להתרכז באיום האירני, לדחות את השאר

בסדרה של מסרים בעת האחרונה – במסדר הכנפיים של חיל-האוויר (28.12.22) ובמעמד השבעתה של הממשלה החדשה (29.12.22) – התייחסו הן יאיר לפיד ובני גנץ והן בנימין נתניהו למרכזיותו של האיום האירני בסדר היום האסטרטגי של ישראל. לפיד וגנץ, וכמותם גם בכירים לשעבר במערכת הביטחון, התייחסו במפורש לאפשרות של הפעלת כוח כדי לבלום את תוכנית הגרעין האירנית. נתניהו, בפתח דבריו בטקס השבעת הממשלה, ציין את הצורך והמחויבות למנוע מאירן להגיע לנשק גרעיני כיעד הראשון במעלה של ממשלתו.

ההתמקדות באתגר האירני לעת הזאת היא פרי שילוב בין שני מרכיבים מהותיים של תמונת המצב המודיעינית והמדינית. מחד-גיסא, האצת הפעילות האירנית לצבירת אורניום מועשר, במדרגה שאין לה כל ייעוד אזרחי – 60% – שממנה קצרה הדרך להעשרה באיכות צבאית, דהיינו: ברמה הנדרשת לייצור פצצה גרעינית (ובעקבותיו, אם כי לא מיד, גם לחימוש הניתן לשיגור). זאת מתוך התרסה של המשטר כלפי עמדת ארה"ב, אם כי מלווה גם בניסיונות של הדיפלומטיה האירנית, כולל ביקור שר החוץ האירני בעומאן, לשוב למו"מ ולתקוע טריז בין עמדות וושינגטון לאלו של שותפותיה האירופיות.

מאידך-גיסא, סימנים למפנה משמעותי בעמדה האמריקנית, שעד לפני זמן לא רב הייתה ממוקדת באפשרות של שיבה לגרסה כלשהי של הסכם הגרעין מ-2015, שאיבד ממשמעותו במידה רבה. ההתנהלות האירנית סביב שולחן המו"מ סיכלה את האפשרות של פריצת דרך, ואפשר שגם מסריה של ישראל, בעיקר בקשר לבירור "האפשרות של ממד צבאי" (PMD) במיזם הגרעין, הקשו על ממשל ביידן לדהור להסכם. עם זאת, הסיבות העיקריות למפנה בוושינגטון, ובמידת מה גם במדינות אירופה, נוגעות לתפקידה של אירן בסיוע לרוסיה במלחמה באוקראינה – כולל אספקת אמצעים המשמשים לתקיפת יעדים אזרחיים – כמו גם לדיכוי הברוטלי של "מחאת החיג'אב", המעוררת אהדה רבה במערב ומגייסת נגד אירן גם חוגים פוליטיים שבעבר צידדו בקו פייסני.

בנסיבות אלה עומדת על הפרק האפשרות של קריסה סופית של מו"מ. הנשיא ג'ו ביידן כבר התייחס, בהערת אגב בעת מערכת הבחירות לקונגרס בראשית נובמבר, לכך שהעסקה עם אירן "מתה". לפיכך יידרשו מהלכי לחץ אגרסיביים, מגובים באיום צבאי אמין, כמו גם פעילות סיכול חשאית מתחת לסף התקיפה הכוללת, כדי לבלום את אירן. אין להוציא עוד מכלל אפשרות, כבר במהלך השנה הקרובה, מצב שבו רק תקיפה נרחבת תוכל לבלום את ההתקדמות האירנית. מכאן חשיבותה של סדרת התרגילים המשותפים לצה"ל ולפיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) המדמים מתאר של פעולה התקפית באירן.

מול ההתבטאויות בישראל ואף בארה"ב בנושא זה, מאיימים כעת גורמי שלטון אירניים – המאשימים את ישראל וארה"ב גם בעידוד התסיסה הפנימית נגד המשטר – כי תקיפה באירן תיענה ב"מחיקת" תל אביב ופגיעה בקריית המדע הגרעינית בדימונה. אמירות אלו ניתן לפרש דווקא כעדות לכך שהחשש מפעולה ישראלית (או אמריקנית) קנה לו אחיזה בטהרן, ודוחף אותה להשמיע מסרי אזהרה בוטים.

