הגר התעוררה בבהלה מצלצול השעון המעורר. השעה הייתה שמונה וחצי בבוקר. בעלה מזה מחצית השנה, יואב, השכים לקום לעבודה וכבר לא היה בבית. כל-כך רצתה להישאר במיטה ולישון עוד ועוד ועוד קצת... הלילה היה קצר מדי עבורה, שהרי נרדמה רק לפנות בוקר, לאחר שחזרה טעונת אדרנלין והתרגשות מהצגה שהתקיימה במקום מרוחק מאולם הבית של התיאטרון בתל אביב.
הגר הייתה שחקנית צעירה.
כשהנסיעה חזרה ארכה מאוד, יש ששחקנים מסוימים היו נרדמים במהלכה. להגר זה מעולם לא קרה. לאחר כל הצגה הייתה נפעמת ומרוגשת, משחזרת את משחקה באותו ערב וחולמת על עוד תפקידים שיינתנו לה.
אושר גדול גרמה לה הבמה, ולעתים כזה המהול גם בכאב ובפחד מן הבלתי ידוע. בלילה הזה, האחרון, היה לה קשה להירדם. הסתובבה מצד אל צד כשגלי חום מציפים את גופה הנרגש והרועד, כאילו היה זה ליל אהבה ראשון ומלא תשוקה, רווי במתיקות בלתי מוסברת. היה חם. יולי...
הגר התעוררה מזיעה וסמוקה לבוקר חדש של חזרות. עייפה, כאילו לא היה לילה לנוח בו. זה היה המשך ישיר להשתחוויה של הערב הקודם.
היא קמה, צחצחה את שיניה, התקלחה במהירות ולבשה את בגד החזרה שהחמיא לגופה הצעיר והחטוב: מכנסי "שורטס" על גרבי "טייטס" שחורים, ועליהם חולצה אוורירית על-גבי חזייה קטנה ובלתי מרופדת. כל המראה שלה היה טבעי וחמוד, לא פרובוקטיבי, לא מתגרה, לא חשוף מדי, אך מצודד כיאה לשחקנית צעירה, יפה, ג'ינג'ית, לא שופעת במיוחד, אך נשית ובהחלט אטרקטיבית. הגר לא התאפרה. לא היה צורך בזה...
היא לגמה במהירות מן הקפה שמזגה לעצמה, לקחה ביס מן הסנדביץ' הקטן, מנהג שהולך איתה שנים רבות, עוד מימי הסטודיו למשחק, שם שעתה לדברי מורתה הגברת ז'ני אהוביה, שדרשה אז: "עליכם לבוא אכולים ושתויים כדי שתוכלו להתרכז, שהבטן שלכם לא תקרקר מרעב, ושהחמצן יגיע למוח. כך תיטיבו להתמודד עם הטקסט ותהיו מרוכזים לפחות עד להפסקת הצהריים..."
וכך נהגה הגר גם לאחר שסיימה את לימודיה והפכה להיות שחקנית מקצועית בתיאטרון הלאומי. הגר הייתה שובבה, אך ממושמעת וקפדנית.
לתיאטרון קראה "בית מקדש" בדיוק כפי שחונכה.
הבוקר הזה היה בוקר מיוחד.
בערב הקודם, כשעה לפני שיצאה להצגה המרוחקת, צילצל הטלפון בביתה. מעברו השני של הקו נשמע קול גברי נמוך ונעים, עם מבטא אירופי בלתי-מוגדר. כשהגבר הדובר אליה הזדהה בשמו, היא כמעט התעלפה.
זה היה ירחמיאל ריבוא, במאי תיאטרון נערץ, מן המפורסמים שבתיאטרון הישראלי, שהזמין אותה לבוא ולהצטרף לצוות שחקני הצגה אותה ביים באותם ימים.
בשניות הראשונות חשבה הגר שמישהו עובד עליה. זה נשמע לה טוב מדי, טוב מכדי להיות מציאותי. הוא, הבמאי הגדול, המוערך והנחשב כל-כך, יטלפן אליה ישירות, לא מזכירת התיאטרון?!
