רישומים אישיים מחג המולד בחלב

לשם שינוי ולמען הבריאות הנפשית שלנו, אני מציע לצאת להפסקה מנושא האו"ם ומעללי אובמה לטובת מעללים מעולם אחר רחוק מהאו"ם. ברצוני להזכר קצת בימים עברו של חג המולד שהיה בחלב. חלב שפעם באמת ובתמים הייתה עיר של חיים לא של מוות. אם נתעמק קצת נגיע אף כאן לאובמה שידו בחשה גם בסוריה וגרמה לחורבן חלב. כן כן אני מאמין באמונה שלמה כי המדיניות של אובמה היא זו שגרמה לתהוות האביב הערבי שלא פסח גם על סוריה, והגיע לשיאו בעיר חלב. אבל אני הולך הפעם לחלב האחרת, לעיר שיצרה פעם חיים.

לאחר סיום הבגרות נרשמתי לאוניברסיטת חלב לפקולטת לשפות. בחרתי בשפה וספרות צרפתית מסיבה אחת ויחידה: השמועה שעברה מפה לאוזן אמרה כי הבנות הכי יפות בחלב מסתובבות בפקולטה לצרפתית. הייתי בוחר מדי יום את החולצות הכי יפות שהיו לי, לא היה איכפת לי להשתמש אפילו בבגדי שבת, החשוב להתגנדר ולהופיע כראוי בקמפוס השפות. אינני רומז כי אם קובע כי לא עניינה אותי השפה הצרפתית ומטרתי הסתכמה בכיבוש הקמפוס לא יותר.

התגנדרתי בקמפוס כשנה חלומית שלאחריה הייתי חייב לחזור לחיק המציאות ולהודות, בלית ברירה, כי מכאן לא תבוא הפרנסה, מה עוד ונדחקתי לצרכי המחיה בגיל צעיר. אבי נפטר בשנת הבר מיצווה שלי, וכבר בגיל הזה הייתי צריך לשחק את תפקיד הגבר של המשפחה, יען נותרתי לבד עם אימי ויתר אחיי היו כבר נשואים.

לאחי הבכור הייתה קונדטוריה בחלב ושמה "קונדטורית זקי" ואני עבדתי איתו בקונדטוריה. מכרנו שם שוקולדים תוצרת עצמית, סוכריות, עוגיות, אבל בעיקר התמחינו בתעשיית החתונות. היינו בחלב העסק "נאמבר וואן" בכל הנוגע לתעשיה החתונות, תעשיה רווחית ושופעת. בחתונות היהודים לא הייתה לנו נגיעה מסיבה ברורה ובעצם משתיים:

שתי שורות

חתונה יהודית בחלב הייתה מסתכמת בשלושה שלבים מרכזיים: בשש בערב הייתה נכנסת הכלה ויושבת על כיסא מלא פרחים באמצע אולם בית הספר היהודי "אל-סמאוואל"בשכונת אל-ג'מילייה. סביבה היו מצטופפים כל אנשי הקהילה בשתי שורות: שורה לנשים עם ילדיהם שהצליחו להגניב אותם פנימה (בשער היה עומד גוי עם שפם- אימת הילדים, שכל תפקידו היה למנוע מהילדים להתגנב לאולם), ושורה שנייה של גברים עם כיפות שחורות; בחלב עוד לא גילינו את הסרוגות.

לאחר תפילת מנחה שהתקיימה בביהכנ"ס אל-ג'מילייה הסמוך ממש לבית הספר, ובשש וחצי בערך היה נכנס הרב הראשי של חלב, חכם ינטוב ידיד (נפטר בשיבה טובה אשתקד בברוקלין), ומקיים בקולו הסמכותי הבלתי נשכח את טקס החופה. בכניסה היו מחלקים לכל נכנס (לילדים לא) צרור קטן של מלבאס (שקדים מצופים בקליפה סוכרית). בזאת הסתכמה ההוצאה המרכזית של החתונה.

קהילת המוזמנים הייתה מתפזרת ישירות לאחר טקס החופה, וכך מגיע השלב השני של החתונה ונעבור ישירות אליו. מבחינתי, כילד, תמיד ראיתי את השלב הזה כשלב מרכזי וקיבלתי אותו ביראת כבוד; תכף תבינו.

תפקיד החתן היה, לדאוג מבעוד מועד לשכור 2 עד 3 מוניות (טקסי) שיהיו מוכנים ומזומנים ביציאה של בית הספר. ומיד לאחר החופה, היו יוצאים החתן והכלה על שתי המשפחות והילדים ונדחפים אל שלושת המוניות האלה. ההיסטוריה לבטח תרשום מקרים יוצאי דופן בהם עלו מספר המוניות על 3 והגיעו לארבע ואף לחמש, ועל זאת ילמד המצב הפיננסי הטוב של החתן.

תמימות קדושה

המוניות המצטופפות בשורה היו יוצאות לדרך בציפצופים ותרועות אדירים, מונית החתנים בראש השורה ואחריהן השתיים הנותרות, והיו עושים לקהל הנוסעים סיבוב שנקרא "סיבוב חלב", כלומר סיבוב סביב חלב, סיבוב של שעה ויותר. כילד זכיתי להשתתף בסיבוב הזה 4 פעמים, בחתונת ארבעת האחים שלי בחלב. לא אשכח את העונג הזה וכן אני משתמש במילה הנכונה, "עונג" צרוף שלא טעמתי ולא אטעם כמותו. לא אשכח את יושבי המונית שלי כשביקשו מהנהג, כקונדס וכמעשה שובבני, לעקוף את מונית החתן ולהשאירה מאחור. אויי איזו תמימות קדושה הייתה לנו.