כדי לקיים את יכולתה של ישראל להתמקד – מבחינה מדינית, מודיעינית ומבצעית – באתגר העליון, הניצב לפתחה כבר בטווח המיידי, חשוב לנטרל את פוטנציאל ההסחה וההסטה בגזרות אחרות, בהן אירן מעורבת באופן פעיל, בייחוד בצפון השומרון, בניסיונות להגביה את הלהבות. מול העלייה בהיקף הטרור באיו"ש יש להמשיך לנקוט יד קשה במסגרת פעילות שוטפת, במתכונת “שובר גלים", אך להימנע ככל האפשר מחזרה לתבנית “חומת מגן" ומהישאבות של צה"ל, בהיקפים גדולים, לעימות מתמשך ואינטנסיבי באזורים צפופי אוכלוסין.

מכך נגזר גם הצורך במדיניות מחושבת היטב של ניהול הסכסוך מול הפלשתינים בשלב זה, תוך הימנעות מצעדים שיש יסוד להעריך, כי יחוללו שרשרת תגובות בלתי מבוקרת ויובילו להתלקחויות אלימות, וגם לערעור ביחסי ישראל עם גורמי מפתח באזור ועם מדינות המערב. זאת, הן בשל מרכזיות הסוגיה האירנית והשלכותיה, והן משום שייתכן, כי ניתן יהיה לנקוט צעדים כאלה, או חלקם, בטווח של שנים ספורות מעתה, במציאות אסטרטגית ומדינית אחרת ונוחה יותר, הן באזור עצמו והן בוושינגטון.

מול עזה, ובמידת האפשר מול חיזבאללה, אף שמדובר בלקוח מובהק של אירן האמור לסור למרותה ביום פקודה, משימתה של הממשלה החדשה תהיה להעצים את מרכיב ההרתעה, בין היתר באמצעות הבלטת יכולות צה"ל בתמרון ולא רק באש. בה בעת, נכון יהיה למנף את האינטרס של תושבי עזה ושל הלבנונים ברגיעה המאפשרת סיכוי ליציאה מן המצוקה הכלכלית. מצרים (מול חמאס) ומדינות כמו צרפת (מול לבנון) יכולות למלא תפקיד בהעברת מסרי אזהרה חדים, משולבים ב"גזרים" (קטנים). מול חמאס, מטבע הדברים, מהלכים רחבים יותר יוכלו להתממש רק אחרי שסוגיית השבויים והנעדרים תבוא על פתרונה.

המציאות האסטרטגית – האזורית והגלובלית – הנובעת מן האתגר האירני, כמו גם מן המצב שיצרה המלחמה באוקראינה והחרפת המתיחות הבין-מעצמתית, יוצרת עבור ממשלת ישראל החדשה גם מרחב של הזדמנויות.

אם אכן יקרוס ניסיון ההסדרה עם אירן, תתבסס הלגיטימציה לקשת של פעולות אפשריות מול אירן, הן במסגרת המב"מ בסוריה ובזירות נוספות והן במישרין נגד מיזם הגרעין בכל היבטיו. בכך, לא פחות מאשר בהיבט המעשי של הלקחים המבצעיים, גלומה ערכיותם של התרגילים המשותפים עם ארה"ב במתארי תקיפה, שבין היתר תורמים להצבת איום צבאי אמין המיועד להביא להגמשת העמדה האירנית.

בתוך כך, ובשל אותה סיבה – חשיבותה של ישראל כגורם המוכן ויכול לפעול – גוברים הסיכויים לפריצת דרך בהידברות בין ישראל לסעודיה, המתנהלת זה זמן מה מתחת לשולחן. עדיף אומנם לנהוג בזהירות ובהדרגה בנושא זה, והצהרות המקדימות את זמנן מביאות יותר נזק מתועלת. עם זאת, לעצם ההתקדמות במגמה זו, ודווקא לאחר הפגנת העוינות שעודדו השלטונות בקטאר, יש משקל מדיני, הן כנגד הפלשתינים החותרים לבידודה של ישראל והן כמסר לגורמי מפתח בזירה הבינלאומית.

בהקשר זה, למדינות וחברות כלכליות ששוב אינן חוששות מן המחיר שהן עלולות לשלם ב"מטבע מפרצי" בשל קשריהן עם ישראל, יכולים לשוב ולהתעצם יתרונותיה כמוקד של חדשנות, שותפה למיזמים טכנולוגיים ויעד אטרקטיבי להשקעות. יוכלו לתרום לכך גם יציבותה הכלכלית – עודף תקציבי, יתרות מטבע איתנות, יחס חוב-תוצר שהוא פחות ממחצית (!) מזה של ארה"ב (63% מול 134%) – וכעת, גם הציפייה ליציבות פוליטית אחרי תקופה כאוטית ארוכה.