בקולו הנמוך, החם, המלטף, אמר לה: "אני חש שאת נרגשת. הירגעי. זה בסדר. זה רק אני, ירחמיאל. ריבוא. אני מזמין אותך לקפוץ לחזרות. מחר בעשר בבוקר. ראיתי אותך על הבמה עוד בסטודיו הדרמטי כששיחקת את אולגה ב'שלוש אחיות', ואחר-כך בהפקה מוסיקלית על בימת 'צוותא'. אני אוהב איך שאת שרה, נמוך, 'קברטי'. הוא צחק צחוק קצר ונחמד ובזה סיים את שיחת הטלפון.
הגר חשה פיק ברכיים וכל גופה רעד. עיניה מלאו דמעות ולא היה גבול לאושרה. היא החליטה לא לספר על-כך לאיש, אפילו לא לבעלה.
למחרת בבוקר הגיעה לתיאטרון, רכובה על האופניים שלה. כשנכנסה לחדר החזרות, כל מבטי השחקנים שישבו שם, הופנו לעברה. היא חשה את הלב שלה דופק בחוזקה. פעימותיו כאילו הכפילו את עוצמתן. ירחמיאל ריבוא, בעל הבלורית המכסיפה, בכבודו ובעצמו, ניגש אליה, הושיט לה את ידו, הזמין אותה לשבת לצידו,והציג בפניה את צוות השחקנים.
החזרה החלה וממש בתחילתה ביקש הבמאי מהגר לעלות לבמה ולהשתלב בקטע של תנועה באימפרוביזציה, שאמור היה לקשר בין שתי סצנות. הגר התנועעה בקלילות, סמוקה מן ההתרגשות הרבה התבקשה להקשיב להערותיו היצירתיות. ריבוא נחשב לאסתטיקן מובהק, וכמי שניחן ביכולת העמדה מרשימה של סצנות חזותיות המשלבות טקסט, תנועה ומוזיקה.
החזרות נמשכו שעות רבות. זה היה השבוע האחרון שלפני ההצגה הראשונה. החזרה הגנראלית נקבעה לעוד חמישה ימים, ועל הגר היה להשלים את הפער העצום שבינה לבין האחרים, שכבר "שחו" בתפקידיהם.
היא השקיעה את כל כולה בחזרות. התאמנה שוב ושוב על קטעי התנועה במעברים בין הסצנות שהיו מסוגננות. כשחזרה הביתה אחר-הצהריים הייתה סחוטה אך מאושרת. הקפידה לשכב במיטה ולנוח כשרגליה העייפות נטויות על הקיר על-מנת "להחזיר את הדם"...
אחר-כך התקלחה ויצאה אל ההצגה המוסיקלית העכשווית שלה, אליה הייתה מחויבת קודם לכן. היו אלה ימים של מאמץ קשה מנשוא, אך לא היה גבול לאושרה; הבינה שכאן תהיה פריצת דרך משמעותית בקריירה שלה. לעבוד עם ירחמיאל ריבוא נחשב באותם ימים לפריבילגיה גדולה; משם תקצר הדרך אל התפקידים הקלאסיים בתיאטרון.
בסוף אותו שבוע התקיימו החזרות האחרונות, שהיו גם בבחינת ההצגות הראשונות, בקיבוץ בעמק חפר, בפני קהל הקיבוצניקים, אשר נחשב אז לאבן-בוחן תרבותית והיווה אינדיקציה להצלחה או לכישלון. ההצגה התקבלה בהתלהבות וזכתה למחיאות כפיים סוערות וממושכות. בהשתחוויות שבסוף ההצגה עמדה הגר בין שחקנים בעלי שם, ותיקים ממנה בהרבה. חלום שהתגשם.
בתום ההצגה בירכוה הקולגות. ותיק השחקנים החמיא לה במיוחד: "קשה להאמין שעשית כל זאת בחמישה ימים. אנחנו כבר קורעים את התחת שלושה חודשים. עכשיו את משלנו" אמר ונשק ללחיה כמו אבא. "תודה, תודה לך..." מילמלה.
מספר דקות אחר-כך, בחדר האיפור, ניגש אליה ירחמיאל ריבוא והחמיא לה גם הוא: "כל הכבוד הגר. מחר יש הצגה בחיפה, ומבחינתי הכל מושלם. אל תיכנסי לשאננות וחיזרי הלילה ומחר על הטקסט". "כמובן" לחשה "ותודה על הכל".
