרת הביתה בלי שהוצאתי מלה מפי. איש לא אמר לי: "שלום" ו"מה נשמע"? ואיש לא אמר לי: "יש לך שמלה יפה" ולא מתפעל מהלק ג'יל. אני עולה למכונית ונוסעת הביתה חזרה בדממה. הרדיו הפתוח משמיע ראיונות, על פיגוע, רצח, או אונס, ואני מחפשת לנוס לתחנה אחרת בה משמיעים שירים של פעם, שעדיין יש להם טעם! התחלתי לדבר עם עצמי, שלא אשכח איך מדברים. לא נראה לי שתהיה לי בעיה להיכנס ל"מנזר השתקנים" או ל"ויפסנה", כי כבר אין מי לדבר...
וגם כשהנכדים באים לבקר, קשה להם מהטלפון להתנזר, ואני עליהם מתעצבנת ומבקשת, שיניחו רגע את הטלפון, ויכבדו אותי, ויחד נפתור תשבצים, ונעשה חידונים ונשוחח על הלימודים, ומצליחה לגנוב אתם רגעי הנאה מהחיים. גם בעלי, בכל רגע פנוי מדבר בטלפון, מדפדף באינטרנט, בחדשות ובהודעות ובכל מיני שטויות, ואתי כמעט לא מדבר. כבר אין שיחות נפש... נעשיתי שקופה, לא קיימת...
אני מתנדפת, נעלמת, עולה לחדרי למצוא מקלט, להתחבר עם עצמי בלאט. ורצה לחבר הכי טוב שלי, למחשב. מקלידה, והוא כותב הכל על המסך, והוא מושך אותי ב"לשון", ואני מספרת לו הכול, לא עושה חשבון! והוא מקשיב ושומר כל אות בזיכרון. אני מאוהבת בו, בחבר הטוב, ויודעת שבזכותו, אני לא לבד, למרות שאני כמעט לא מדברת עם אף.
את זקנה
הפכתי לחברה של עצמי. יחד עם עצמי, שחיה בתוכי. אני נוברת בדפי חיי, וחיה אותם מחדש, כי לא היה לי פנאי לחיות אותם בזמנם. לפני שסיימתי משימה, רָצְתי לבצע את המשימה הבאה, והחיים עברו כהרף עין. רק אתמול הייתי ילדה קטנה, והיום אני סבתא זקנה, ובתוכי אני לא ממש שונה, ורק כשאני מביטה במראה, אני לא מאמינה שהבבואה שלי ניצבת מולי. לפעמים כועסת עליה, ואני אומרת לה: "מה את רוצה, את זקנה, איך את רוצה להיראות"!?
אני מחפשת את השנים העלומות, של הנעורים והעלומים, שהתפספסו לי בין האצבעות, ואני מבקשת קצת מהן לחיות, אולי לעשות איזה תיקון, אולי להיזכר במשהו שנשכח, לפני שהזיכרון ממני יברח... אני זוכה לחזור לרגעים אבודים, שיש בהם משהו מרנין, ואני נותנת להם את המשקל המתאים. לעתים, חווה החמצות שהותירו טעם חמוץ. זה מתסכל, שאיני מצליחה לזכור, שמישהו עלי הסתכל, שמישהו נפל לרגלי ורצה אותי, כמו שאני רציתי אותו. בכל זאת, זה ענוג לשוב לחלומות, עם האהבות הגנובות הכואבות, שעם השנים ניחוחם פג, ואת מקומם המירו כאבים בגוף ובנשמה, בעיניים כבויות, שפעם ידעו זריחות ושקיעות, בשרירים רפויים, ובכוחות שהולכים ואוזלים.
את האושר למדתי לחפש בתוכי פנימה. אני רואה ברכה בכל מה שאני מצליחה לעשות. אם הצלחתי לכתוב רשימה שבעיתון מתפרסמת, אני מאושרת. סימן שאני קיימת. מספיקה לי מלה או שתים מילד או נכד, או מסתם אדם, שתרנין את לבי ותצהיל את נפשי. ארגיש מועילה, אם אצליח לענות על שְאֵלָה, ששאל נכד, או נכדה שָאֲלָה. אשמח כשנכדי יבוא ויבקש שאעזור לו לבחינה להתכונן, כי כך גם אני אלמד ואתעדכן. שיעור או הרצאה בזום בנושא מעניין, מוסיפים לי שמחה גם כן.
בכול יום שעובר אני יודעת שבמקומו לא יבוא אחר. מה שלא עשיתי אז בצעירותי, כי לא העזתי, או כי לא היה לי זמן, כבר לא אעשה, ואין הזדמנות שניה. מכסת השנים הולכת ומתקצרת. למרות הכול, רוצה לעצור את הזמן, להחזיק בו חזק, שלא יברח, אך המדרון חלקלק והוא מחליק עליו. וכל יום שעובר מקרב אותנו לסוף, ואנו נאחזים בחיים, ובכל יום כשאנו קמים מהמיטה, אומרים: "תודה". יוצאים לחצר, מתבוננים בפרחים המרנינים בשלל צבעים, בשמים הכחולים, בנכדים שפתאום מגיחים, ומבקשים לאכול משהו טעים, ובכל היופי שמסביב, ורוצים לעצור את השעון, אך הוא ממשיך לדהור...
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
