רוצים באמת לתקן? הנה כמה הצעות

בחירת השופטים

הסוגיה: כיום יש בוועדה לבחירת שופטים שני שרים, שני חברי כנסת, שלושה שופטים של בית המשפט העליון ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. לבחירת שופטים יש צורך ברוב רגיל (חמישה מתוך תשעה), בעוד בחירת שופטי בית המשפט העליון מצריכה לפחות שבעה קולות. הטענה היא שלשופטים יש בפועל זכות וטו, במיוחד כאשר מדובר בבחירה לעליון, מה שמוביל לתת-ייצוג של דעות ושכבות באוכלוסייה ולהטיות פוליטיות ואידיאולוגיות. מנגד נטען, כי שיטה זו מבטיחה את העצמאות השיפוטית שבלעדיה כאמור אין דמוקרטיה.

ההצעה: בוועדה לבחירת שופטים יהיו 11 חברים: שלושה שרים, שלושה חברי כנסת, שלושה שופטים, נציג אחד של לשכת עורכי הדין ודיקן של פקולטה למשפטים. מאחר שהממשלה שולטת בפועל בכנסת, שניים מנציגי הבית יהיו מהאופוזיציה (כלומר: ארבעה אנשי קואליציה ושני אנשי אופוזיציה). ללשכת עורכי הדין יהיה נציג אחד, כדי שיהיה ייצוג למשתמשים בבתי המשפט, אך כזה שלא ימנע צעדים חיוניים של השופטים מול עורכי הדין (כפי שיוצג בהמשך). הדיקן ייצג את האקדמיה, יביא את קולו של הדור הבא של עורכי הדין וייבחר בידי המועצה להשכלה גבוהה. לבחירת כל השופטים יהיה צורך ברוב של שבעה קולות, כדי להבטיח איזון בין מרכיבי הוועדה ומניעת בחירה פוליטית לצד זה או אחר.

בחירת נשיא בית המשפט העליון

הסוגיה: כיום נבחר אוטומטית ותיק השופטים (עקרון ה"סיניוריטי") שהוא תמיד המועמד היחיד. הטענה היא שזו אינה בחירה של ממש ושיש להביא בחשבון גם שיקולים כגון יכולת ניהולית. תומכי השיטה טוענים, כי היא מונעת יריבויות בין השופטים ואת החשש שמא מועמדים לנשיאות בית המשפט יבקשו לרַצות את הדרג הפוליטי בפסיקותיהם.

ההצעה: החשש מפני תחרות בין השופטים אינו ממשי; התמודדויות בריאות לצמרת קיימות בכל מקום, כולל כוחות הביטחון ותאגידי ענק. לעומת זאת, יש משקל לטענה בנוגע ל"פזילה" לעבר הפוליטיקאים. במקביל, יש טעם ממשי לפגם בכך שאין בחירה של ממש. לכן מוצע, כי הנשיא/ת ייבחר בין שלושת השופטים בעלי הוותק הגדול ביותר ושיש להם לפחות עוד שלוש שנים עד גיל הפרישה. המועמדים יתחייבו מראש לכהן עד סוף כהונתם גם אם לא ייבחרו; מי שלא יהיה מוכן להתחייב – לא יובא בחשבון. לבחירת נשיא/ת העליון יצורפו לוועדה שני נציגים של הדרג הפוליטי, שרי משפטים לשעבר או חברי כנסת לשעבר: האחד שימנה שר המשפטים והשני שימנה ראש האופוזיציה. יהיה צורך בתשעה קולות לפחות לבחירת הנשיא/ת.

חקיקת חוקי יסוד

הסוגיה: חוקי היסוד אמורים להיות פרקיה של חוקת המדינה ולקבוע את העקרונות המוסריים שלה ואת עיקרי הפעולה של רשויותיה. בפועל, חלקם – במיוחד חוקי יסוד הממשלה והכנסת – הפכו לכלי פוליטי, ומוכנסים בהם עשרות שינויים כדי לענות על צרכים קואליציוניים נקודתיים. יש להחזיר להם את מעמדם הראוי, מה שישליך גם על הביקורת השיפוטית עליהם.