ירחמיאל ריבוא ליטף את שערה באבהיות נעימה, מביט רגע ארוך בבבואתה בראי ויצא מחדר האיפור.
חזרו לתל אביב בוואן של ההצגה. בלילה התקשתה להירדם, אך לפנות בוקר שקעה בשינה עמוקה. עד לשעות הצהריים. כשקמה, שיננה שוב ושוב את הטקסט. ושיחזרה לעצמה בראש את הסצנות והתנועה שבוימה באמירה חדשנית ומסוגננת (בין היתר, השחקנים החליפו בעצמם את התפאורה מול הקהל).
הגר סיימה את החזרה העצמית, התקלחה, התבשמה התלבשה בג'ינס וחולצה קלה, לקחה את תיק האיפור ויצאה אל התיאטרון, אל האיסוף לנסיעה לחיפה.
שמעון זמירי, שחקן ותיק ומוערך, שהיה מבורך בקול נמוך וחם, ניגש אליה כשקרבה אל הוואן ואמר לה: "ברחת לי מהר מדי ולא הספקתי לומר לך שהיית נהדרת אתמול...".
"אוי, תודה שמעון, אני ממש מסמיקה... אני מאושרת בעיקר מכך שלא דפקתי את ההצגה... אתה הרי יודע מה זה 'קפיצה לתפקיד'... זה כל-כך לא טבעי..."
"ספרי לי על כך" השיב שמעון בחיוך, "אני ידוע כקפצן לתפקידים. התחושה היא של ניצן שפתחו אותו בכוח ואמרו לו עכשיו תהיה פרח". שניהם צחקו צחוק גדול ונכנסו לוואן העמוס שעמד לצאת לדרך.
שתי ההצגות שהתקיימו בזו אחר זו באולם "שביט" בחיפה, זכו גם הן להצלחה רבה, והיה ברור שההצגה דופקת כמו שצריך ואין לגעת בה יותר.
ההצגה עסקה באהבה, בנאפופים, בבגידות ובכל מה שקשור בבינו לבינה. הכל מסוגנן, צבעוני, מוסיקלי וריקודי.
הצוות התארגן ליציאה חזרה לתל אביב. הכוונה הייתה לסיים את הערב ב"פרדריקה", פאב ידוע באותם ימים, להרמת כוסית.
בעודם מתארגנים, ניגש הבמאי ירחמיאל ריבוא, שהיה נפעם מהצלחת ההצגה, להגר ואמר: "הגר, אני שמח להגיד לך שעשית תפקיד מצוין. אשמח מאוד אם תיסעי בחזרה במכונית שלי, כך שאוכל לתת לך כמה הערות אחרונות, לשפר עוד יותר את הופעתך המצוינת. אל תשכחי שלא חלף עדיין שבוע מיום שנכנסת לחזרות..."
הגר, שהעדיפה לנסוע בוואן עם חבריה כדי להחליף חוויות וצחוקים, נענתה, למורת רוחה, לבקשתו של ירחמיאל ריבוא, ונכנסה למכוניתו פתוחת הגג. תוך כדי נסיעה אמר לה שבדרך למפגש בפרדריקה הוא חייב לעבור בביתו שעל הכרמל על-מנת לקחת מחזה חדש שדחוף לו לקרוא, כי הוא מתכוון להישאר הלילה בתל אביב. "תעלי אלי לכמה דקות כי אני לא רוצה שתישארי בשעה מאוחרת כזאת לבד במכונית".
נכנסה איתו אל הבית היפה. "בואי אראה לך איפה אני נוהג לשבת ולהתבודד כשאני עובד". עלתה אחריו לעליית-גג קטנה. ריבוא פתח את החלון והזמין את הגר להשקיף על הנוף הנפלא ועל הים שממול.
כשהגר רכנה אל החלון, חשה לפתע שריבוא מתחכך בה מאחור. לפני שהבינה מה קורה, הוא משך אותה לעברו, ניסה לנשק אותה על פיה. "לא!" צרחה. "בבקשה לא! אני נשואה. אני אוהבת את בעלי!" הוא השכיב אותה בתנועה חדה ומהירה על שולחן הכתיבה הענק שניצב בסמוך לחלון, כשהוא גוהר מעליה, שטוף זיעה, מנסה לפתוח את רוכסן מכנסי הג'ינס הקצרים שלה. "די! די! אני אוהבת את בעלי! בבקשה עזוב אותי!" ופרצה בצרחות היסטריות. ריבוא המשיך להיצמד בכוח אל גופה כשהוא מתנועע בפראות.
