ההפיכה המשטרית היא רק ההתחלה

אירן מתקרבת להעשרת אורניום בשיעור של 90% הנחוץ לייצור פצצה גרעינית. בנימין נתניהו העמיד נושא זה בראש סדר היום שלו במשך למעלה מעשור, ובמבחן התוצאה – נכשל לחלוטין. השבוע קרא ראש אמ"ן לשעבר, תמיר הימן, להכיר בכישלון ולהתכונן לתקיפה צבאית. בשבוע שעבר אמר סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (המזוהה עם הימין), ערן לרמן, שיש להניח בצד את כל הנושאים האחרים ולהתמקד באיום האירני.

ישראל אינה יכולה לתקוף באירן ללא תמיכה אמריקנית – דיפלומטית ואולי גם צבאית. השגריר תום ניידס הבהיר בצורה החדה ביותר: "אנחנו לא יכולים להשקיע זמן בעבודה על הדברים שאתה רוצה לעבוד עליהם יחד, אם החצר האחורית שלך בוערת". ארה"ב מגנה על ישראל באו"ם רק בגלל הערכים הדמוקרטיים המשותפים, והמוסדות הדמוקרטיים נמצאים כעת תחת לחץ ומתח – הוסיף ניידס.

התגובה השחצנית של שרי ישראל: mind your own business (עמיחי שיקלי), אני מצפה מהם לא להתערב בעניינים פנימיים שלנו (בצלאל סמוטריץ). אלא שדיכוי הדמוקרטיה ופגיעה בזכויות יסוד כבר מזמן אינן עניין פנימי; ראו דרום אפריקה, סין, אירן, מינמאר. את הדברים אומרת המעצמה מספר אחת בעולם, שעצם קיומה של ישראל תלוי בה.

הנשיא יצחק הרצוג אמר במפורש, שהוא קורא דוחות מודיעיניים על ההנאה בה מסתכלים אויבי ישראל על המתרחש בה. שני רמטכ"לים – אביב כוכבי והרצי הלוי – יצאו בתוקף נגד הפגיעה הפוליטית בשרשרת הפיקוד ביהודה ושומרון. איתמר בן-גביר מבעיר את השטח מול הפלשתינים, מדינות ערב וערביי ישראל. היועצים המשפטיים של צה"ל, המוסד והשב"כ מזהירים שהרפורמה עלולה לחשוף את בכירי הצבא והדרג המדיני לתביעות בחו"ל. המכון למחקרי ביטחון לאומי מתריע מפני פגיעה קשה בחוסן הלאומי. כל מומחי הכלכלה אומרים שהמשק הישראלי – בסיס הכוח הצבאי והמדיני של המדינה – ייפגע קשות מן ההפיכה. התמונה הכוללת: ביטחון המדינה מופקר לטובת אינטרסים פוליטיים, אישיים ומשיחיים.

השר לביטחון לאומי דורש מן המשטרה לפעול ביד קשה נגד ה"אנרכיסטים", מתערב ברמה הטקטית ומשפיל בפומבי קצינים בכירים. ראש הממשלה מכנה מפגינה "אנרכיסטית". שרת התחבורה מסרבת לתגבר את הרכבת כדי להסיע רבבות מפגינים לירושלים. שר המשפטים מצהיר ש"את המדינה לא מנהלים ברחוב". יו"ר ועדת החוקה מסלק מן הדיונים חברי אופוזיציה ומגביל את יכולת הביטוי של מתנגדי ההפיכה. יו"ר הכנסת מורה לערוך חיפוש בתיקים של חברי האופוזיציה הנכנסים למליאה, תוך הפרה בוטה של חוק החסינות. שר התקשורת, המתכנן ממילא לרסק את תאגיד "כאן", יוצא רשמית נגד סיקור ההתנגדות להפיכה.

שיהיה ברור: את המחאה צריך לקיים רק במסגרת החוק. אסור לחסום כבישים וצמתים. אסור לאזרחים להפגין במשכן הכנסת. אסור להפגין ללא רישיון. אסור להטריד בני משפחה. אסור לפגוע בצורה כלשהי בילדים. יש בין המתנגדים מי שמפרים את החוק ובהם יש לטפל בהתאם. אבל מה שעושה קואליציית הבלהות הזאת איננו אכיפת חוק, אלא ניצולו הברוטלי לשם רמיסת המתנגדים לה. הצעדים שלה מסלימים מיום ליום, היא שופכת שמן על חבית חומר נפץ ולא חסר הרבה שמישהו מאחד הצדדים יגיב בצורה אלימה. עכשיו נסו לדמיין כיצד היא תשתולל אם תשתחרר מכל רסן משפטי.

זה לא "רק" שהממשלה משתמשת בכוחה נגד מתנגדי הרפורמה; היא גם מפגינה בוז מוחלט כלפיהם, ולא משנה מיהם, מה מעמדם ומהם הישגיהם. כל מי שמתריע מפני מה שהממשלה הזאת מעוללת – מסומן כמטרה למתקפה אישית ואף לאיומים על המשך עבודתו.