ההצעה: חוקי היסוד יעברו ארבע קריאות ברוב מיוחס שייגזר מגודל הקואליציה. ממשלת מיעוט לא תהיה רשאית ליזום חוקי יסוד; בקואליציה של 70-61 ח"כים יידרש רוב של מספר זה ועוד 20%; בקואליציה של 80-71 ח"כים – מספרם ועוד 10%; בקואליציה שמעל 81 ח"כים – לפחות 80 תומכים. ההצבעות יהיו חשאיות וללא משמעת סיעתית וקואליציונית, כדי להגביר את הסיכוי שחברי הכנסת יפעלו על-פי צו מצפונם. דרישות אלו אמורות לחסום את האפשרות להשתמש בחוקי היסוד כדי לרמוס זכויות או מיעוטים. כלל זה יחול הן על חוקי יסוד שייחקקו מעתה ואילך והן על תיקונים בחוקים הקיימים. הצעה זו מבוססת, במלוא הכבוד, על דבריו של הנשיא יצחק הרצוג בשבוע שעבר. מוצע גם לשקול לעגן בחוק יסוד את מגילת העצמאות, כמצפן מוסרי של המדינה.

ביקורת שיפוטית על חקיקה

הסוגיה: סמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים נובעת מכמה מקורות חוקיים (כולל בחוקי יסוד השפיטה, כבוד האדם וחופש העיסוק) ומתקדימיו-שלו (החל מבג"ץ ברגמן ב-1969), אך אינה מעוגנת במישרין בחוק כלשהו. זהו מקור ההתנגשות המרכזי בין הרשות המבצעת-המחוקקת (שהיא כיום למעשה אחת) לבין הרשות השופטת. הבעיה קשה עוד יותר כאשר מדובר בחוק יסוד, שמעמדו אמור להיות חזק משל חוק רגיל.

ההצעה: רק בית המשפט העליון יוכל לפסול חוק, כולו או מקצתו, ורק ברוב של שישה מתוך תשעה שופטים או של שבעה מתוך 11 שופטים. ההרכבים שידונו בעתירות נגד חוקים יהיו תמיד לפי הוותק (סיניוריטי) למעט מניעויות, כדי להפיג חששות בדבר הרכב "מוזמן". חוקי יסוד שייחקקו בהליך שהוצע לעיל יהיו חסינים מפני ביקורת שיפוטית. גם כאן יש הדים להצעתו של הרצוג.

פסקת התגברות

הסוגיה: האם וכיצד תוכל הכנסת לאשרר מחדש חוק שבוטל בידי בג"ץ. קיימת הסכמה עקרונית על הצורך בכלי שכזה במסגרת הסדרה כוללת של היחסים בין הרשויות, אך שוררת מחלוקת קשה לגבי הרוב שיידרש והזמן בו ההתגברות תעמוד בתוקפה.

ההצעה: התגברות תוכל להיות אך ורק על פסק דין שפסל חוק או חלק ממנו, ולא על כל פסק דין אחר. היא תהיה ברוב של מספר חברי הקואליציה ועוד 10%, בהצבעה חשאית ללא משמעת סיעתית או קואליציונית. ההתגברות תהיה בתוקף עד לסיום כהונתה של הכנסת בה אושרה. כל כנסת עתידית תוכל לשוב ולאשר אותה באותה צורה, ללא מגבלת זמן.

עילת הסבירות

הסוגיה: בית המשפט יכול לפסול צעד שלטוני ואף חקיקתי בנימוק של חוסר סבירות קיצוני. הטענה היא שבכך השופטים ממירים את שיקול דעתם של נבחר הציבור ורשויות השלטון בשיקול דעתם שלהם – ללא קנה מידה ברור ותוך מתן משקל לדעותיהם האישיות. תומכי עילת הסבירות טוענים, כי זהו האמצעי היחיד למנוע מעשים הפוגעים בציבור בטרם יהיה מאוחר מדי.

ההצעה: ניתן יהיה להמשיך ולפסול צעדים מינהליים בשל חוסר סבירות קיצוני. פסילה של צעד פוליטי בנימוק זה תיעשה רק בידי בית המשפט העליון ורק בידי הרכב ורוב זהים לאלו שהוצעו לגבי פסילת חוקים; על פסילה כזאת לא תהיה פסקת התגברות.

זכות העמידה

הסוגיה: עותר ציבורי יכול לפנות לבית המשפט נגד מעשי הרשויות, למרות שלא נפגע מהם אישית. תומכי מצב זה טוענים, כי זוהי הדרך היחידה להביא להכרעה סוגיות הפוגעות בכלל הציבור, החל מאיכות הסביבה וכלה בשחיתויות. מתנגדיו טוענים, כי זוהי דרך פסולה להתערבות פסולה של בית המשפט בהחלטות נבחרי הציבור.