הגר הרגישה פתאום שכל התחת שלה רטוב, והבינה ש"גמר" את האקט הנוראי הזה על מכנסיה, ובאותו רגע הירפה מאחיזתו בה. "סליחה הגר. אני מבקש סליחה. לא רציתי להרע לך. מהיום הראשון שראיתי אותך חמדתי אותך ורציתי בך... בואי נשאיר את הסוד הזה בינינו".
הגר ישבה הלומה.
הוא ניגש למטבחון הקטן שבפינת החדר והכין שני ספלי קפה. הוא הגיש לה ספל קפה בשתיקה.
היא לקחה את הקפה בידיים רועדות ומקצתו נשפך על הרצפה לפני שלגמה ממנו. "אין דבר... תירגעי תירגעי. לא קרה כלום..."
כשסיימה לשתות, לקח מידיה את הספל. הניח אותו על השולחן, ולפתע התנפל עליה שוב בכוח רב.
באינסטינקטיביות בעטה בעוצמה רבה במפשעתו. ניצלה את הרגע ורצה לעבר הדלת, ירדה במהירות במדרגות הפנימיות ויצאה מהבית הבודד בריצה מטורפת, במורד ההר אל הכביש הקרוב. רגליה נשרטו מהאבנים שבמורד והגרביונים שנקרעו כבר קודם לכן החלו להישמט מרגליה. בוכה וצורחת הגיעה לכביש החשוך. שום מכונית לא עברה שם. שיוועה למישהו שיוציא אותה מהתופת. ראתה מכונית מתקרבת. מהר מאוד זיהתה שזו מכוניתו הלבנה בעלת הגג המתקפל של ריבוא.
"לא! לא! לא! לא רוצה לראות אותך. סע מכאן. לך! לך!" התחילה לרוץ במורד הכביש.
ריבוא נסע במקביל לה וקרא לה "בואי הגר. בבקשה עלי למכונית. שבי אפילו מאחור. לא אעשה לך שום רע. אינני יכול להשאירך כך כאן בלילה. מסוכן פה".
לבסוף נאותה לו והתיישבה במושב האחורי, מכווצת לתוך עצמה.
לא החליפו מילה במשך כל הנסיעה.
בזווית העין ראתה שהוא מציץ לעברה מבעד למראה האמצעית.
הגיעו לתל אביב.
"תעצור לי פה" אמרה.
"פה על הכביש הראשי? אני אביא אותך הביתה"
"לא! אני רוצה לרדת פה!"
הוא עצר. היא ירדה וחצתה את הכביש בריצה לכיוון ביתה.
נכנסה בשקט ישר למקלחת. זרקה את הגרביונים הקרועים לפח. התקלחה וקרצפה שוב ושוב את גופה, כשהיא מייללת חרישית. נכנסה למיטה. בזהירות. התכווצה בה. בעלה ישן עמוק זה מכבר.
כשהתעוררה בשעת בוקר מאוחרת, בעלה כבר לא היה בבית.
הכינה לעצמה ארוחה קלה, כהרגלה.
בחמש לפנות ערב יצאה אל התיאטרון.
בלילה הקודם התבקשו כולם להגיע מוקדם במיוחד, כי זו הייתה אמורה להיות ההצגה הראשונה בתל אביב.
התכנסו בלובי של התיאטרון.
כשנכנסה לא ניגשה לאיש. הייתה עם עצמה.
"אני מברך את כולכם" נשמע קולו של ריבוא. "יופי של הצגה הייתה אתמול. כולכם הייתם נפלאים".
השחקנים והצוות הטכני פרצו במחיאות כפיים.
"יש לנו יופי של יצירה ביד, אבל... ההצגה ארוכה מדי. כואב לי מאוד אך עליי לקצרה. מכיוון שהיא מורכבת מקטעים-קטעים ואיננה עלילתית, אנחנו נצטרך להיפרד מהגר שהצטרפה אלינו אחרונה. הקטעים שלה מצוינים אך מאריכים את ההצגה ומעכבים את הקצב הרצוי לי..."
