"אני לא רוצה שתמשוך"

השופטת: חוי טוקר, בית משפט השלום בירושלים

המועד: יום שני, 20.6.2022, שעה 08:30

הנושא: חדלות פרעון



כיצד אפשר לקיים דיונים בתיקי חדלות פרעון בקצב של תיק בכל עשר דקות? לתמיהתו המוקדמת של המדור ניתנת תשובה עד מהרה, אם כי בטוח שלכך הייתה הכוונה: פשוט אין דיונים. חוי טוקר נכנסת ב-08:55, מקדמת בברכה את בא-כוח הממונה על חדלות פרעון, ושומעת מהנאמן שבשל העדר התייצבות של החייב - הוא מבקש לבטל את ההליך. טוקר מבקשת את חוות דעתו של הממונה, משתמשת בנוסח מוכן של פסק דין ומבטלת את ההליך.

הלאה. "הגעתם להסכמות?", שואלת טוקר את הנאמן - שאלה קצרה המלמדת על הכנה טובה לערימת התיקים שעל שולחנה - והוא משיב בשלילה. השאלה היא כיצד להתקדם; ברור לכולם שהחייב צריך לשלם, אך המחלוקת היא כמה כסף וכמה זמן. טוקר כמעט ואינה מתערבת, אך הערותיה מלמדות על בקיאותה בפרטים. היא יודעת שהחייב השלים את התשלומים בהם פיגר ושהוא היה נשוי פעם שנייה; האיש התגרש ולכן טוקר שואלת: "רגע, ואין מזונות? מהאישה השנייה אין ילדים?". ובהמשך: "אם אין מחלוקת שהדירה של אמו נרשמה על שמו, מה זה רלוונטי לנו?".

טוקר מקשיבה בתשומת לב, ראשה שעוּן על ידה, ומאפשרת לצדדים לנהל שיח ארוך למדי אם כי ענייני. ולבסוף: "אני מציעה שתעמידו את תוכנית הפרעון על 48,000 שקל ותפרסו את זה איך שאתם רוצים - 48 תשלומים או 60 תשלומים". הצדדים מסכימים, טוקר מכתיבה החלטה ומחייכת אל החייב: "שיהיה לך בהצלחה רבה".

גם בתיק הבא יש הסכמות: 1,077 שקל כפול 36 תשלומים. טוקר בבקיאותה - "שזה כולל את הרכב [שהחייב ימכור]?" - ומוודאת שהנאמן מסכים להקדמת תשלומים אם הדבר יתאפשר. הקלדנית משתמשת בנוסח קבוע וטוקר רק עוקבת ומעדכנת. גם חייב זה זוכה לחיוך ולאותם איחולים. את הדיון הבא מבקשים הצדדים לדחות; כאשר הטלפון של הנאמן מצלצל והוא ממהר להתנצל, טוקר לא מתרגשת: "זה בסדר, המשך יום טוב".

מה שמתרחש כעת אינו נוגע לטוקר, אך חשוב לתאר אותו כאן משום שבמבט מן הצד מדובר בהתנהלות בלתי ראויה, בה גורלו הכלכלי של אדם נחתך בסוג של בזאר טורקי המתנהל באולם. אנחנו רגילים - למרבה הצער - לסחר-מכר שכזה באולמות תעבורה, תופעה שספגה בשעתו גינוי מהשופט בדימוס אליעזר ריבלין, כאשר היה נציב תלונות הציבור על שופטים. פה ושם ראינו אותה - עוד יותר למרבה הצער - בדיונים פליליים. זו הפעם הראשונה בה המדור נתקל בה בהליכי חדלות פרעון ולכן מן הראוי להתריע עליה.

"תנסה לעשות את זה בזוגות"

מאחר שכמו תמיד לא כל הצדדים טורחים להגיע בזמן, טוקר מבקשת מבא-כוח הממונה לבדוק אם יש מישהו בחוץ "וגם תנסה להגיע להסכמות. אם אתה רואה שיש לדיון הבא, תנסה לעשות את זה בזוגות" - דהיינו, גם הנאמן וגם בא-כוח החייב. לאחר כמה דקות מגיע הנאמן והוא מספר שמנהגו לומר לשופטת ג'ויה ספקה-שפירא כאשר הוא מאחר: "תעשו חניה - אני לא אאחר. בנו בית משפט באמצע העיר בלי חניה"; הקלדנית מעירה שאפילו לעובדים אין חניה.

