"הרמטכ"ל לא קידם אותי כי חשד שהפצתי שהוא הומו"

עקשנות ונחישות הם, כידוע, אחים באותה משפחה. שתי עדויות יספיקו לנו כדי לדעת שמשהו מאותה עקשנות עבר בצופן הגנטי גם לירון עצמו.

הראשונה - אותה הוא מביא בספרו ('רוח המפקד', הוצאת 'ידיעות ספרים') - "מגיל 16 עישנתי לפחות שתי קופסאות ביום. את הסיגריה הראשונה הדלקתי מיד כשהתעוררתי, עוד במיטה". ירון ממשיך ומעיד כי הטרנד העולמי נגד העישון תפס אותו עשרות שנים מאוחר יותר, כשהיה נספח צה"ל בוושינגטון. הדרת המעשנים לפינות נידחות והמבטים שננעצו בו בכל פעם שהצית סיגריה גרמו לו לקבל החלטה ביומה הראשון של שנת 1993 - להפסיק. זה קרה באבחה אחת. "מאז לא נגעתי בסיגריות. 36 שנות עישון כבד הסתיימו ביום אחד. בלי מסטיקים, מדבקות או סדנאות".

העדות השנייה לעקשנות/נחישות שלו תהיה שלי. בסוף הראיון נערכתי, כמקובל, לצלם את המרואיין. כהרגלי הפעלתי את מכונת השכנוע שלי בכל עוצמתה, כדי לקבל 'תמונה שווה'. "תשמע", אמר לי ירון בהתחלה כשהוא מנסה לקבל סוג של הנחת סלב, "בשבוע שעבר השתחררתי מבית חולים...". רק אמרתי לו שהנכדים שלו ישמחו לראות את סבא שלהם עם תמונה 'קולית' - לא פחות ואולי אף יותר מלקרוא את הכתבה אודותיו - ומיד התכווצו עיניו בהבעת נחישות והוא אמר: "מה שתרצה". ירון הלך להביא כדורסל ואני התחלתי לצלם אותו מכדרר, מקפיץ וזורק לסל. שוב ושוב ושוב. כעבור דקות ארוכות, הבחור בן ה-83, שהשתחרר, כאמור, מאשפוז כמה ימים מוקדם יותר ועוד קודם לכן עבר ניתוחים להחלפת שתי(!) ברכיים, התנשף באורח מעורר דאגה והיה על סף קריסה. הצטערתי ושמחתי. הצטערתי שלא יכולתי להמשיך ולצלם אותו, אבל גם שמחתי. על כך שאילנה, אשתו של ירון, לא הייתה באותה שעה בבית. היא, מן הסתם, לא הייתה נותנת לי לצאת משם כשאני עומד על רגליי.

האם האכפתיות החברתית של אבא אליעזר, כפי שמעיד בנו, הותירה חותם אצל בנו, עמוס, במהלך פעילותו רבת השנים במערכת הביטחון? במקרה אחד, לפחות, נראה שהתשובה לכך חיובית.

כשהיה ירון מנכ"ל משרד הביטחון, פנה אליו אב שכול ושיתף אותו בעלבון שהוא חש בכל פעם שהוא רואה את האנדרטה, הנמצאת בצומת נחשון ושמנציחה את חללי מלחמת יום הכיפורים ובנו בתוכם. האנדרטאות האלה, מדגיש ירון, לא נמצאות תחת אחריותה של מערכת הביטחון. הן אמורות להיות מתוחזקות על-ידי הרשויות המקומיות. ולמרות זאת, מעיד ירון על עצמו שהוא בדק את הנושא ומצא שרבות מאותן אנדרטאות אכן היו במצב של הזנחה ועליבות. הוא הבין שאם יפנה לרשויות הסיפור הזה יימשך לאורך שנים רבות. במקום זאת זימן אליו למשרדו קבלנים אזרחיים, שעבדו באותה עת תחת ניהולו במערכת הביטחון, הציג בפניהם את הבעיה וביקש מהם שיסייעו בהתנדבות לשפץ אותן. הקבלנים הסכימו במיידי. כשיצאו מהחדר אמר לו אריה מועלם, ראש אגף הנצחה במשרד הביטחון: "המנכ"ל, מה שעשית היה מנוגד להוראות". הוראות שנכתבו, מן הסתם, כדי למנוע לזות שפתיים על מתן סוג של שוחד. על כך ענה לו ירון, לדבריו: "מועלם, יש דברים שחשובים יותר מהוראות".

