ירושלים והמצורעים: מהמלך לבית הנסן

לאורך ההיסטוריה השתמשו במילה "צרעת" לתיאור כללי של מגוון מחלות עור עם תסמינים פיזיים קשים. בשנת 1873 זיהה החוקר הנורווגי גרהארד ארמור הנסן את החיידק הגורם למחלה, ומאז היא קרויה על שמו, מחלת הנסן. הוכח, כי מחלת הצרעת עליה מדובר בתנ"ך אינה המחלה המוכרת כיום והשתלשלות היסטורית-לשונית הובילה לבלבול.

לאורך מאות ואלפי שנים היה מצבם של חולי הצרעת בעיר הקודש בכי רע. שלוש הדתות החזקות בעיר – יהדות, נצרות ואיסלאם – התייחסו למצורעים כמקוללים על-ידי האל, ואלה שלא החלימו אף נחשבו כמתים. ביהדות, החשש העיקרי מפני המחלה היה חשש דתי, מאחר שהמצורעים נחשבו כטמאים; על הכהנים היה להוציאם מהמחנה ומהעיר כדי לאפשר לרוח האל לשכון עם בני ישראל.

בדומה ליהדות, גם הדתות האחרות – כולל דתות המזרח הקדום, בבל ומסופוטמיה – ראו במצורעים טמאים שיש להפרידם מהאוכלוסייה הבריאה. גם בימינו, כשהצרעת אינה המחלה המאיימת שהייתה בעבר וקיימים לה טיפולים יעילים, נותר הביטוי "מצורע" בהשאלה כתיאור לאדם דחוי ומנודה. בעבר אף הוגשה בקשה רשמית לשנות את השם בעברית של המחלה כדי להרחיקה מהדימוי השלילי.

הרוחות השתנו בתקופת הכיבוש הצלבני בארץ הקודש. בניגוד ליחס למצורעים באירופה המערבית-נוצרית, בממלכת ירושלים התייחסו אליהם בכבוד. עם כיבוש ירושלים בשנת 1099 הגיעו הצלבנים למגע ישיר עם חולי צרעת יותר משהיו רגילים, שכן הצרעת הייתה נפוצה יותר במזרח התיכון באותה תקופה. רבים מהם נדבקו בעצמם.

לצורך התמודדות עם החולים ובמקום לגרשם, הוקם מסדר מיוחד – "סנט לזר", על שם אלעזר הקדוש. אבירים רבים שנדבקו בצרעת הצטרפו לסנט לזר, והיה עליהם לשאת רעשן כדי להודיע על התקרבותם לכל מוקד אוכלוסייה. האביר המצויד ברעשן הפך לסמלו של המסדר, שנודע גם בכך שאביריו נלחמו ללא מגני פנים, כדי להפחיד את היריב בפניהם הנגועות במחלה. רבים מהאבירים ידעו שיומם קרוב בגלל תוחלת החיים הקצרה של המצורעים, והעדיפו למות בשדה הקרב.

שיא תהילת המצורעים בעיר היה עם עליית "המלך המצורע" של ירושלים, בלדווין הרביעי, שהתמודד בארבעה קרבות מול צלאח א-דין, כאשר לאחרון שבהם כבר נישא על-ידי אביריו. ה"דומוס לפרוסום" ("בית המצורעים" בלטינית), מרכז טיפול ותפילה של המסדר, הוקם מחוץ לחומה הצפונית של ירושלים – במקום בו עומד כיום בית החולים הצרפתי, מול השער החדש.

בעת החדשה, גם לאחר שהוכח מדעית כי הצרעת המקראית מהתנ"ך ומחלת הנסן – לייפרה – אינן אותה מחלה, הסטיגמה נותרה. המצורעים הוצאו מהעיר ואנשים בריאים לא הסכימו להתקרב אליהם, בין היתר בגלל התסמינים הפיזיים הקשים. הם נודו ונכפה עליהם לחיות בקהילה מבודדת, ללא תמיכה מלבד קיבוץ נדבות. מראה הקבצנים בשערי העיר הפך למחזה קבע, והחמיר את הסלידה של המקומיים. בשלהי המאה ה-19 התגוררו רוב המצורעים בירושלים בכמה צריפים בצמוד לחומת העיר העתיקה, בין שער ציון ושער האשפות. הם התחתנו בתוך עצמם וגרו בבתים רעועים עשויים מאבנים שנלקחו מהריסות, בוץ וענפים. הממשל העות'מאני לא טיפל בהם.

מצבם השתפר לבסוף בזכות הכנסיות שהפכו יותר ויותר דומיננטיות החל מאמצע המאה ה-19. בשנת 1865 הגיעה לארץ הברונית אוגוסטֶה פון קפנברינק-אשרדן, ולאחר שהזדעזעה ממראה המצורעים המעוותים והמסכנים בשערי העיר, היא החליטה לגייס כסף ולבנות עבורם בית חולים ומרכז אישפוז. לשם כך היא גייסה את הכנסייה המוראבית-גרמנית, ומאותו רגע השתנה גורלם של המצורעים בירושלים.

בסוף המאה ה-19 היציאה מחומות העיר העתיקה עוד הייתה בחיתוליה, ומרכז החיים היה בתוך מה שכיום מכונה "העיר העתיקה". הרוזנת הגרמנית והכנסייה המוראבית בחרו באזור שלימים יהפוך לשכונת ממילא. המבנה הוקם בסמוך לבריכת ממילא, אחד ממקורות המים של העיר, ומחוץ לדרכים המרכזיות בהן התנהלה התנועה לירושלים.