תראו מי יוצא נגד ההפיכה הזאת. האישים אותם מינה בנימין נתניהו לתפקידים הבכירים ביותר במדינה – רמטכ"לים, יועצים משפטיים לממשלה, נגידי בנק ישראל, ראשי המוסד והשב"כ, מפכ"ל המשטרה. אלפי מומחים ידועים בכל התחומים, מישראל ומחו"ל. מאות מנהלים בכירים ויזמים מובילים. כתריסר חתני פרס נובל. נשיא ארה"ב, נשיא צרפת, סנאטורים, בכירי האיחוד האירופי. ומולם? כלום ושום דבר. אף לא מומחה אחד בעל שם שאיננו מזוהה פוליטית.

התגובה של בריוני הממשלה והקואליציה: איומים להדיח את מפכ"ל המשטרה, את היועצת המשפטית לממשלה, את נגיד בנק ישראל. התבטאויות מבזות כלפי ראש השב"כ ("פקיד" בפיו של אחד הפרחחים היותר-גדולים בכנסת), שאחריהן ציוץ שקרי של דייר ברחוב עזה ולפיו "השב"כ מעורב בהפיכה נגד ראש הממשלה". האווירה ברורה: מי שלא יתיישר עם הרס הדמוקרטיה – יושפל פומבית ואולי גם יפוטר.

מעל הכל עומד הבוז הגמור לנשיא המדינה. לא ליצחק הרצוג האיש, אלא למוסד הנשיא. אני לא זוכר מקרה אחד בו נשיא המדינה ביקש משהו בפומבי ולא נענה. לא משנה מה זה; כבודו של נשיא המדינה מחייב להיעתר לו. הרצוג ממש מתחנן בפני ראשי ההפיכה לעצור רגע כדי להידבר. הם בכלל לא טורחים לענות; הם מראים לו אצבע משולשת וממשיכים לדהור.

האיומים להדיח את הבכירים ביותר בשירות הציבורי אינם חדשים. עוד לפני הבחירות דיברו בצד הזה של המפה על אפשרות של הדחת הרמטכ"ל הלוי, רק משום שהוא מינוי של הממשלה הקודמת. שמעתם נכון: להדיח את הקצין הכי מקצועי, בלי שום קשר לכישוריו (הנהדרים) ולהישגיו (המופלאים). כאשר כוכבי התריע בשלהי כהונתו מפני הפגיעה בשרשרת הפיקוד ביו"ש, היה בקואליציה החדשה מי שתכנן לנקום בו: צינון של עשר שנים לפני הכניסה לפוליטיקה.

הם כמובן לא עוצרים, כי אם אפשר לדבר על פגיעה ברמטכ"ל – אפשר לדבר ולעשות הכל. יואב קיש מבקש להשתלט על מינוי חברי דירקטוריון הספרייה הלאומית, כדי שיוכל להדיח את הרקטור שי ניצן; יו"ר הדירקטוריון, איש הליכוד סלי מרידור, מזהיר שהדבר יהרוס את הספרייה. שימו לב: הספרייה הלאומית. גם היא יעד פוליטי. וזה מתגמד לעומת הרעיון המטורף של נתניהו: למנות את מנכ"ל משרדו ונאמנו הפוליטי יוסי שלי למנכ"ל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למרות העדר כל כישורים שהם לתפקיד המקצועי הסבוך הזה. נתניהו חזר בו כאשר הרעיון דלף, אבל עצם העלאתו מלמדת על ליקוי מאורות מוחלט ועל שאיפות סמכותניות בנוסח רג'פ טאיפ ארדואן (שפעל בצורה דומה).

הקואליציה גם רוצה להכפיף את המחלקה לחקירות שוטרים לשר המשפטים ולאפשר לה לחקור "עבירות של תובעים". הכפיפות של מח"ש לפרקליטות אכן בעייתית, אבל מה שמציע משה סעדה הוא להעניק לדרג הפוליטי סמכויות חקירה וענישה נגד שוטרים ופרקליטים; אני מנחש שהראשונים שיעלו על הכוונת יהיו מי שטיפלו בתיקי נתניהו. במקביל, החליטה מירי רגב להדיח את מנכ"ל רשות התעופה, חגי טופולונסקי – מי שהיה סגן מפקד חיל-האוויר וראש אכ"א; חטאו הכבד מנשוא: הוא מונה בידי מרב מיכאלי. בקיצור: השתלטות פוליטית על כל מה שאפשר ואולי גם על מה שאי-אפשר. בעצם, אין יותר "אי-אפשר"; מקסימום ישנו את החוק, כמו שעושים שוב ושוב לחוקי יסוד לטובתו של עבריין סדרתי, והרי לא יהיה שום בית משפט שיוכל לומר שום דבר.