דוגמה מעניינת – אומנם לא לשבירת הוראות, אבל בהחלט כזו המעידה על יכולת תמרון לא מבוטלת – מביא ירון בעת שהיה ראש אכ"א. בתקופה בה שמיר היה ראש ממשלה ושרון היה השר האחראי על ההתיישבות ביש"ע, הוא מעיד כי הופעלו עליו לחצים למצוא עתודות קרקע בשטחים לטובת הקמת יישוב לאנשי צבא. ירון מוסיף שהוא החליט – בינו לבין עצמו ולדבריו ללא קשר לדעותיו הפוליטיות – שלא לערב אנשי צבא בסוגיה, שיש בה מחלוקת פוליטית ולשטח שיש חשש לעתידו. "מובן שלא אמרתי זאת באופן ברור. בכל פעם שהוצג בפניי שטח פוטנציאלי באיו"ש, מצאתי סיבה אחרת מדוע הוא לא מתאים לצרכים. לכל הצעה שהוצעה מצאתי תירוץ הולם מדוע לא..." אגב, כחלופה לאותן הצעות הוא איתר שטח אחר עליו הוקם לבסוף היישוב רעות.
ומה אתה זוכר מאימא שלך, אני מעביר את אלומת האור של הפרוז'קטור אל עבר הורה 2. "מה יש להגיד", הוא ענה. "א-יידשע מאמע. אחת שנתנה את כל כולה למעננו. הקריבה את הכל. פשוט התאבדה למען המשפחה שלה. הלכה ברגל לחסוך כמה גרושים, אבל התעקשה לשלם הון עתק באותם ימים, כדי שאלמד נגינה בפסנתר".

הזיכרון הבא של ירון, גם פיקנטי למדי וגם מתכתב לא רע עם הסטראוטיפ של האימא הפולנייה - אגב, שני הוריו עלו בצעירותם מארץ זו, עוד קודם אימת השואה. כשירון היה טירון בגדוד הנח"ל של הצנחנים, הם נהגו בכל יום שישי בבוקר לצנוח בחולות ראשל"צ-חולון, לא הרחק מביתו. כשאמו הייתה שומעת את רעש המטוסים, היא נהגה לעלות לגג ביתם ולצפות בצנחנים שקפצו מהמטוס, כדי לוודא שלכולם נפתחו המצנחים...

מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה הראשונה של ירון. זו תופסת אותו כשהוא משמש כקצין אג"ם בחטיבה 55, כשהמח"ט שלה הוא מוטה גור. בתחילה החטיבה הייתה אמורה לסייע לאלוף ישראל טל (טליק) בחזית סיני, אלא שמהר מאוד התברר שההצלחה בחזית זו הופכת את תרומת החטיבה למיותרת. ואז הגיעה הפקודה להגיע לחזית ירושלים. יממה חולפת ועמוס ירון, קצין האג"ם החטיבתי, נמצא בזחל"ם החפ"ק הפורץ ראשון את שער האריות ומגיע לכותל המערבי ולהר-הבית. ירון: "אני לא אדם דתי, אבל אלה מסוג הרגעים המכוננים – שני רק להכרזת המדינה – ואני זכיתי להיות שם לצד המח"ט מוטה גור, כשהוא בישר בקשר, ב-10 בבוקר: 'הר-הבית בידינו'".

בסוף שנות ה-70 הטיל עליו אלוף פיקוד מרכז משה לוי (משה וחצי) להקים אוגדת מילואים חדשה - אוגדת יהודה. כפועל יוצא הועמסו חרבות על כתפיו והוא הפך לתא"ל. זמן קצר לאחר מכן, בקיץ 1980, הגשים הרמטכ"ל רפול איתן חלום שבער בו – להתמנות לראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, תפקיד המרכז את כלל הפעילויות הצבאיות של צה"ל.

בתוקף תפקידו זה הוא נטל חלק בתכנון תקיפת הכור הגרעיני בעירק ביוני 1981. במטכ"ל ובמערכת הביטחון בכלל, ניטש ויכוח האם לתקוף את הכור באותה עת או להמתין לשעת כושר בהזדמנות אחרת. ירון מעיד כי רבים התנגדו, וביניהם ראש אמ"ן יהושע שגיא וראש המוסד יצחק (חקה) חופי. לעומתם מי שדחף לביצוע התקיפה היה רפול. מי שגיבה אותו והיה נחוש שהתוכנית בת-יישום היה מפקד חיל-האוויר דוד עברי. ירון מוסיף, שכאשר נשאל לדעתו הוא צידד בעמדת רפול ועברי.