בשנת 1866 הוקם בית החולים הראשון למצורעים, שלימים יהפוך להיות מנזר הלזריסטים ברחוב אגרון. היו בו חדרים ספורים, שלא התמלאו במהירות; אוכלוסיית המצורעים הירושלמית הייתה חשדנית כלפי בית החולים שבנתה הכנסייה, והיהודים והמוסלמים חששו מאוד ממיסיונריות. עם זאת, לאורך הזמן הצליחו אנשי בית החולים לרכוש את אמונם, ובמהרה התברר כי הוא צר מלהכיל את חולי העיר.

במקביל, שכונת המצורעים הצמודה לשער ציון נהרסה ע"י העות'מאנים בשנים 1875-1873. השלטון, שהבחין בניסיונות הכנסייה לפרוש את חסותה על המצורעים, הגיע למסקנה שעליו לעשות מעשה דומה, והורה על בניית בתים למצורעים ליד ביר איוב, דרומית לסילוואן. בית החולים העירוני התנהל בתנאים קשים, ללא השגחה וטיפול מסודר, ובקיץ הראשון מתו בו ארבעה חולים.

למרות התנאים הקשים, רבים מהחולים בעיר – בעיקר המוסלמים – בחרו לעבור לביר איוב, מאחר שהמיטות האירופיות והאחיות הנוצריות בבית החולים הגרמני בממילא היו זרים להם. אולם, התנאים הקשים, החוסר ברופאים ואי-ההפרדה בין חולים "קלים" לחולים "קשים", הובילו רבים לבקש לבסוף את עזרת הכנסייה. הדרישה העולה הובילה את הכנסייה לרכוש שטח חדש מדרום-מערב לעיר העתיקה, למען הקמת בית החולים "עזרת ישוע" (בגרמנית: "Jesus Hilfe") למצורעים, שכיום מוכר בתור "בית הנסן".

בית החולים "עזרת ישוע" בטלביה הוקם על מגרש גדול, מוקף חומות, נחנך בשנת 1887 ופעל במתכונות שונות עד שנת 2002. הוא עבר בין האימפריה העות'מאנית, המנדט הבריטי ומדינת ישראל. היה בו מקום לכ-60 חולים, לצד צוות רפואי ואחיות, והוא נבנה כמשק שמכלכל את עצמו. בגן ההיקפי נשתלו עצים וצמחים וכן גינת ירק בה יכלו המצורעים לעבוד, לעדר, לגדל פרי וירק ולהקים משק עופות. עצי ארז הובאו במיוחד מלבנון כדי לפאר את החצר, לצד עצי ברוש ודפנה. הרופא הראשון של בית הנסן,

ד"ר אָדַלְבֶּרְט אַיְנְסְלר (חתנו של קונרד שיק, האדריכל) נקט בשיטות חדשות בטיפול בחולים. הם הורשו לקבל מבקרים ולצאת לטיולים בארץ, ונכפה עליהם לוותר על קיבוץ נדבות. בית המצורעים זכה לשמות רבים בפי ערביי ירושלים – היו שקראו לו "דאר אל-מסאכנין" (בית המסכנים) והיו שקראו לו "בית החולים המוראפי" (מוראבי, ע"ש הכנסיה). המצורעים שהסתובבו בחופשיות בשטח בית החולים הטילו אימה על תושבי העיר, שהתרחקו מהמקום ככל שיכלו.

אחרי מפלת העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והתחלת המנדט הבריטי, השתנו קשרי העבודה של המוסד, שהיה בקשרים עם גרמניה עד אז. בית החולים הושם בפיקוח משרד הבריאות של ממשלת המנדט, והוא אף קיבל תקציב ממשלתי והועבר תחת הסניף הבריטי של הכנסייה המוראבית. ב-1919 מונה הרופא הפלשתיני-ירושלמי תאופיק כנעאן לרופא הראשי של המוסד, והוא החזיק בתפקיד עד למלחמת השחרור.

עם הקמת מדינת ישראל, נרכש בית החולים "עזרת ישוע" מהכנסייה המוראבית. מדינת ישראל הפכה אותו לבית חולים ממשלתי ושינתה את שמו ל"בית החולים ע"ש הנסן", לזכר מגלה המחלה. למרות דרישות חוזרות ונשנות של תושבי השכונות הסמוכות, ועל אף כמה ניסיונות לפנותו, בית החולים פעל עד שנת 2002. לאחר מכן ננטש, ועמד בשממונו במשך שנים – מה שתרם לתדמיתו המסתורית. כיום הוא משמש כמרכז תרבות ומוזאון.

בימינו, הצרעת כבר אינה המחלה המאיימת שהייתה בעבר, וטיפול יעיל בשלביה המוקדמים עוזר מאוד למניעתה. המרכז הארצי – והיחיד – לטיפול בחולי צרעת בארץ כיום נמצא בירושלים, במרכז הבריאות ברחוב שטראוס במרכז העיר. לאחר הטיפול הראשוני במחלה היא כבר אינה מדבקת, ולכן אין צורך בבידוד. שיעור ההדבקה נמוך מאוד וכ-95% מהאוכלוסייה מחוסנת לצרעת באופן טבעי. אך המחלה האימתנית-לשעבר הותירה סימנים בירושלים, כמו הצלקות שנותרות מנגעי המחלה בעור, שנשארו להזכיר ימים אחרים.