ההצעה: רק עמותות וחברות לתועלת הציבור הרשומות כחוק ובעלות אישור ניהול תקין, ייהנו ממעמד של עותר ציבורי. תחול עליהן חובת דיווח מורחבת, עם דוחות שנתיים במתכונת הדומה לזו של חברות ציבוריות. במקרה של עתירת סרק, אי-מיצוי הליכים וסירוב למחוק עתירה בהמלצת השופטים – הן יחויבו בהוצאות כבדות. כך יושג איזון בין מתן אפשרות להגיש עתירות בנושאים כבדי משקל בידי עותרים ציבוריים במלוא מובן המילה, לבין מניעת הצפת בתי המשפט בידי מי שמתעברים על ריב לא להם.

מינוי היועצים המשפטיים

הסוגיה: היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה וביחידות הסמך ממונים בפועל בידי ועדת איתור ולא מחויבים למדיניות הדרג הנבחר; הטענה היא שיש להופכם למשרות אמון. מנגד נטען שמדובר בפוליטיזציה מסוכנת של משרה שתפקידה להבטיח את שלטון החוק ותקינות פעולות הרשויות.

ההצעה: בוועדות האיתור ליועצים המשפטיים לרשויות השלטוניות יהיו חברים מנכ"ל המשרד/הרשות כיו"ר ולצידו נציגי היועץ המשפטי לממשלה, ארגון הפרקליטים, נציבות שירות המדינה ונציג ציבור שימנה מבקר המדינה. הן יחויבו להגיש לדרג הממנה לפחות שני מועמדים שקולים וראויים; ניתן יהיה לעתור לבית המשפט נגד המלצות אלו, בהליך מזורז. החלטתו של הדרג הממנה תהיה סופית, למעט אם יהיו ראיות לכאורה לחשד לפלילים במסגרת המינוי. את אותו נוהל ניתן ורצוי להחיל גם על משרות בכירות אחרות בשירות הציבורי.

חוות דעת היועצים המשפטיים

הסוגיה: על-פי פסיקת בג"ץ, חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה כולה, וחוות דעתו של היועץ המשפטי לרשות שלטונית – את אותה רשות. הטענה היא שהדבר עלול לכבול את ידי הדרג הנבחר.

ההצעה: חוות הדעת של היועץ המשפטי תחייב את הדרג הנבחר. אולם, הוא יוכל לקבל אישור לשכור עורך דין מטעמו על חשבון המדינה (לייעוץ ואף לייצוג), מידי ועדה מיוחדת: או שלושה שופטים בדימוס, או שופט בדימוס של ביהמ"ש העליון ולצידו מנכ"ל המשרד/הרשות ואחד המשנים ליועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי של הרשות יחויב להתייחס בכתב לחוות דעת משפטית מטעמו של הדרג הפוליטי. מן הראוי להסדיר בנפרד בחוק את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה ולפצל את התפקיד בין היועץ לבין ראש התביעה הכללית.

העומס בבתי המשפט

הסוגיה: בישראל נפתחים מדי שנה למעלה מ-800,000 תיקים – ממוצע של 1,000 תיקים לשופט. מספר השופטים ביחס לאוכלוסייה נמוך משמעותית מן המקובל במדינות המפותחות. ההליכים נמשכים זמן רב וגורמים לעינוי דין ולפגיעה קשה באמון הציבור.

ההצעה: כאן יש צורך בשורה ארוכה של צעדים. חלקם ניתנים לביצוע מיידי וללא תוספת תקציבית ממש. אחרים מצריכים זמן, הקצאת משאבים ואף בינוי משמעותי של אולמות ומזכירויות. הנה עיקריהם:

• הגורם מספר אחת לעומס הוא ריבוי עורכי הדין, שרבים מהם אינם ראויים למקצועם. יש להעלות משמעותית את הרף לקבלת רשיון עריכת דין (למשל: ציון של לפחות 70 בבחינות הלשכה) ולהוסיף סינון פסיכולוגי ראשוני במסגרת הבחינות (לפיו ייקבע מי זקוק לבדיקה מעמיקה יותר).