ירון זוכר כי המבצע המקורי תוכנן ל-10 במאי 81'. שישה ימים קודם לכן איבד הרמטכ"ל רפול את בנו הטייס, שנהרג בתאונה מבצעית. ולמרות זאת הגיע רפול והתייצב מול הטייסים שנבחרו למשימה. כל אחד מהטייסים הללו קיבל 1,000 דינרים עירקים ותמרים למקרה שמטוסו יופל. משפט מעניין ביותר שזוכר ירון, אותו אמר רפול לטייסים, היה: "אם מישהו מכם ייפול בשבי, שיספר את הכל. ממילא אינכם יודעים דברים משמעותיים". משפט שנאמר, כך מניח ירון, על-רקע סיפורי העינויים, שהיו מנת חלקם של הנופלים בשבי הסורי 8 שנים קודם לכן, במלחמת יום הכיפורים.
אלא שאז אירעה תקלה: ראש האופוזיציה, שמעון פרס, שיגר מכתב זועם לראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין על הכוונה לתקוף את הכור. מהמחאה הנוקבת לא ממש התרגשו – מההדלפה שגרמה לאותה מחאה התרגשו עד מאוד. לך תדע למי עוד זה דלף. ירון משתף כי דבר ההדלפה גרם להחלטה לדחות את המבצע. "כמה ימים לאחר מכן", הוא ממשיך, "הוזמנו שלושה אנשים ללשכת בגין – הרמטכ"ל, דוד עברי, מפקד חיל-האוויר ואני. שם המלצנו לבגין על מועד חדש למבצע, ערב חג השבועות. מלבדנו איש לא ידע על המבצע".

איך זה יכול להיות, אני שואל, הרי לפי החוק צריך לקבל את אישור הקבינט למבצעים מסוג זה. "אמרתי לך כבר - לפעמים יש דברים שהם מעל התקנות המקובלות. בגין, ובצדק רב, לא יכול היה לקחת את הסיכון ששוב הדברים ידלפו".
ויש בסיפור הזה גם מוסר השכל ושיעור בצניעות לכל העוסקים בז'אנר הפרשנות הפוליטית, מימין ומשמאל. כי המועד החדש שנקבע לביצוע חיסול הכור היה זמן קצר לפני הבחירות. לאחר ההצלחה הגדולה רבים ממתנגדיו הפוליטיים תקפו את בגין על כך שהטיימינג של המבצע שימש עבורו כמרכיב משמעותי בקמפיין שלו. ירון בעדותו מפריך לחלוטין פרשנות זו.

26 שנה מאוחר יותר בשנת 2007, עמוס ירון, שכבר היה באזרחות, היה מעורב פעם נוספת בהכשרת תקיפת כור גרעיני נוסף, והפעם בסוריה. "יום אחד", משחזר ירון, "התקשר אליי האלוף גדי שמני, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה אולמרט. התבקשתי להגיע לפגישה בלשכתו, בה השתתפו שישה קצינים בכירים לשעבר. שם הוצגה לנו תמונת המצב של הכור הסורי. המלצנו לאולמרט לפעול להריסתו בהקדם".

אלא ששר הביטחון דאז, אהוד ברק, התנגד לתקיפה. גורמים שונים תלו את התנגדותו בכך שהוא קיווה שבעקבות פרסום דוח וינוגרד על מחדלי מלחמת לבנון השנייה, אולמרט ייאלץ להתפטר והוא עצמו - ברק - ייכנס לנעליו. לפי תיאוריה זו ביקש ברק לשמור את תהילת השמדת הכור לעצמו. ברק כמובן שלל תיאוריה זו ותלה את התנגדותו מחשש למלחמה כוללת בעקבות תקיפת הכור.

כך או כך, אולמרט חיפש כל דרך כדי להביא את ברק אל מחנה תומכי התקיפה. וזה מה שכתב אולמרט בספרו 'בגוף ראשון': "לקראת קבלת ההחלטה זימנתי אליי את אחד מהאנשים היחידים שאהוד ברק האזין להם – מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, האלוף במיל' עמוס ירון. ירון, מבכירי הצנחנים, איש צנוע, ישר דרך, נטול אג'נדות אישיות, היה קשוב (...) שלחנו אותו לדבר עם החבר שלו ולהחזיר אותו לתלם. אינני יודע מה בדיוק אמר ירון לברק, אבל הוא העביר לי מסר כי בשעת ההצבעה ברק יהיה ממושמע. וכך היה".