השתררה דממה. איש לא פצה את פיו. הגר נאלמה דום.
"אני מצפה מהגר, שהיא שחקנית מקצועית ומבטיחה, להישאר על-מנת להחליף את התפאורה בסצנות שזהו תפקידה בהן, כמו שמוטל על כל האחרים בתורם".
תנועה של אי-נוחות חלפה בקרב השחקנים. מלמולים ורחשושים נשמעו מכל עבר. הגר עצמה הצליחה רק בקושי לפלוט מפיה בקול מרוסק "חתמתי חוזה כשחקנית ולא כפועלת במה..." קמה והלכה באיטיות לעבר היציאה. מאחוריה שמעה את ידידה, השחקן שמעון זמירי, מסנן: "אנשים אינם עושים דברים כאלה. הקיצור הזה הוא יותר מתמוה בעיני".
כשיצאה, לא יכלה להתאפק עוד והלכה לביתה כשהיא ממררת בבכי.
הגר לא סיפרה לאיש, אף לא לבעלה, את הקורות אותה בלילה הנורא ההוא. כששאל לסיבת הפיטורין, השיבה: "ככה זה בתיאטרון. לעתים יש צורך אמנותי לקצר. מפני שהייתי האחרונה להצטרף לקאסט, זה נגזר עליי".
לאחר שתים-עשרה שנים, כשמנהל התיאטרון, שבו ביים בשעתו ירחמיאל ריבוא את ההצגה ההיא, הזמין אותה לשחק אצלו, הרהיבה עוז, שילבה את זרועה בזרועו ואמרה לו: "אברהם, אתה זוכר את הערב ההוא שירחמיאל ריבוא קיצר את תפקידי, ובעצם זרק אותי מההצגה? זה קרה לא בגלל שהוא רצה לקצר את ההצגה מבחינה אמנותית, זה קרה מפני שהוא פשוט ניסה לאנוס אותי ערב קודם" וסיפרה לו את כל הסיפור על כל פרטיו.
"למה לא סיפרת לי אז? אני הזהרתי אותו לפני תחילת החזרות שיניח לשחקניות. כולם הרי יודעים שהוא רודף שמלות אגרסיבי ונקמן. למה לא סיפרת לי אז?" חזר ושאל אותה.
הגר חייכה והשיבה: "הרבה מים זרמו מאז בנהרות... אז פשוט לא יכולתי... מאז שיחקתי בהצגות רבות. אילו זה היה קורה היום, הייתי מגיבה מיד וחושפת את האמת בפני כולם ברגע שפיטר אותי. הייתי אומרת לו בפנים לפני כולם 'ירחמיאל ריבוא, אתה לא זורק אותי כי ההצגה ארוכה מדי. אתה זורק אותי כי ניסית לאנוס אותי ונחשפת לפניי בשיא קלונך'. זה מה שהייתי מטיחה בפרצופו לפני כולם... ואתה יודע מה, אברהם, היום אני כבר לא תמימה כל-כך. היום הייתי עושה מהפרשה הזאת קריירה גדולה. הייתי נחשפת בכל אמצעי התקשורת. ככה זה היום. אבל אז שתקתי כי לא היה נהוג לדבר על דברים כאלה בפרהסיה. שחקניות רבות נוצלו מינית בתיאטרון ועברו על-כך בשתיקה. כמה שנים אחר-כך פנה אלי ריבוא, לקראת סוף הריוני הראשון, כשהזדמנתי לתיאטרון במקרה, והזמין אותי לשחק בהצגה נוספת שלו. אתה יודע מה אמרתי לו, אברהם? אמרתי לו 'לעולם-לעולם לא אשחק אצלך. לא ירחק היום וגם לא תעבוד יותר'".
ואכן כך היה. כעבור שנים מעטות לא הוזמן עוד ירחמיאל ריבוא לביים הצגות בשום תיאטרון. הוא חי מאז בודד ונשכח, וכשמת סוף-סוף, רק מעטים מאוד הגיעו להלוויתו.
כשנודע להגר על-כך, היא אמרה לעצמה: "צדק פואטי! צדק פואטי - זה מה שזה!"