אפשר לומר: אלו רק הצהרות, אלו רק הצעות, אלו רק חברי כנסת זוטרים. אז ראשית, חלק משמעותי מן הדברים עלו על מסלול של חקיקה. שנית ועיקרית, חייבים להסתכל על התמונה במלואה ועל האווירה הכוללת. הללו מלמדות על מגלומניה רודנית שחצנית ודורסנית, שהלוקים בה – חברי הקואליציה והממשלה הנוכחיות – אינם רואים ממטר לא את הציבור, לא את עקרונותיה הבסיסיים של המדינה, לא את תפיסות היסוד של היהדות, לא את העולם, לא את לקחי ההיסטוריה, לא את הביטחון הלאומי, לא את טובת המשק. כלום ושום דבר. הכל עובר להם מעל הראש. הכל כשר בנתיב ההרס.

מאחר שאין למובילי ההפיכה ותומכיה נימוקים אמיתיים שניתן לומר בגלוי, הם פונים לססמאות ושקרים. הם הרי לא יכולים להודות שהמניע הראשוני הוא להציל את בנימין נתניהו מההליך הפלילי נגדו. הם הרי לא יכולים להודות שיש ביניהם מי שעצם התפיסה הדמוקרטית זרה להם. הם הרי לא יכולים להודות שיש להם אינטרסים מגזריים. הם הרי לא יכולים להודות במניעים אישיים נקמניים של חלקם.

אז מה עושים? מפריחים שקרים על חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, על בית המשפט העליון, על אהרן ברק, על משפט נתניהו. תוקפים אישית את המתנגדים וממציאים תיאוריות קונספירציה הזויות. חוזרים אחורה לסיפורים, נכונים או לא, מלפני 30 שנה. מאשימים את אוסלו וההינתקות. נותנים למשפחת נתניהו צ'קים פתוחים בחסות שקרים על ראשי הממשלה הקודמים. ועל כל זה הם חוזרים ללא הרף, כי רוב הציבור אינו יודע את האמת והעובדות (וגם לא מתעניין בהן), וכך אפשר להפוך את השקר לאמת נוסח ג'ורג' אורוול.

גם לאופוזיציה יש חלק משמעותי בתהום שאנחנו נופלים לתוכו. כבר הבעתי את הדעה, שיאיר לפיד ובני גנץ וגדעון סער (בהנחה שהם מסוגלים להסכים על משהו) היו צריכים להודיע לנתניהו שכדי להציל את המדינה – הם מוכנים להיכנס איתו לממשלה במקום הימין הקיצוני והחרדים, או לפחות לתת לו רשת ביטחון בכנסת. זה לא קרה וכנראה גם לא יקרה, במיוחד כאשר האופוזיציה מטפסת גם היא על עצים שקשה מאוד לרדת מהם בלי לשבור כמה עצמות.

אביגדור ליברמן מנע השבוע מחברי ישראל ביתנו להצביע נגד השלב הראשון של ההפיכה. הייתה זו טעות קשה. חשוב מאוד שבספרי ההיסטוריה ייכתב שהחוקים הללו עברו ברוב מזערי; תראו איזו חגיגה עושה הצד השני מהרוב בו אושר חוק כבוד האדם וחרותו. חשוב מאוד שכולם יידעו מי בדיוק תמך ומי בדיוק התנגד. נכון, הקואליציה דורסת – אבל לאופוזיציה אסור לאפשר למכבש הזה להתגלגל באין מפריע.

כאשר יריב לוין ושמחה רוטמן קראו להידבר בבית הנשיא, התשובה הייתה צריכה להיות: אנחנו באים. כאשר נתניהו קרא השבוע להידבר, לפיד היה צריך לומר: תגיד מתי והיכן. לא רק משום שזה מה שמחייבים הממלכתיות וכבודן של משרות הנשיא וראש הממשלה, אלא גם כדי להיות המבוגר האחראי. מאוד ייתכן שהשיחות הללו היו מתפוצצות תוך שעה; אבל לפיד וחבריו היו חייבים להראות שמבחינתם יש נכונות.

במקום זה, אנחנו מקבלים גרסה מודרנית ולאומית של סיפור בת יפתח. חז"ל שואלים מדוע יפתח לא פנה לכהן הגדול פנחס, כדי שיתיר לו את הנדר להקריב את בתו. הם משיבים, ששניהם התבצרו בשיקולי כבוד: יפתח אמר שהוא מנהיג הדור ועל הכהן לבוא אליו; פנחס אמר שאם יפתח רוצה את שירותיו – הוא צריך לבוא אליו. בין שני רודפי הכבוד הללו, נחרץ גורלה של הנערה לבדידות עולם. נתניהו ושות' ולפיד ושות' אינם התיישים במשל של קרילוב, ששניהם נפלו למים משום שסירבו לפנות דרך על הגשר. הם יפתח ופנחס, ואנחנו כמו בת יפתח: נשלם מחיר כבד מנשוא.