ולמרות תמיכתו של ירון בהפצצת הכורים הגרעיניים בעירק ובסוריה, בספרו הוא תוקף את המחשבה בדבר תקיפת הכור האירני בתחילת העשור הקודם. "לתחושתי בנימין נתניהו בחר להתעלם מהמלצות צה"ל והמוסד - שלא לתקוף את הכור באירן - כיוון שהעיף מבט לעבר ההיסטוריה ואמר לעצמו שגם לו, כמו לבגין ולאולמרט לפניו, יש את האומץ לקבל החלטות כאלה. למרבה המזל הפעם עמדו צה"ל והמוסד על דעתם ולא שיתפו פעולה עם החלטה, שאין כל הכרח לקבל אותה בעיתוי המדובר".

איך מה שכתבת בספרך מסתדר עם תמיכתך בהפצצת הכורים האחרים, שאלתי אותו בשיחתנו.

"כי הכור העירקי וגם הכור הסורי היו מתקנים בודדים ובטכנולוגיה שונה והפצצתם הייתה תוכנית בת-ביצוע; מה שאין כן לגבי הכור האירני. דבר נוסף: ההפצצה שלהם הייתה חסינה מסנקציות ומביקורות בינלאומית..."

לא נכון, אני קטע אותו, פרס בהזהרתו לבגין אליה התייחסת, איים עליו שאם הפעולה תתבצע בבגדד, ישראל תהיה, כלשונו הציורית, כערער בערבה....

"אז הוא אמר! ההערכה הכללית הייתה אחרת. אין מה להשוות. במקרה של אירן זה לא היה בר ביצוע. במקרה הזה הטכנולוגיה הגרעינית נמצאה בעוצמות יוצאות דופן, שלא היו ברות השוואה, למה שתקפנו בהצלחה בעבר".

אז זהו, מרימים ידיים?

"לא, ממש לא. צריך לטפל ואכן מטפלים, מבלי להיכנס לפרטים, אבל בדרכים אחרות. בדרכים מבצעיות, בדרכים מדיניות, בדרכים של לוחמת סייבר".

בהמשך אמר לי ירון: "אני לא נמצא היום בסוד העניינים, אבל אני שומע מנהיגים שאומרים שגם פעולה צבאית עומדת על הפרק".

על התהייה, איך דבר שלא היה בר ביצוע, לטענתו, לפני עשור הופך לבר ביצוע כשהפרויקט כבר התקדם באופן משמעותי – לא קיבלתי ממנו תשובה של ממש.

עמוס נשוי לאילנה כמעט 62 שנה. לאחר קורס קצינים הוא נשלח לפקד על היאחזות נח"ל למרגלות רמת הגולן. אחת החיילות שם אמרה לחברתה הטובה: "הקצין הזה יהיה בעלי". בקודים של צה"ל 2023 יחסי מרות לא ייתכנו. אתה רוצה לקיים רומן עם פָקודה שלך? תואיל לדווח על כך והבחורה תצא משרשרת הפיקוד שלך. אלא שאז רומן בין מפקד לפָקודה היה דבר שכיח.

הייתה זו אילנה שגם בחרה את השם ירון, שהחליף את שם משפחתו הקודם – רוזנברג. ואיך התרגום העברי של אותו שם – הר שושנים או הר ורדים – הפך דווקא לירון? "כי זה מה שאשתי רצתה. אני אפילו לא זוכר מה הייתה הסיבה לכך".
הירונים גרים משנת 74' בשכונת הצנחנים ברמת גן. בית צמוד קרקע ברחוב שקט, בעל חללים ציבוריים גדולים ומוארים. להם שני ילדים – בת ובן – וחמישה נכדים. "ההיצמדות לאמת וליושר הוא דבר שירשתי מהוריי ואני חושב שהורשתי את זה גם לילדיי", הוא אומר לי לפתע.

למרות שאחד מילדיך הוא עיתונאי, אני מנסה את כוחי בסרקזם. "כן, למרות זאת!", עונה ירון בהחלטיות. "להפך. דווקא הבת שלי יודעת קצת לעגל פה ושם – אבל לא רון. הוא הולך ישר עם האמת כל הזמן".

