את מנחם אני רואה פעמים רבות בגינת הילדים, לשם ג'ורג' מוביל אותו במסירות. יושב, בוהה קדימה, על ראשו מגבעת ואת עיניו מכסים משקפי שמש. אף פעם לא ידעתי אם הוא בכלל שם לב לנוכחותי או שהוא שקוע בעולמו שלו. איש מבוגר על כיסא גלגלים.
באחד מאחרי הצהריים, עת הרוח מתחילה להזיז את האויר החנוק במרכז, יצאתי עם ילדי לאותה הגינה. "סליחה אם אני מפריעה", נשמע קול. גברת מטופחת עם מקל התיישבה לידי על הספסל שבגינה. "רצינו קצת לצאת, לנשום אוויר ולראות ילדים", חייכה לעבר ביתי התינוקת שבאותה שעה נחה על ברכי. "מנחם, אתה שומע, יש כאן הרבה ילדים בגן, מתנדנדים על הנדנדה", קראה לעבר מנחם וג'ורג שהיו בקרבת מקום, לא רחוק משם. "מנחם בעלי, הוא לא רואה טוב. מה שהוא עבר, מה שאנחנו עברנו". נאנחה ומיד הוסיפה: "העיקר הבריאות, תזכרי. עשרים ניתוחים כבר עשו לו, איך רצתי לבית חולים כל פעם. ואחר-כך העובדת הזרה עוד הפילה אותו. אני ראיתי איך הוא נפל לה ולא הצליח עוד לקום. רשעה שכזו. אבל עכשיו יש לנו את ג'ורג'. כמו תינוק הוא מטפל לי במנחם". אי-אפשר היה לעצור את שטף דיבורה. "איזו תינוקת חמודה יש לך, גם לי יש כבר כמה כאלו, נינים, ועוד מעט צריך להיוולד לנו אחד נוסף". המשיכה הגברת לפטפט, הפעם בעליצות. שפתיה צבועות באודם ולראשה כובע מקושט. "כן, אני כבר בת 85, את מאמינה?! ומנחם בן 89, והעיקר הבריאות. אנחנו נשואים כבר 64 שנים! כן, 64 שנה".
"חנה", "חנה", נשמעו קריאות מהכיסא. "She is here”, ענה לו ג'ורג', מנסה להרגיעו. "חנה!". רק אז הפסיקה הגברת שלידי וענתה: "כן מנחם, אני כאן, אני כאן על הספסל. לא יכולתי עוד להמשיך ולעמוד על ידך, אז התיישבתי. אני שומעת אותך". "ג'ורג', תנסה לקרב אותו", אמרה למטפל, אך ללא הועיל, ג'ורג' לא הצליח להזיז את כיסא הגלגלים שהתחפר בחול הגינה.
וחנה המשיכה: "עברנו לכאן לפני כמה שנים, לגור ליד הילדים והנכדים. החברים שלנו כבר לא בין החיים, וכאן הנכדים פשוט מוסיפים עוד אורך חיים. כל פעם הרופאה אומרת לי שאני כבר אשלח את מנחם לבית אבות, שם יטפלו בו ויהיה לי יותר קל. איך היא יכולה לומר את זה?! אני שואלת אותך, יהיה לו שם יותר טוב ממה שאני והילדים נותנים לו? יש מקום כזה? וחוץ מזה אחרי 64 שנים שאנחנו נשואים אני לא יכולה לעשות דבר כזה".
"חנה, חנה", הוסיפו הקריאות. "אני כאן מנחם, חמוד שלי, זה בסדר".
השיחה התגלגלה לה, בהתאם לחוקי הגינה, בלתי פורמלית, זורמת. "במה עסקת?", לא התאפקתי מלשאול. "הייתי תופרת", ענתה. "אפשר להתפרנס ממקצוע כזה?". "אז זה היה אחרת, היום עדיף לקנות מאשר לתפור", ומיד פזלה למנחם. "אבל חוץ מזה בעלי עבד, הוא הביא משכורת הביתה". עיניה נצצו מעל לחיוך, ראיתי בהן את הכרת הטוב, גם אחרי שנים רבות.
"חנה". "מה קרה מנחם, היינו בבית, רצית לצאת, עכשיו אתה כבר רוצה לחזור? טוב, נו אין ברירה, נחזור. שלום לך, היה נחמד
להכיר". אמרה והתרוממה לאט-לאט מהספסל שבגינה שוב מדדה על המקל. ואז כאילו כבר לא הייתה בת 85, כאילו לא היה המקל בידה, התקרבה למנחם וזימזמה ניגון "בוא מנחם, נלך הביתה" ופניה אורו, "אתה רוצה ללכת, אז נלך".
לאחר מספר ימים שוב ראיתי את הזוג הולך בשכונה. חנה עם המקל, מנחם על הכיסא וג'ורג' משתרך אחריהם מנווט אותם. כבר 64 שנים שהם נשואים. מה זאת אהבה? על הספסל בגינה ראיתי אהבה.