• יש להרחיב במידה ניכרת את הדין המשמעתי (ולשקול את הוצאתו מידי לשכת עורכי הדין ומתן תשלום לדיינים), לזרז את ההליכים ולהחמיר בענישתם של עורכי דין הפועלים בניגוד לחוק או פוגעים בלקוחותיהם, עד כדי השעיה ואף שלילת רישיון.

• תוספת של עשרות שופטים והנהגת משמרת שנייה בשעות אחר-הצהריים. ניתן לשקול הקמת בתי משפט בערים נוספות, כדי להקל על הגישה אליהם ולפזר את העומס.

• הפעלת מזכירות פרו-אקטיבית, במיוחד בתביעות קטנות, ימי מוקד פליליים ובתי המשפט לתעבורה – כדי להעלות את שיעור ההתייצבות לדיונים. יש להימנע מקביעת דיונים מרובים לאותה שעה, שכן כיום כל מתדיין חושב שממילא ייאלץ לחכות – ולכן רבים מאחרים.

• ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה או בהעדר התייצבות בהליכים אזרחים ומינהליים, ייעשה רק בידי ערכאת ערעור ומנימוקים מיוחדים שיירשמו. ברירת המחדל תהיה שלא לבטלו.

• חילוט מיידי של ערבות שהפקיד נאשם שלא התייצב לדיון בעניינו. אם לא התייצב פעמיים, למרות קיומו של אישור מסירה ולמרות ניסיון לאתרו בזמן אמת – הוא יורשע (בעבירות שעונשן עד שלוש שנות מאסר). ביטול ההרשעה יהיה כמו לגבי פסק דין בהעדר. למשטרה יתווספו תקנים ייעודיים לביצוע צווי הבאה בדין הפלילי; מי שייעצרו במסגרת זו, ישוחררו רק לאחר תשלום קנס מיידי ובערבות גבוהה.

• תוספת תקציב ותקנים משמעותית לשירות המבחן, שכיום אינו עומד בנטל ומאלץ את בתי המשפט לעכב שחרור עצורים ומתן גזרי דין.

• שינוי בדרך הפעולה של יחידת "נחשון" של שירות בתי הסוהר, המביאה עצורים ונאשמים לבית המשפט ולעיתים קרובות מהווה צוואר בקבוק הגורם לעיכוב דיונים.

• הגברת השימוש בדיונים בהיוועדות חזותית בכל הנושאים, תוך שיפור טכנולוגי משמעותי בהם.

• הטלת הוצאות אישיות משמעותיות על עורכי דין שאינם מתייצבים (בכלל או באיחור משמעותי). הטלת הוצאות אישיות משמעותיות על עורכי דין כאשר ברור שהם מעלים טענות סרק, גורמים בצורה מלאכותית להתארכות הדיונים או מתנהגים בחוסר כבוד לצד שכנגד או לבית המשפט. ביטול ההוצאות ייעשה רק בערכאת ערעור ומנימוקים מיוחדים שיירשמו.

• הטלת הוצאות ריאליות, כנגד חשבוניות (בסכומים סבירים המצויים בידיעה שיפוטית), בכל ההליכים למעט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. במקרה של הגנת בדים או התנהלות פסולה קיצונית בהליך, יוטלו הוצאות גם לטובת אוצר המדינה.

• מימון של המדינה להליכים חוץ-שיפוטיים כגון גישור ובוררות. כיום על הצדדים לשלם תמורתם, מה שמותיר אותם מחוץ להישג ידם של רבים. החזר מלא של האגרה אם הצדדים מגיעים להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט לפני שלב ההוכחות.

• הוצאת "תביעות הפח" מבתי המשפט: רבבות תביעות בשנה על נזקים לרכב, לרוב בין חברות ביטוח ובסכומים קטנים כל אחת. על החברות להפעיל מנגנון בוררות משל עצמן.

סיכום

כאמור, שורות אלו נכתבות ללא כל יומרה – אך מתוך דאגה עמוקה לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית, הניצבת בסכנה ברורה ומיידית מצידם של לוין-רוטמן ושות', וגם מתוך היכרות קרובה מאוד וארוכה מאוד עם מערכת המשפט לאורכה ולרוחבה. הן גם מיועדות להראות, כי על הפרק ניצבות סוגיות מהותיות שאפשר וצריך לתת להן פתרונות ממשיים ומאוזנים, לתועלת המדינה ואזרחיה.