תולדות ההתיישבות היהודית בגליל (ג')

הגליל תחת הכיבוש הנוצרי-ביזאנטי (324 - 640 לס')

בתקופה הנוצרית- ביזאנטית נותרו בארץ על-פי מחקר של מיכאל אבי יונה בין 150,000 ל-200,000 יהודים ומתוכם בין 50,000 ל-70,000 חיו מחוץ לגליל, כך שבגליל חיו בערך כ-100,000 יהודים והם התגוררו בכ-60 יישובים כפריים ועירוניים בגליל המזרחי.

בתקופה הנוצרית-ביזאנטית עולה חשיבותו של הגליל בשל הפיכת הנצרות לדת המדינה. המקומות הקדושים לנצרות מושכים לא רק עולי רגל אלא גם מתיישבים נוצרים מאירופה וביצנץ. אומנם היהודים מגלים התנגדות להקמת כנסיות ביישובים יהודיים, אבל ביישובים הנוצריים וביישובים מעורבים קמות כנסיות. בציפורי וטבריה הצליחו הנוצרים לבנות כנסיות רק במאה ה-6 . בחפירות ארכיאולוגיות התגלו שרידי כנסיות בשבי ציון, נהריה, סוכמתה, חורבת כניסה בכרמיאל, טבחה, נצרת, כפר קמא, כפר נחום והר ברניקי בטבריה. בכורסי התגלה מנזר.

בתקופה זו היה הגליל מיושב יהודים ונוצרים. הריכוז העיקרי של הנוצרים היה בגליל המערבי ושל היהודים בגליל המזרחי. היהודים חיו ברובם בכפרים קטנים ועיירות ובערים טבריה, צפת, ציפורי ועכו. האוכלוסייה הנוצרית הייתה מורכבת מיוונים, מוקדונים, וטרנים רומיים, סורים-ארמים ופיניקים שהתנצרו מרצון או מאונס בתקופת השלטון הנוצרי-ביזאנטי. אליהם התווספו צליינים נוצרים מאירופה וביצנץ.

הסקר הארכיאולוגי מעיד שתהליך נטישת היישובים היהודיים צבר תאוצה בראשית התקופה הנוצרית- ביזאנטית לאורך המאה ה-4 לס'. יישובים ננטשו והאוכלוסייה היהודית הצטמצמה. הארכיאולוג מרדכי אביעם הסביר שהנטישה נגרמה עקב לחץ מצד השלטון הנוצרי והכנסייה. השלטון הנוצרי חוקק, ביוזמת הכנסייה, שורת חוקים נגד הדת היהודית. בין השאר נאסר על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים או לתקן את הישנים. גם המצב הביטחוני תרם לנטישה. שבטים בדווים פשטו על השדות ובצעו מעשי שוד וביזה בשלהי התקופה הנוצרית- ביזאנטית כאשר השלטון נחלש והשמירה בגבולות התרופפה.

על-פי הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם היו בגליל המזרחי, בתקופה הנוצרחת - ביזאנטית ( במאות ה-5 וה-6 לס'), 58 ישובים: 2 קטנים, 21 בינוניים (36%), 32 גדולים (54%) ולגבי 3 לא ניתן היה לקבוע את גודלם. פרופ' רוני אלנבלום קבע שניתן להבחין בין יישובים שהייתה בהם המשכיות דמוגרפית ותרבותית לבין יישובים שהתיישבו בהם מתיישבים חדשים מכיוון שהם לא שימרו המשכיות דמוגרפית ותרבותית. כך ניתן להבחין בין היישובים היהודיים הקיימים ובין אלה שנינטשו ונושבו ע"י בדווים ודרוזים. היה גם הבדל דמוגרפי ותרבותי בין הגליל המזרחי שהיה באותם ימים ברובו יהודי, והגליל המערבי שהפך לנוצרי ברובו.

הארכיאולוג עוזי לייבנר ערך סקר חלקי בגליל התחתון המזרחי והגיע למסקנה שבמאה ה-4 היו באזור 26 יישובים כפריים. הארכיאולוג רפאל פרנקל ערך סקר ארכיאולוגי בגליל העליון והגיע למסקנה שהיו כ-30 יישובים יהודיים בתקופה הנוצרית- ביזאנטית. קיימת הסכמה בין החוקרים שבגליל המזרחי העליון והתחתון היכן שהיה המרכז היהודי היו כ-60 יישובים.

פרופ' אלנבלום קבע שהעובדה שבגליל המזרחי היה מספר היישובים הגדולים והבינוניים (ביחד, 90%) גבוה יותר בהשוואה לגליל המערבי (17% גדולים ו- 49% בינוניים, כלומר, 68%) הייתה פונקציה של ההבדלים בדפוסי ההתיישבות בין היהודים לנוצרים. בגליל המערבי היו חוות בודדות, אחוזות בודדות ומנזרים, שהיו ברובם יחידות חקלאיות קטנות. ההבדלים נבעו, לדעתו, מסיבות תרבותיות והיסטוריות. כלומר, ההבדל נבע מהערכים, היחסים הקהילתיים וצורות הפולחן הדתי השונים בין 2 האוכלוסיות. היהודים לא יכלו לגור הרחק מהקהילה מכיוון שהם היו חייבים לגור במרחק הליכה מבית הכנסת, שהרי בשבתות וחגים אסור היה לנסוע. היהודים היו זקוקים למניין, למקווה, לאוכל כשר, לקבורה יהודית וכו' ושירותים דתיים אלה היו אפשריים רק ביישוב גדול. כמו-כן, ביישוב גדול התחלקו העלויות של מערכת השקאה, טרסות, טחנת קמח וכו' בין מספר רב יותר של תושבים, והאוכלוסייה היהודית הייתה בעלת אמצעים מוגבלים יותר מאלה של הנוצרים. המנזרים קיבלו תמיכה מהכנסייה והחוות והאחוזות השתייכו לאנשים בעלי אמצעים ומקושרים היטב לשלטון הנוצרי- ביזאנטי.

הצרת צעדיהם של היהודים ע"י השלטון הנוצרי-ביזאנטי במטרה לאלצם להתנצר יצרה מתיחות בין היהודים לשלטון וכאשר פלש הצבא הפרסי לארץ ב-614 לס', הצטרפו אליו 20,000 מתנדבים יהודים מהגליל. לאחר שהקיסר הרקליוס הצליח לגרש את הפרסים מהארץ ב-628 לס' היהודים היו במצב קשה. משלחת של יהודים מטבריה, מנצרת ומאזור הגליל התייצבה לפני הקיסר והעניקה לו מתנות. הקיסר הבטיח לא להעניש את היהודים על תמיכתם בפרסים אבל כאשר הגיע לירושלים שכנעו אותו אנשי הכנסייה לנקום ביהודים. הנקמה התבטאה בהגשת תביעות משפטיות נגד יהודים על רצח נוצרים והרס כנסיות בגליל ובירושלים. יהודים רבים הוצאו להורג ורבים ברחו והסתתרו בהרים או במדבר או ברחו למצרים. הקיסר פירסם גם פקודת שמד נגד היהודים אך היא נשארה על הניר בלבד בשל הפלישה הערבית- מוסלמית.