ביום שאחרי: ממשלת טכנוקרטים

ממשלת ישראל גיבשה רעיון אסטרטגי צבאי-אופרטיבי כשהמטרות הצבאיות ברורות – השמדת יכולות שלטון ויכולות צבאיות של חמאס; פירוז הרצועה מיכולות צבאיות; יצירת תנאים להמשך חופש פעולה צבאי לישראל ברצועת עזה כדי למנוע צמיחה מחדש של חמאס; עיצוב רצועת אבטחה מעובה לאורך גבולות הרצועה כדי לאפשר תנאים ביטחוניים להחזרת ההתיישבות במערב הנגב; פתרון מעשי ויעיל למניעת התעצמות של חמאס ושאר ארגוני הטרור על-ידי סגירה הרמטית של ציר פילדלפי ובידוק ביטחוני אפקטיבי במעבר רפיח; מניעת התרחבות זירת המלחמה לחזיתות נוספות בדגש על הזירה הצפונית.

אולם, ממשלת ישראל מתקשה לגבש רעיון אסטרטגי מדיני. בתפיסת המערכה המדינית, מלבד החזרת כל החטופים, ממשלת ישראל לא הגדירה לאן היא חותרת להגיע, אלא רק לאן אינה חותרת להגיע – לא יתקיים שלטון חמאס ברצועת עזה, אך לא יתפתח מצב של כאוס באזור; לא יתקיים ברצועה שלטון וממשל צבאי ישראלי והאזור לא יהיה תלוי בישראל; לא יותנע תהליך מדיני כולל לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני שיחול על הרצועה וגם על יהודה ושומרון; הרשות הפלשתינית לא תחזור לשליטה ברצועה, בשל חולשתה ואזלת ידה וגם מחשש שיהיה זה צעד ראשון לקראת הסדר כולל בין ישראל לפלשתינים.

נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, ומנהיגים נוספים במערב ציינו בפומבי את חיוניות המעטפת המדינית. עבורם, אין מקום למעשה צבאי ללא יעדים מדיניים ברורים. קווי המדיניות האמריקנית, כפי שהציגם השר אנתוני בלינקן: עזה לא תהווה יותר פלטפורמה לטרור; לא יתקיים כיבוש ישראלי ברצועת עזה ולא יצומצם שטחה; לא תתבצע העברה בכפיה של אוכלוסייה פלשתינית; לא יוטלו מצור וסגר על הרצועה; יוקם מנגנון לשיקום הרצועה; המשילות ברצועה תהיה בידי פלשתינים, תוך איחוד בין הגדה לרצועה תחת הרשות הפלשתינית, ובד בבד ייווצרו התנאים להסדר מדיני כולל, המבוסס על שתי מדינות.

משום שישראל אינה מציגה, לבטח בגלוי, לאן היא מתכוונת לנווט, גובר הלחץ המדיני עליה, בראש ובראשונה מצד ארה"ב וגם מצד ידידותיה במערב, מדינות השלום במזרח התיכון ושותפות פוטנציאליות באזור. זאת, בנוסף לדרישה הגורפת ממנה לאפשר הפוגות הומניטריות שיצמצמו, ולו במעט, את המשמעויות הקשות של הלחימה לאוכלוסיית הרצועה.

לארה"ב ולמשטרים מתונים באזור, השותפים לתהליך הנורמליזציה עם ישראל, יש אינטרס לשמר את האופציה לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה ומתונה. אך המלחמה מאתגרת אותם מבית וחוסר הבהירות אשר למטרותיה המדיניות של ישראל מקשה עליהם. מצרים וירדן משוכנעות שלישראל תוכנית לדחוף לתחומיהן את האוכלוסייה הפלשתינית, ואילו מדינות המערב חוששות שישראל פועלת במקביל למלחמה נגד חמאס ברצועת עזה גם במטרה למוטט את הרשות הפלשתינית. הערכה זו נתמכת על-ידי קיצוץ בכספי הסילוקין המעוברים לרשות, הגברת פרופיל הפעילות הסיכולית של צה"ל ביהודה ושומרון, ומעל לכל - אוזלת היד של ממשלת ישראל בטיפול בפשיעה הלאומנית היהודית.

העדר היעד האסטרטגי המדיני מקשה על ישראל להטעין את שעון הלגיטימציה הבינלאומי, שהוא חיוני כדי שלצה"ל יהיה פרק זמן נדרש להשלמת היעדים הצבאיים של המלחמה. אך יש דרך לעשות זאת: גיבוש נתיב מדיני - ניווט חיובי שיבהיר לאן ישראל מכוונת את מאמציה בזירת הסכסוך הישראלי-פלשתיני, שבניגוד לרצונה של ישראל שבה למרכז הבמה הבינלאומית והבין-ערבית.

בראש ובראשונה, ישראל תיטיב לעשות אם לא תבטל את המסגרת ההסדרית הקיימת של הסכם הביניים (1995, שבמסגרתו ניתנו לפלשתינים אפשרויות לשלטון עצמי ביישובים פלשתינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה), וגם את שלוש הדרישות שהוצגו על-ידי הקוורטט לממשלה פלשתינית – הכרה במדינת ישראל, הכרה בהסדרים הקיימים בין ישראל לאש"ף והפסקת הטרור והאלימות.

