בינתיים במשפט נתניהו

כיצד לסכם את עדותו של ארנון מילצ'ן בתיק 1000? אי-אפשר לסכם אותה, כי היו לו גרסאות שונות בשאלות מפתח. מה שכן ניתן לומר, ודומה שעל כך לא תהיה מחלוקת בין הצדדים (והצופים), הוא שמדובר באדם מרשים מאוד, כריזמטי, בעל חוש הומור מפותח ומי שתרם רבות לביטחון המדינה. האם הוא אמר כל הזמן את כל האמת? לא בטוח. האם הוא שיקר ביודעין? קרוב לוודאי שלא. האם הוא רצה לעזור לבני הזוג נתניהו, או לפחות לא להזיק להם? בהחלט ייתכן.

בתיק 1000 מואשם בנימין נתניהו במרמה והפרת אמונים, כך שהמדינה לא צריכה להוכיח שהוא נתן משהו במישרין למילצ'ן בתמורה למתנות שהלה הרעיף עליו ועל אשתו. המדינה כן צריכה להוכיח שהמתנות היו בהיקף ניכר, ושנתניהו פעל בענייניו של מילצ'ן כאשר הוא נתון בניגוד עניינים חמור בשל עצם החברות (בלי קשר למתנות).

לגבי היקף המתנות: אולי הוא נמוך מזה שעליו מדברת המדינה בכתב האישום, אך מילצ'ן אמר מספר פעמים שהוא לא עקב אחריהן ושצריך לסמוך על הדס קליין – והיא דיברה על מתנות במאות אלפי שקלים. לגבי הפעולות: מילצ'ן אישר שדיבר עם נתניהו בנוגע לבעיית הוויזה שלו לארה"ב, והלה הפנה אותו לשגריר דאז, דן שפירו; הוא אמר שהעלה בפניו את הנושא בבלפור ונתניהו הורה לראש לשכתו, ארי הרו, לבדוק אותו; הוא אמר שנתניהו הורה לשלמה פילבר לבחון את היתכנות מיזוג רשת-קשת; ושנתניהו קידם את מיזם המכוניות של ראטן טאטא, שעשוי היה – גם אם בשוליו – להניב לו רווחים. האם זוהי מסה קריטית מספיקה להרשעה? תלוי במידת האמון של השופטים במילצ'ן ובמניעיו, כמו גם בהשתלבות של עדותו עם הראיות האחרות.

מילצ'ן העיד, כי נתניהו אמר לו שקיבל ייעוץ משפטי ולפיו מותר לו לקבל ממנו מתנות ("חוץ מבית") בשל ידידותם העמוקה והארוכה. מילצ'ן התרשם שהתשובה הזאת ניתנה בידי הייעוץ המשפטי לממשלה ואולי אפילו היועץ עצמו, אך בפועל נתניהו דיבר עם פרקליטו, יעקב וינרוט המנוח. לפי קטעים מחקירתו של וינרוט שהוצגו בחקירתו של נתניהו, וינרוט אמר למשטרה שלא ידע על ההיקפים בהם מדובר ושחשב שמדובר במתנות פה ושם.

בכל מקרה, על-פי הפסיקה, במישור הפלילי אין משמעות לתשובה שנתן וינרוט לנתניהו. בפסק דין תנובה בשנת 2007 קבעה הנשיאה דורית ביניש שורה של כללים להסתמכות על חוות דעת משפטית כהגנה בפלילים. גם אם נניח שנתניהו סיפר לווינרוט במדויק על המתנות והיקפן, הוא לא עמד לפחות בשלושה מן הכללים הללו: נתניהו אמור היה להבין בעצמו שקבלת מתנות תדירות בהיקף ניכר היא מעשה פסול; חוות הדעת לא ניתנה בכתב; ונתניהו צריך היה לפנות ליועץ המשפטי לממשלה או ליועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה ולא לפרקליטו הפרטי.

ככל הידוע נכון לעכשיו, נתניהו גם לא ביקש חוות דעת משפטית כלשהי בטרם שוחח עם מילצ'ן על בעיית הוויזה שלו ובטרם עסק בנושא (לפי עדויותיהם של מילצ'ן וקליין). גם אם נניח שמדובר היה בנסיבות המחייבות מעורבות אישית של ראש הממשלה, וגם אם נניח שרק ראש הממשלה יכול היה לטפל בנושא – היה עליו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, להסביר במה מדובר ולקבל אור ירוק או הנחיות כיצד לפעול. זה לא קרה.

בכלל, אם יש מכנה משותף לתיקי האלפים – לצד האובססיה של נתניהו לתקשורת (כפי שהגדיר זאת מילצ'ן) – זוהי הימנעותו השיטתית של נתניהו מלשאול שאלות ולקבל ייעוץ משפטי ראוי. ולא מדובר בשר זוטר וחסר ניסיון, או באדם טיפש ובור. כאשר זה קורה שוב ושוב, אפשר כבר לדבר על דפוס פעולה: לא לשאול כאשר חוששים לקבל תשובות שאולי לא יתאמו לרצונות.