גם מי שלא מצוי בביצת הברנז'ה התקשורתית, סביר ששמע את השם רון ירון. אולי בגלל שעד לפני כמה שנים הוא ערך את 'ידיעות אחרונות' או בגלל שכיום הוא עורך את אולפן שישי בחדשות 12.

קולו של ירון, עמוס ירון, די עולץ כשהוא נוטל לעצמו קרדיט מסוים על תחילת הקריירה של בנו בתחום העיתונות: "כשהייתי נספח צה"ל בוושינגטון, נערכתי יום אחד לביקורו של שר הביטחון יצחק רבין. ארגנו קוקטיל בביתנו. באותה תקופה רון גר אצלנו בוושינגטון. כשרבין הגיע הוא בירך לשלום את הקצינים הרבים שהגיעו אלינו, אבל מיד מיהר לפינת הישיבה בסלון הגדול לשבת לצידם של העיתונאים. את רוב הערב הוא העביר בחברתם. בסוף הערב אמר לי רון: '30 שנה נתתם את הנשמה למדינה ובסוף שר הביטחון בוחר לשבת עם העיתונאים. אז למה להיות גנרל? עדיף להיות עיתונאי'. אמר ועשה..."

פעמיים עצרה הקריירה הצבאית המשמעותית של ירון בחריקת בלמים. בפעם הראשונה זה היה בעקבות הטבח במחנות הפליטים בסברה ושתילה, במהלך מלחמת לבנון השנייה בספטמבר 82'. פלנגות נוצריות נכנסו למחנות שהיו בשליטת צה"ל וטבחו שם בפלשתינים, חלקם אזרחים חפים מפשע. זה קרה, משחזר ירון, לאחר שבפיקוד הצפון חשבנו שיהיה נכון יותר לאפשר לנוצרים להשתלט על מעוזי המחבלים ששרצו בָמקום, בִמקום שחיילי צה"ל יקיזו שם דם. איש, הוא מדגיש, לא העלה בדעתו שהכוח הנוצרי יטבח שם גם באזרחים.

ועדת חקירה ממלכתית, בראשות השופט יצחק כָּהָָן, שקמה לבדיקת האירועים מצאה לנכון להמליץ להעניש שלושה בכירים: על אריאל שרון הם המליצו שיסיים את תפקידו כשר הביטחון; את אותו כלל הם המליצו להחיל גם על יהושע שגיא, ראש אמ"ן. השלישי שהוועדה המליצה כי ייענש היה מפקד גזרת ביירות, מפקד האוגדה עמוס ירון. לגביו הם המליצו כי יושעה מתפקיד פיקודי קרבי למשך שלוש שנים.

ירון אומנם היה אחד משלושה שנענשו, אבל במידה מסוימת הוא היה הקורבן הגדול ביותר של אותה ועדת חקירה: מי שלא רצה את שרון כשר ביטחון קיבל אותו בהמשך כראש ממשלה ויהושע שגיא אומנם הודח מתפקידו כראש אמ"ן, אבל עדיין הוא כבש פסגה זו ושימש בתפקיד זה במשך תקופה משמעותית - ארבע שנים בדיוק. עמוס ירון, שהיה מועמד טבעי ומקובל לתפקיד אלוף פיקוד - ומשם רק אללה יודע לאן היה מתקדם - יורט.

כפועל יוצא מהמלצות ועדת החקירה מונה ירון לתפקיד ראש אכ"א ובהמשך 'הוגלה' לוושינגטון לתפקיד נספח צה"ל. לא לקבלת פנים כזו הוא ציפה בבירה האמריקנית. מול ביתי הפגינו יהודים אמריקנים לצד ערבים, בדרישה לסלק אותי מארה"ב. ב-600 קרונות ברכבת התחתית נתלו כרזות ענק עם תמונות של גופות במחנות הפליטים ולצידם הטקסט: 'ישראל הכירה במעורבותו של ירון בטבח של מאות אזרחים והפכה אותו לדיפלומט בוושינגטון'.

"אשתי אילנה נשברה. היא עלתה על טיסה לארץ וחזרה אליי רק לאחר כחודש. אני מודה שלראשונה בקריירה שלי גם אני הייתי קרוב להישבר ולוותר. זו הייתה מהתקופות הקשות בחיי. לא כך דמיינתי את השליחות בוושינגטון".