עם זאת, על ההתייחסות לרצועת עזה להתעדכן לנוכח תוצאותיה של ההשלמה עם שלטון חמאס באזור במשך 16 שנים, וגם עקב חוסר יכולת של הרשות הפלשתינית לשוב ולשלוט ברצועה בשל חולשתה וכישלונה המוכח במבחן השליטה בגדה המערבית. לפיכך, יש לחתור לגיבושה של הנהגה אחרת ברצועה. אחת האפשרויות היא כינון מנהלת טכנוקרטים, שלא תהיה צבועה בצבעי חמאס או פתח. מנהלה זום תשאב את הלגיטימיות שלה מהרשות הפלשתינית, על בסיס הסכמתה של הרשות להעניק לה את מושכות הניהול ברצועה, לספק לה את המעטפת הכלכלית ולשמש עבורה ערוץ להעברת תרומות ומשאבים המתקבלים מהקהילה הבינלאומית (שעבורה, הרש"פ היא הממשלה הפלשתינית הרשמית).

האתגר המהותי גלום בקושי המשוער להצמיח ברצועת עזה מנהיגות מקומית, כזו אשר תרכיב את מנהלת הטכנוקרטים ותפעיל באפקטיביות את הרשויות המקומיות ואת כל המנגנונים החיוניים לניהול החיים האזרחים, ובכלל זאת השכנת סדר, מניעת כאוס ובלימת ניסיונות השתלטות (צפויים) של גורמים סוררים, כולל התאוששות וצמיחה מחודשת של חמאס (שייוותר בלבבות של 40% מתושבי הרצועה). לשם כך נדרשת לגיטימציה לא ממדינת ישראל, אלא מהקהילה הבינלאומית והמערכת הערבית הפרגמטית, שתעניק תמיכה במשאבים ובמעורבות פעילה בניהול הרצועה.

למרות הניסיון השלילי של הסתמכות על כוחות שמירת שלום, לפני הוצאת כוחות צה"ל מהרצועה ישראל יכולה לדרוש פריסה של כוח משימה בין-ערבי, שיפעל במסגרת בינלאומית רחבה. תפקידו יהיה לסייע למנהלת הטכנוקרטיים, כמו גם לארגונים הבינלאומיים שפועלים ברצועה, לוודא, כי הסיוע ההומניטרי מגיע ליעדו, לתמוך ברשויות מקומיות וארגונים אזרחיים לממש את אתגר המשילות ולמנוע כאוס.

למצרים מיועד תפקיד מרכזי במשימה זו, לאור היכרותה העמוקה את הרצועה ושליטתה בצינור האספקה העיקרי לאזור - מעבר רפיח. יקל על מצרים להיענות למשימה תחת גג בינלאומי ואזורי, ובפרט אם תזכה בתמורות ראויות להשקעתה בהשכנת יציבות וסדר. חלופה זו ניתנת להצגה כמצב ביניים עד להתייצבות השטח ובלי שלילת האפשרות לחדש בעתיד את שליטת הרשות הפלשתינית ברצועה, וזאת בתנאי שתוכיח מסוגלות ביו"ש, תפסיק לתמוך במשפחות של טרוריסטים ותתרום אקטיבית לייצוב הרצועה עצמה.

הדרישה הנחרצת של ישראל לשמר בידיה את חופש הפעולה המבצעי ברצועת עזה, לסיכול טרור ולפירוק תשתיות טרור ברצועת עזה, וכן להחזיק ברצועת אבטחה - כחיץ צבאי בין יישובי מערב הנגב לרצועה - עשויה להתנגש עם פריסת כוח משימה אזורי בין-ערבי. לשם כך נדרשות ערבויות ולגיטימציה מצד ארה"ב לישראל: (1) לזכותה של ישראל להגנה עצמית ולמניעת תרחיש דומה לזה של 7 אוקטובר; (2) שמירת הפירוז באמצעות סגירה הרמטית של מרחב פילדלפי למניעת הברחות נשק ולבידוק אפקטיבי במעבר היבשתי וכן במסדרון ימי, אם יוקם; (3) כוח המשימה האזורי יהיה מונחה על-ידי פיקוד המרכז האמריקני; (4) יכוננו מנגנוני תיאום ומניעת עימות בין צה"ל לכוח המשימה; (5) באחריות המתאם הביטחוני האמריקני יוקמו מנגנוני ביטחון פנים ושיטור ברצועת עזה, מבוססים על האוכלוסייה העזתית.

הצהרת כוונות מצד ישראל בכיוון זה תועיל לשכך ולו חלק מהלחץ הבינלאומי המתגבר כלפיה ומאיים לקצר את פרק הזמן שנדרש למאמץ הצבאי על-מנת שיושגו מטרות המלחמה. בנוסף יהיה זה צעד שיסייע לחדש את המהלכים לקראת עיצובה של ארכיטקטורה אזורית חדשה, כמענה למחולל האי-יציבות האזורית - הציר האירני – וכן לביצור היחסים בין ישראל לבין ארה"ב ולטיפול אזורי במערכת הפלשתינית, כך שלא תהווה אתגר לישראל בלבד.