עשור התשתיות הלאומיות 2034-2024

כשם שמדינת ישראל הצעירה הכריזה במחצית שנות ה-50 של המאה הקודמת על פרויקט מוביל המים הארצי, פרויקט ענק בקנה המידה של אותן השנים שהושקעו בו סכומי עתק ושיצר אצל אזרחי המדינה אתוס של גאווה לאומית, כך גם אציע שבתום הדי הקרבות תכריז ממשלת ישראל הבאה של העשור הקרוב כעל עשור קידום התשתיות הלאומיות, כולל דיור, תעסוקה, תחבורה, תיירות והיריעה עוד ארוכה.

ואכן ההיסטוריה מלמדת שאתוס של אומה נבנה במקרים רבים כתוצאה מהחלטה הקשורה להשקעה בתשתיות. דוגמה מובהקת לכך הייתה ההחלטה של נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, שבשנות ה-30 של המאה הקודמת הוציא את ארצו מהמשבר הגדול של 1929, שכלל מיליוני מובטלים, לא באמצעות הידוק חגורה, אלא דווקא השקעת מיליארדים של תקציב פדרלי לטובת יצירת מקורות תעסוקה, עבודות יזומות, בניית סכרים ענקיים ואוטוסטרדות לכל אורך ורוחב המדינה.

ואם במלחמות עסקינן, השיקום של מדינות הציר, גרמניה ויפן, בעקבות מלחמת העולם השנייה, שהפכו תוך עשור בלבד כלכלה מרוסקת לחלוטין למעצמות כלכליות עולמיות, נלמד עד כה במיטב הפקולטות לכלכלה ולמנהל עסקים ברחבי העולם. גם במקרה זה, בדומה לשיקום ארצות הברית מהמשבר הגדול, המפתח להצלחה היה בראש וראשונה השקעה חסרת תקדים בתשתיות אותן מדינות, דווקא באמצעות המדינות המנצחות במלחמה.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מכך? ובכן, מדינת ישראל לא הייתה מצויה מעולם במהלך 75 שנותיה במצב בו גם הביטחון הלאומי התערער באופן חסר תקדים ובו-זמנית גם הביטחון הכלכלי, הן האישי והן הקולקטיבי, עובר אף הוא בימים אלה טראומה חסרת תקדים, זאת כולל מאות אלפי עובדים במשק המצויים בחל"ת ותחזיות שחורות משחור על הוצאות עתק בסך כ-100 מיליארדי שקלים על המלחמה ונספחיה הכלכליים.

אולם, וזה אולם גדול, דווקא זוהי העת, בהפוך על הפוך, לנווט כמה שיותר תקציב ממשלתי באופן ממוקד לטובת תשתיות, זאת כולל תשתיות לתעסוקה, דיור ותחבורה, ולמצב מחדש את מדינת ישראל בצמרת המדינות המפותחות בעולם. השקעה שכזו, גדולה ככל שתהיה, תחזיר את עצמה כפל כפליים, תחזק מחדש את הביטחון הכלכלי המהווה לכל הדעות חלק מרכזי בחוסן הלאומי.

אז היכן לשים דגשים בהשקעה בתשתיות?

ובכן, ההיסטוריה הקצרה שלנו הוכיחה כי נקודת התורפה המרכזית הינה ההצטופפות ב"מדינת תל אביב", זאת שעה שהפריפריה ונותרת רובה ככולה ריקה ופגיעה, כפי שזה אכן קרה ב-7 באוקטובר בנגב המערבי ובהמשך גם בגליל העליון.

כדי לשנות את המצב הבלתי נסבל הזה, לא די התפיסה המיושנת של דיור מוזל ואי אילו הטבות מס, אלא באמצעות השקעה מאסיבית ומשולבת של "חבילת תשתיות" הכוללת בתוכה לצד הדיור המוזל, גם השקעה בתשתיות תעסוקה איכותיות, זאת לצד מערכת היסעים המונית משוכללת ובד בבד פיתוח תשתית תיירות, מה שגם יעניק רבבות רבות של מקומות תעסוקה וגם ישדרג לבלי היכר את מיתוג הפריפריה.

השקעה שכזו, כמובן, כרוכה בסכומי עתק, מה שיחייב את כלל מקבלי ההחלטות בחישוב מסלול מחדש של השיקולים שהנחו אותם עד כה. דוגמה מובהקת לכך הינה נושא העובדים הזרים. אין עוררין על כך, למשל, שיבוא 80 אלף עובדים זרים מסין ומדינות נוספות, יעלה הרבה יותר לעומת העובדים הפלשתינים שהיוו עד כה רוב ברור באתרי הבנייה. אולם נשאלת השאלה, מעבר לעניין הביטחוני, האם ההחלטה אודות יבוא עובדים זרים לא תהיה גם כלכלית ונדל"נית הרבה יותר נכונה?

לסיכום, כאמור הצעתי הינה למקבלי ההחלטות להכריז על העשור הבא, 2024-2034 כעל "עשור התשתיות הלאומיות" ולהפוך את החוסן הלאומי והאישי של כולנו לחזק הרבה יותר ואת המודל הישראלי לכזה שילמד בכל הפקולטות לכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטאות המובילות בעולם, בדיוק כמו המודל האמריקני של רוזוולט או הנס הכלכלי של גרמניה ויפן בעקבות מלחמת העולם השנייה. חומר למחשבה למקבלי ההחלטות בממשלה הבאה.