ספציפית, ישראל יכולה לממש פוטנציאל משמעותי להתקשרויות בהיקף גדול ולאורך זמן בתחום הטכנולוגיות הביטחוניות וייצוא מערכות נשק, נוכח ההתעוררות הדרמטית במודעות באירופה – ובמוקדי מתיחות נוספים – לצורך בבניין הכוח, לנוכח ההתנהלות הרוסית באוקראינה, ותחושת האיום החריפה במדינות אירופה בדגש על גרמניה. יתרונותיה של ישראל בתחומים כמו הגנה נגד טילים, ומה שנתפס כיכולתה להעמיד רעיונות יצירתיים במבחני שדה ובמעגלי פיתוח קצרים, מבססים את ערכיותה בתחומים אלה.

כל זאת, כפוף לכך שישראל לא תתנהל – הן אזורית וגלובלית, והן במדיניותה מבית – במאפיינים שיפגעו בהיערכות מול האויב העיקרי, אירן, כמו גם ביכולת לממש את מרחבי ההזדמנויות שנפתחים בפניה. מן הדין אומנם לנהוג זהירות באזהרות יתר, בוודאי באקלים הפוליטי הלוהט בישראל של העת האחרונה. עם זאת, חלק מן ההתרעות לגבי בעייתיות מתוצרת בית, היינו: עקב התנהלות ישראלית המונעת משיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים, יש להן על מה לסמוך:

החשש מפני שחיקה במסד התמיכה הדו-מפלגתי בישראל בזירה הפוליטית האמריקנית, מעוגן לא רק בהתנהלותן המוכרת זה זמן מה של חברות הקונגרס הרדיקליות כמו רשידה טלאיב, אלהאן עומר ואלכסנדריה אוקאסיו-קורטס, שנותרו עדיין גורם שולי יחסית, אלא גם באזהרות של ידידי ישראל מובהקים, כמו הסנאטור בוב מננדז מניו-ג'רזי, מפני שילוב גורמים הנתפסים כבעייתיים בממשלת ישראל; ובקביעותיו של הממשל עצמו לגבי תגובתו הצפויה ("קו אדום") אם ישראל תפעל לחסום את האפשרות של הסדר עתידי על בסיס פתרון שתי המדינות. לכל זה מצטרפת מורת הרוח בחוגים רחבים של יהדות ארה"ב לנוכח צביונה של הממשלה ועמדותיה בנושאי זהות יהודית ויחסי דת ומדינה.

עתידה הכלכלי של ישראל כמעצמת טכנולוגיה מתקדמת, שכשליש מן התוצר הלאומי שלה מופנה לייצוא ויוצר בכך מסד של עוצמה תעשייתית המשרת גם את מערכת הביטחון, תלוי בשימור הגישה לשווקים, בראש ובראשונה – עדיין – באירופה. למדיניות ישראל במגוון תחומים, ובעיקר הנושא הפלשתיני, יכולה להיות השפעה בעייתית בזירה זו. הזעם וההתרסה על גישה זו והעמדות שביסודה אולי מוצדקים, אבל בתחום זה, כמו בנהיגה בכביש, עדיף להיות חכם מאשר צודק. כל זאת, כאשר גם מבית מסתמן פוטנציאל לשחיקה, ככל שחוג חברתי מצומצם יחסית ויצרני נושא בעיקר נטל השירות ונטל המס.

בזיקה לסוגיית היחסים עם הפלשתינים, ולצורך בניהול מושכל (ולא בהכרעה) של הסכסוך בכל היבטיו, יש יסוד של ממש לדאגה מפני משמעויותיה של הפגיעה המסתמנת באחדות הפיקוד בצה"ל ומפני התהוותם של מוקדי כוח מתחרים בתוך מערכות הביטחון.

כל אלה אינם גזירות גורל. נדרש ניהול נכון, ברמה של מעקב רצוף על-ידי הקבינט המדיני והנחיית גורמי השטח, כדי לצמצם סיכונים מיותרים, להתמקד באתגר העיקרי, ולהותיר סוגיות נפיצות לדיון והכרעה בטווח של שנתיים מהקמת הממשלה. לנושא ארה"ב דרוש אולי קבינט ייעודי בפני עצמו. זאת כאשר המציאות האזורית והגלובלית, כולל המצב הפוליטי בארה"ב, עשויה לעבור שינויים ניכרים. המיקוד בסוגיה האירנית ונגזרותיה מחייב את הממשלה הנכנסת לגבש סדר עדיפות ברור בפעולותיה בזירה הבינלאומית – וגם מבית.