בתום סיבוב חלב היינו יורדים בבית החתנים, ועולים למעלה לטקס אזרחי מסוג אחר, לטקס הצגת כיסוי המיטה של החתנים. חודשים מראש היו עמלים על מלאכת השמיכה (הציפה) שהייתה עשויה מתחרה ורקמה, אותה אורגות נשים מקצועיות לכל דבר ועיקר ועולה הון תועפות. שלב זה היה קצר ייחסית, כשעה לא יותר, בו היו משתתפים המשפחה הקרובה וחברים, והיה אות סיום מובן וברור לכל באי הטקס שיסתלקו מהבית ללא דיחוי, יען החתן והכלה כבר "עייפים"... האות הזה היה בא בצורת שירון קטן בן משפט אחד שהיה פוצח בו אחד החברים וכל היתר מצטרפים אליו, ונותן בזאת את האות שכל המוזמנים יקומו להתפזר מיד ולעזוב כבר את החתן והכלה לנפשם... המשפט המופתי היה ובתרגום חופשי: "קומו ונלך קומו ונלך, רק הלילה קומו ונלך".

בזאת תמה החתונה וכפי שציינתי, בחתונות היהודים לא הייתה לקונדטוריה שלנו נגיעה משתי סיבות: הראשונה וכפי שראינו, בחתונת היהודים כמעט ולא היו הוצאות, 200 צרורות של מלאבס לא יכלו לפרנס עסק. הסיבה השנייה עקרונית ונכונה היא בכל זמן ומקום: מעולם יהודי לא נתן ליהודי אחר להרוויח עליו. איך עושים עסקים בארץ- אין לי הסבר ולא מושג; זה נס לכל דבר כנס החנוכה של היום.

כפי שציינתי, ולאחר התפקחותי מפקולטת השפות והצטרפותי לבאי המציאות, גויסתי לקונדטוריה של אחי על תקן של "ג'וקר", היינו למלא בשעת חרום כל תפקיד מקצועי בממלכת הקונדטוריה. סוד לא כמוס הוא, פעם היה כמוס, שאחי זקי בעל הקונדטוריה לא הבין דבר וחצי דבר בקונדטוריה. הוא הכיר קונדיטור מקצועי גוי שתמורת סכום נאה נאות לצאת מהקונדטוריה הטובה ביותר בחלב ולבוא לעבוד אצלנו. אבל מה אם יום אחד יחשוק בעוד סכום נאה ויבקש לנצל אותו מתוך תאוות הבצע לשמה!

כמה מאות לירות

התפקיד שלי איפא היה למלא את המשבצת הזו ואחרות: ללמוד את כל המקצועות הקשורים בעסק, ומלבד הקונדיטוריה היו עוד, כגון לקשט לחתונה את המושבים של הכנסייה המרונית. לשכור סוזוקי ולהוביל עוגת חתונה בת 17 קומות אל האולם. בחתונת הנוצרים והארמנים, מוטל היה על החתן לקנות בונבוניירה לכלה המכילה מלבאס, מעוצבת בפאר וארוזה בקופסה מיוחדת מחומר פלסטי שקוף ששמו כבר נשכח ממני גם בערבית. מתוך תפקידי למדתי לייצר את הקופסה הזאת ולקשטה.

הרווח המרכזי בתעשיית החתונות היה מהבונבוניירה הקטנה שהייתה נלווית לכרטיסי ההזמנה בחלוקה למשפחות המוזמנים. כל משפחה תקבל בונבוניירה כזו שעלותה יכל להגיע לכעשרים דולר בערך של היום, וכאן היה הכסף הגדול. 500 עד אלף בונבוניירות לחתונה. גם את זאת למדתי לעשות, ומעל לכל למדתי את המקצוע האישי של אחי. זקי היה אשף עסקים היודע למכור קרח לאסקימוסים, מה עוד אם האסקימוסים היו ארמנים שהכסף היה בכיסם וידעו לבזבזו בנדיבות; הם היו מכונאי הרכב כמעט היחידים בחלב, וגם אז המקצוע הזה הניב כסף.

חג המולד היה החג שלנו - דהיינו של המשפחה המצומצמת של קונדטוריה זקי. נהוג היה אצל הנוצרים והארמנים לשלוח מנות איש לרעיהו בליל החג, והקוסם זקי עשה שהמתנה הזו תהא בדמות עוגת שוקולד בצלם עץ. היינו מכינים את העצים האלה ימים מראש ואני ידעתי להכין את העוגה הזאת, וגם למדתי להגיע אל כל השכונות הנוצריות ולקחת לבתים את משלוחי העוגות; בכל משלוח היה טיפ יפה ובסוף הלילה אספתי כמה מאות לירות בכיסי.

זאת הייתה חלב ז"ל חברים. פעם היא מכרה חיים והיום באשמת אובמה ועידודו הפכה למרכז הסוחר הבינלאומי למוות. כן אובמה הוא האחראי והמעצב, לא פוטין ולא דאעש; הם טרמפיסטים לא יותר.