על תיק 1000 כבר דיברנו (ובהמשך נשלים לגבי סיכום דיון מדצמבר 2015). ראו מה קרה בתיק 2000: לשיטתו של נתניהו, הוא נסחט בידי נוני מוזס ולכן החליט להוליך אותו שולל ולהקליט את השיחות ביניהם. הייעוץ המשפטי היחיד שניתן כאן הוא כאשר ארי הרו פונה לדוד שמרון – בן-דודו ופרקליטו של נתניהו – ושואל לגבי דיני האזנות סתר. ראש הממשלה נסחט לשיטתו בידי המו"ל החזק ביותר במדינה – ולא מתלונן ולא מדווח ולא פונה ולא מתעד. הוא מקליט שיחות במטרה להוכיח את הסחיטה – ולא מתלונן ולא מדווח ולא פונה ולא מתעד.

נעבור לתיק 4000. נתניהו היה מיודד עם שאול אלוביץ, אך לא חשף זאת מעולם ולא ביקש חוות דעת בנושא – גם לא בהסדר ניגוד העניינים כאשר נטל לעצמו את תיק התקשורת, בעוד אלוביץ הוא הבעלים של ענקית התקשורת בזק. רק לאחר התחקיר של גידי ויץ בנובמבר 2015, שהעלה חשד ליחסים מושחתים בין השניים, נקבע שעל נתניהו להעביר את הטיפול בבזק לשר דאז צחי הנגבי. כאן ניתן לטעון, ש"אחרית הדבר מעידה על ראשיתו": אם כאשר נחשפו הקשרים נמנע מנתניהו לעסוק בענייני בזק, הרי שכך אמור היה להיות גם לפני כן – ואולי בדיוק בשל כך נתניהו לא אמר ולא שאל ולא דיווח ולא התייעץ.

ב-25 בנובמבר 2015 התקיים אצל דוד שרן, אז ראש לשכתו של נתניהו, דיון אותו סיכמה היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שלומית ברנע-פרגו, תחת הכותרת "קבלת מתנות". היא ציינה, כי "החוק, התקנות והוראות התקשי"ר אינם חלים על מתנות שניתנות לעובד ציבור ללא קשר להיותו עובד ציבור, כגון על-ידי חברים". ההגנה נאחזת בסיכום זה כמוצאת שלל רב, אבל דומה שהשמחה מוגזמת.

ראשית, במצב כזה צריך לשאול: אז מה כן חל? יש גם היגיון בריא, שכל ישר והגינות מתבקשת. לנוכח הפסיקה בנוגע למתנות לאישי ציבור, ברור שגם מתנות בין חברים עלולות להוות עבירה ואפילו להגיע לכדי שוחד. שנית, שימו לב לתאריך: מיד לאחר התחקיר של ויץ. דומה שלא במקרה נלחץ מישהו בלשכת ראש הממשלה והחליט שצריך לבדוק ואולי גם להשיג הכשר לקבלת המתנות הנרחבת והממושכת של בני הזוג.

שלישית, כלל לא בטוח שברנע-פרגו ידעה על קו האספקה (ולא משנה אם זה קו אספקה של משאיות או קטנועים) ממילצ'ן לנתניהו. סביר להניח שאילו הייתה יודעת, הדבר היה בא לידי ביטוי והיא לא הייתה פוסקת שהחוק אינו חל במצב זה. רביעית, גם ההקשר חשוב. בהמשך הסיכום מוסבר כיצד יש לטפל במתנות שראש הממשלה מקבל בכובעו זה. למשל: אפשר להשתמש במתנות של מזון מתכלה בשווי של עד 300 שקל, אם היא "סבירה ומקובלת בנסיבות העניין"; מעל סכום זה צריך לפנות לוועדת המתנות. מאוד לא סביר להניח, שמתנות בשווי של אלפים, רבבות ואולי מאות אלפים – גם אם מדובר בחברות הכי עמוקה בעולם – אמורות לעבור ככה סתם, בלי שום בקרה ודיווח. אבל נתניהו, כפי שראינו, יודע היטב מה הוא לא רוצה לדעת.

אחד המאפיינים הייחודיים והחמורים ביותר של משפט נתניהו הוא קיומה של מכונת רעל חסרת מעצורים, הפועלת בתוך האולם, מתוך האולם ולתוך האולם. מסע ההכפשות וההסתה שלה, כולל בידי תועמלנים בכסות של עיתונאים, מופנה לכל הכיוונים: כל אנשי התביעה, רוב עדי התביעה, כמעט כל העיתונאים ואפילו חלק מהסניגורים. קורבנותיה העיקריים הם מי שמעזים להאשים את נתניהו ולהעיד נגדו ומי שאינם קונים את תיאוריית הקונספירציה המטורפת (שאפילו ההגנה אינה טוענת אותה) בדבר "תפירת תיקים לנתניהו". למכונת הרעל הזאת יש, כך נדמה, שתי מטרות: להלך אימים על עדים ולשכנע את תומכיו של נתניהו שהכל עלילה אחת גדולה.

