היא בכתה. הבכי שלה היה מתוק, כמו החיוך שלה. במשך חצי שעה היא ישבה מול צג המחשב וניסתה לבצע את המטלה שהטילה עליה המורה. במו ידיה, בהקלדת אצבעותיה האצבעוניות, היא פרמה את התפר הדק שבין חיוך לבין בכי. טיפת צחוק, טיפת דמעה. זו בזו נמהלו השתיים.
כשהצליחה - חייכה. כשנכשלה - בכתה. כבר בבכי הראשון, שבו הבחינו חבריה (עם חברים כאלה, שנאמר, לא צריך אויבים) לכיתה גיחכו עליה. ביזו אותה. צהלו לבכיה. הלשינו עליה, כאיל הבכי היה מעשה אסור; כאילו תפסו אותה בקלונה.
למה את בוכה? גערה בה המורה, מוסיפה שמן למדורת דמעותיה, ממשיכה ללבותה במקום להקטין את להבותיה ואף לכבותה.
בכי תם, דק, שברירי. בכי טבעי, מתוק, נוגע ללב. מותר לבכות. בכי אינו חטא. כשראיתי אותה בוכה, חשתי וחשבתי, מה יהיה בעתיד, כשהיא תהיה גדולה, הילדה הקטנה, והחיים יגרמו לה, כמשוער, עצב, יספקו לה סיבה, מניע וגירוי לבכי. האם תכלא את בכיה? האם תתבייש בו? האם תחוש שהיא עוברת עברה כשהיא בוכה?
ילדה שקטה ויפה, שהתקשתה לבצע את המטלה. סביבה צעקו ילדים, רעשו. המורה לא היסתה אף לא אחד מהם. רק הילדה הבוכייה הייתה מטרה נוחה לגערותיה.
עם הזמן, חשבתי, היא תתגבר על הקשיים בביצוע מוטלות באמצעות מחשב. היא תגלה בו עולמות ותפליג בהם אל מחוזות מרתקים. היא תגלה עולם. היא תתגבר ותלמד, תחווה חוויות.
אבל עלבון הבוקר ההוא, שבו הלשינו הילדים על בכיה, ייוותר צרוב בה כצלקת. היא תגדל ותצחק. צחוק חם, גדול, מתגלגל, חופשי ומשוחרר. והיא תבכה - איך אפשר שלא?! - וצחוקה יהיה חנוק, כלוא, קטן, מפוחד, מבועת. כי אם היא תיראה, חלילה, בבכיה - מה יחשבו? מה יגידו? איך יגיבו? למי ילשינו?
שאלות פתוחות כמו פצע, שהדמעות הזולגות הם דמו השותת.