אחרי חודשים ארוכים, הוא ממשיך, דעכה העוינות כלפיו והוא החל לרקום קשרים עם בכירים בפנטגון לטובת קידום שיתופי פעולה עם מערכת הביטחון האמריקנית בשלל תחומים.

כעת הגענו לפעם השנייה, בה הקריירה הצבאית שלו נעצרה בחריקת בלמים – והפעם באופן סופי. זה קרה עם סיום תפקידו בוושינגטון בקיץ 89'.

כשחזר ארצה השאיפה שלו הייתה להתמנות לתפקיד אלוף פיקוד. גם לפי ועדת כָּהָָן תקופת ההשעיה שלו חלפה זה מכבר. אלא שמי שעמד בדרכו היה לא אחר מאשר הרמטכ"ל דן שומרון. ולא בגלל חוסר הערכה אליו. "הרמטכ"ל חשד בי שהייתי חבר בכנופיה של משה וחצי שפעלה למנוע את מינויו לתפקיד הרמטכ"ל".

הרקע לאירוע זה הוא לא פחות מאשר שומט לסתות. ירון מעלה מהאוב פרשייה עסיסית שקדמה למינוי של שומרון: טרם קבלת ההחלטה בדבר זהות הרמטכ"ל ולאחר ששמו של שומרון עלה כמועמד מוביל, הגיע משה וחצי לראש הממשלה שמיר ושיתף אותו בחשד כי שומרון הוא גיי. "אתה צריך להבין, אז זו הייתה תקופה אחרת", אומר ירון, "הרציונל היה שאם זה נכון, שומרון עלול להיות נסחט על-רקע זה".

ואתה, אני שואל, היית חלק מאלה שהלכו לשמיר להזהיר אותו? "ממש לא! אין לי מושג איך הוא קשר אותי לזה, מלבד העובדה שהייתי ביחסים טובים עם משה וחצי. כמה שלא ניסיתי לשכנע אותו שלא היה לי קשר – לא עזר לי. אבל אותי זה לא ממש מפתיע. כי שומרון היה עקשן גדול מאוד".

ואיך אתה יודע שעל-רקע זה הוא חסם את דרכך? "פשוט מאוד – כי זה מה שהוא אמר לי בלשכתו באותה פגישה. במשפטים מאוד פשוטים וברורים הוא הטיח בי שהייתי חלק מהכנופיה הזו שהעלילה עליו".

בשלב מסוים באותה פגישה הבין ירון שאת היעד הזה הוא כבר לא יפרוץ. "קמתי בזעם, הטחתי בו דברים קשים, שהוא איש קטן ואת האמת? לא ממש זוכר מה עוד אמרתי לו, אבל אני זוכר עד היום את הדלת שלו שטרקתי בכעס רב כשעזבתי את לשכתו".

כך, ב-1990, הגיעו לסיומם 32 שנות שירות בצה"ל.

כמעט עשור מאוחר יותר, ב-1999, הוא קיבל פנייה מראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לשמש כמנכ"ל משרד הביטחון. בתפקיד זה הוא עשה שש שנים ותחת שלושה שרי ביטחון שונים. גולת הכותרת אותה הוא רואה בתפקידו הייתה "בניית מערכת הביטחון העתידית".

את הכתבה הזו אני בוחר לסיים באירוע שולי, אך מאוד פיקנטי ויותר מזה – עשוי ללמד על מרכיב משמעותי באישיותו של המרואיין שלנו.

"יום אחד", משחזר ירון, "בתקופת היותי מנכ"ל המשרד, הודיעה לי מזכירתי שדן שומרון מבקש להיפגש איתי. לאחר התלבטות לא קצרה אישרתי לה לזמן את דן לפגישה".

מטרת הפגישה לא הייתה להתנצל בפני ירון. "באותה עת", הוא ממשיך, "שומרון עסק בקידום נושאים ביטחוניים בשוק הפרטי. טכנולוגיה כלשהי, הקשורה לגדרות ביטחון. ואם יש מישהו שיכול לעזור במשימה זו, הוא מנכ"ל משרד הביטחון".
ועזרת לו?

"ניסיתי לסייע לו".

בהנחה שעמוס ירון מדייק ואלה אכן היו פני הדברים, תודו שמדובר היה בסיטואציית חיים נדירה למדי.