מסתבר כי גם הישראלים הגאים שהחליטו להחרים את טורקיה, ולעבור לצ'ילבה שלה, יוון, יש צרות צרורות. מיטל ביטון ואופיר מרקוס, שפינטזו על חופשה חלומית באיי יוון עם גוון "אם תרצו" (לא נשלם שקל לטורכיה") ראו שציוניות (מזן החרמת טורקיה והפלגות קונרטה ליוון) לא תמיד משתלמת, לא כשחברת הספנות (הכי יווני) מפשלת.
מסתבר כי טרם יציאתם להפלגה, בישרה להם חברת הספנות כי עקב עיכוב בהגעת האוניה, הטיול יקוצר ביום אחד. בקשת השניים לבטל את הטיול נתקלה ב"הבטחה" לחייב אותם במחיר הטיול המלא + דמי ביטול, ועל כן "נאלצו" השניים לעלות לספינה, אולם סירבו לקבל פיצוי בסך 1/7 מדמי השיוט - בתמורה להתחייבות שלא לתבוע את חברת הספנות (מי אמר שרק משטי נשים מלבנון מרגיזים?).
בהליך המשפטי הכחישה חברת הספנות כי נופפה בחרב 'החיוב המלא' כנגד מי שביקש לבטל את ההפלגה, ומי שביקש לבטל את ההפלגה, קיבל את מבוקשו, ואף את כספו בחזרה. התובע 2 העיד באופן פתלתל כי "אני יצאתי בלית ברירה, לא אומר שלא נהנתי בכלל, השירותים היו מעולים אך זה לא היה בדיוק מה שרציתי". או במילים אחרות: אני אשב לי בבטן האוניה בשקט בחושך.
שופט בית המשפט לתביעות קטנות בכפר סבא,
הרווי גרובס, השיב את הדברים לפרופורציה וכתב: "התובעים הפליגו, נהנו וקיבלו תמורה בין כספם והוצע להם החזר סביר והוגן בגין אותו חלק מהטיול שלא התקיים. היה מוטב להם לקבל את הפיצוי ולהמשיך ליהנות מהטיול במקום לנסות להחזיר לכיסם את כל הוצאותיהם".
לאמירתו הפולנית של התובע כי יצא להפלגה בלית ברירה משיב בית המשפט: "גם אם אקבל את עמדת התובעים שיצאו להפלגה בלית ברירה, עובדה היא שהם נהנו מכל שירותי הפלגה מלבד אותו יום שנחתך עקב איחור בהפלגה", או במילים אחרות: גם פולניות סובלות ומסכנות יכולות להנות, אם הן רק רוצות.
השופט מסיים את דבריו במוסר השכל של 'תפסת מרובה לא תפסת' או במילים אחרות "תזרום" עם ההפלגה (גם אם קוצרה ביום) ואל תצ'תלבב (מלשון צ'לבות) עם חברת הספנות על כל עניין של מה בכך (גם כך לישראל יש די משטים על הראש, מכדי שבתי המשפט שלה יעסקו בהפלגות עינוגים נעדרות הקשר פוליטי טעון או טורקים חמושים וחברות כנסת סוררות).