כעת מתחיל המו"מ - כאמור, באולם; כתמיד, קשה להבין מדוע הדברים לא נעשים לפני כן, במיוחד כאשר בימינו אפילו אין צורך במפגש פיזי. בקופת פשיטת הרגל יש 76,000 שקל והנאמן מציע לחייב לסיים את הסיפור אם יגיע ל-100,000 שקל; החובות הם 400,000 שקל. בא-כוח החייב מסביר שאם מרשו יתפטר מעבודתו הוא יפסיד את הפיצויים, אך הנאמן לא מתרשם: "הפיצויים שלו. הוא יכול ללכת ולקחת את הפיצויים. אני רוצה ממנו 2,000 שקל כפול 54 תשלומים. נהג אוטובוס שמרוויח עשירייה, אשתו לא עובדת, זו בעיה שלו".

הנאמן בכלל משוחרר לשון ומתייחס לכל העסק די בהומור. אם עורך הדין שלך היה הנאמן, הוא אומר לחייב, היה הלה דורש ממנו 200,000 שקל. "אם אתה רוצה להיות הגון וישר, למה אתה עורך דין?", ממשיך הנאמן בפנייה לבא-כוח החייב. בא-כוח החייב מציע 70,000 שקל, הנאמן אומר שהוא רוצה 108,000 שקל ו"לי זה עולה יותר". לדבריו, אשתו של החייב יכולה לעבוד בניקיון תמורת 60 שקל לשעה, ואילו החייב עצמו יכול לנצל את הביקוש הרב לנהגי אוטובוס: אגד נותנת למעלה מ-10,000 שקל בחודש למי שמתחייב לשלוש שנים ובסיומן בונוס של 75,000 שקל.

"ברור שזו עבודה קשה"

כעת מציע בא-כוח החייב 100,000 שקל. הנאמן: "אני נאמן, הפסקתי לנהל מו"מ. אני זקן, אני קובע וזהו". בא-כוח הממונה מצטרף ללחץ על החייב: "אחלה הצעה, תקח אותה". הנאמן: "לכל אחד אחר הייתי מבטל את התהליך על הפרינציפ". טוקר נכנסת לאולם ומתעניינת: "במה זכינו לנוכחות שלך" (של הנאמן); הוא משיב: "אני הולך לאן שהעובדים שלי אומרים לי. משום מה כל התיקים אותו הדבר".

הנאמן מודיע על "טוויסט בעלילה", לאחר שהציע לבטל את ההליך אבל בא-כוח החייב ביקש לקבוע תוכנית שיקום. טוקר: "בתוכנית עצמה - לא הבנתי: הכספים הבלתי-מוגנים הם חלק מה-108?". הנאמן מכתיב לפרוטוקול שהוא מציע לחייב להתפטר ולמשוך את הפיצויים. "למה אתה רוצה להתפטר?", שואלת טוקר והנאמן עונה במקום החייב: "הוא נהג אוטובוס, זה המצרך הכי מבוקש בארץ". טוקר: "ואיפה אתה היום?". הנאמן: בחברת קווים. טוקר: "ברור שזו עבודה קשה".

טוקר פונה לבא-כוח החייב: "היחיד מבין שלולא הסכמתו מדובר בכספים מוגנים? יש לו פנסיה?". החייב: "אני יכול למשוך". טוקר: "אני לא רוצה שתמשוך". שוב היא שמה לב לפרטים, שוב משתמשת בנוסח המוכן ושוב מעדכנת: "הנכסים הפיננסיים שימומשו יבואו על חשבון תוכנית הפרעון, למעט במקרה שבו חלילה היחיד לא יעמוד בתוכנית והנאמן יבקש לממש את הנכסים הפיננסיים הלא-מוגנים".


השורה התחתונה: מעורבותה של טוקר בדיונים - שהיו בסך-הכל פשוטים מאוד - מועטה מכדי שניתן להעריך אותה. כן אפשר לומר שהיא מוכנה לדיונים, שמה לב לפרטים ומשרה אווירה נינוחה. הדבר העיקרי שהמדור לקח מן הביקור באולמה של טוקר הוא המו"מ הבלתי-נאות המנוהל בו. מובן שהדבר הוא באחריות עורכי הדין, שדומה שלפחות במקרה זה שמו את טובתם האישית - לסמן V על עוד תיק - על פני חובתם לחייב ולנושים.