לעיתים נדמה שיש חלוקת עבודה בין התועמלנים לבין מקצת מן הסניגורים, וזאת מעבר לעובדה הברורה שהראשונים מקבלים – דרך פלא – חומרים מן ההגנה לפני שהם מוצגים לבית המשפט (ואז מתבכיינים על הדלפות נטענות של הפרקליטות). חלוקת העבודה הזאת באה לידי ביטוי בכך שאותם סניגורים שומרים על ממלכתיות מול בית המשפט, בעוד התועמלנים שופכים את הרפש חסר הבסיס שלא ניתן לטעון בפני השופטים.

דוגמה בולטת לכך הייתה בזמן עדותו של יאיר לפיד. הסניגור עמית חדד אמר כבר בתחילת החקירה הנגדית, כי הוא מבקש להבהיר בצורה חד-משמעית שאין לו שום טענה כלפי התנהלותו של לפיד בענייניו של ארנון מילצ'ן. אתה היית בסדר גמור, כמו שהלקוח שלי היה בסדר גמור – הוסיף. לפיד הודה על כך וציין שזו אמירה חשובה לנוכח מכונת הרעל (כלשונו) שהטיחה בו כאילו הוא העבריין האמיתי. אלא מאי? באותן שעות ממש, מכונת הרעל המשיכה – וממשיכה, כולל השבוע – לטעון שהוכח (!) שלפיד עבריין ושהוא זה שהיה צריך לעמוד לדין. אז מה, מכונת הרעל חולקת גם על ההגנה, או שמא יש מי שמדבר לבית המשפט ומי שמדבר במקביל ל"בייס" של נתניהו?

השבוע, באירוע חסר תקדים, הוכח שבין מכונת הרעל לבין חדד יש זיקה ישירה, כאשר חדד הכניס לפרוטוקול את אחת הטענות ההזויות ביותר של התועמלנים – ועשה זאת בסיועו הפסיבי של בית המשפט. התועמלנים טוענים ללא הרף, כי העיתונאים מקבלים תדריכים מן התביעה. יש להם "הוכחות": תמונות של עיתונאים (כולל הח"מ) המשוחחים בבית המשפט עם אנשי פרקליטות ועם הדוברת שלה.

נניח בצד את ההנחה המטומטמת, לפיה הדלפות נעשות בפרהסיה. האמת היא, כפי שיודע כל מי שנמצא באולם אפילו יום אחד, שהעיתונאים האמיתיים מדברים עם שני הצדדים; התועמלנים הם אלה המדברים רק עם ההגנה וניזונים רק ממנה. חדד עצמו יודע זאת היטב, לא רק בתור מי שהיה באולם עשרות ימים, אלא גם בתור מי שבעצמו מדבר בגלוי עם עיתונאים (ואין בכך שום פסול). יתרה מזאת: עורכי הדין משני הצדדים משוחחים ללא הרף; האם גם הסניגורים מתודרכים בידי התובעים?

אבל השבוע הציג חדד לבית המשפט תמונה שצילם באולם אחד התועמלנים, בה נראים כתב חדשות 13, אביעד גליקמן, והתובעת קרן צבירן, זה ליד זה. התמונה אפילו אינה מראה אותם משוחחים, אבל זה לא הפריע לחדד לטעון שזוהי הוכחה לכך ש"הפרקליטות מתדרכת את גליקמן" – לו ייחס קודם לכן, ללא כל ראיה, הטרדת עדים בשליחות הפרקליטות. חדד חזר אחד לאחד על אותה טענה הזויה של התועמלנים, בידיעה ברורה שהיא איננה נכונה: אין לו מושג על מה הם דיברו (אם בכלל), וכאמור – מגעים כאלו מתנהלים כל העת עם שני הצדדים. חדד התנצל למחרת בפני צבירן – אך לא בפני גליקמן.

השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם ביקשו לדעת מה רואים בתמונה ואפשרו לחדד להשמיע את האשמותיו החמורות ולהכניס אותן לתוך הפרוטוקול, כאילו הן עובדות מוכחות. כאשר גליקמן ביקש בסוף הדיון להגיב, פרידמן-פלדמן מנעה זאת ממנו. וכך אחד השקרים הבוטים ביותר של מכונת הרעל, הפך לכאורה לסוג של עובדה שאין עליה עוררין. אז לפחות כאן הבהרנו את האמת.