חסד ישראלי ל"חסד ספרדי" (א')

יהושע בחר דרך מפותלת ולמעשה מיותרת להגשמת המטרה שהציב לעצמו בעלילת הרומן הזה - להפגיש מחדש את מוזס וטריגנו, לשסות אותם זה בזה בוויכוח מחודש על ביטול סצנת ההנקה לפני ארבעים שנה וגם להביאם, בסיום הוויכוח, להסכמה על פעולת הכפרה שתציין את התפייסותם. את המטרה הזאת יכול היה לממש גם ללא קיום רטרוספקטיבה לסרטיהם של השניים בספרד, ובוודאי ללא ההסתייעות בתמונת "החסד הרומי". אלמלא הפיתוי הגדול לתלות דקורציה גרנדיוזית כזו מעל מיטתם הזוגית של האורחים מישראל וגם לתבל את העלילה בניחוחות של קתדרלה קתולית ותאי-הווידוי שלה - יכול היה למקם את הרטרוספקטיבה בסינמטק בתל אביב ולהניע ממנה את סיפור-המעשה לפגישת הוויכוח וההתפייסות בין מוזס וטריגנו.

אך מאחר שיהושע העדיף לקיים את הרטרוספקטיבה בספרד וגם לקשט בתמונת "החסד הרומי" את חדרם של מוזס ושל רות - השחקנית שסירבה בצעירותה לבצע את סצנת ההנקה וגרמה לביטולה - דש בעקבו פרטים פשוטים אשר למהימנותם היה אמור לדאוג, אם בחר לכתוב עלילה ריאליסטית על קיום הרטרוספקטיבה דווקא בספרד.

כך, למשל, לא נימק יהושע את פשר הלהיטות של מוזס להיענות להזמנת המכון מספרד, שעל קיומו לא שמע קודם לכן. כיצד במאי ותיק ומנוסה, כפי שהוצג בעלילת הרומן, עונה בחיוב על הזמנת הספרדים בלי לקבל מהם תחילה תשובות לשאלות אחדות: איך נודע להם עליו ועל סרטיו? כיצד התגלגלו סרטיו המוקדמים שעותקיהם מועטים ונדירים אליהם? מדוע בחרו להקרין בשלושת ימי הרטרוספקטיבה רק מסרטיו המוקדמים? ואלו מסרטיו המוקדמים יוקרנו בשלושת הימים שיתארח אצלם?

בנוסף לכך, מאחר שלא טרח לקבל פרטים על המכון המארח, הופתע מוזס בהגיעו לרטרוספקטיבה מכך, שמנהל המכון הוא כומר ושהמכון ממוקם במיתקן, אשר היה בעבר מותאם לצורכי הצבא ולמילוי חלקו במלחמת האזרחים שהייתה בספרד. מובן, ש"גילויים" כאלה איפשרו ליהושע לתאר סיטואציות קומיות ולפזר רמיזות אירוניות - תבלינים שיהושע אוהב מזה שנים לתַבֵּל בהם את עלילות הרומנים שלו - אך היה עליו לשאול את עצמו אם הם מוצדקים בעלילה הנוכחית, שהיא דרמטית-פסיכולוגית במהותה.

כמו-כן, מאחר שיהושע הציג את מוזס בעלילת הרומן כבמאי קולנוע אשר רק מסרטו האחרון, "תפוח אדמה" (עמ' 200), רכש לעצמו דירה נאה בקומה העשרים של בניין דירות יוקרתי בתל אביב, אינו יכול לצפות שיתקבל על הדעת, כי גיבורו לא רק הופתע מתנאי האירוח בשלושת ימי הרטרוספקטיבה, אלא גם הסכים להם. בהגיעו למלון התברר למוזס, שכדי לחסוך בהוצאותיהם שיכנו המארחים אותו ואת רות בחדר אחד ועל-ידי כך חייבו את שניהם לחלוק ביניהם מיטה זוגית. היה על מוזס לא רק להתקומם נגד התנאים האלה בגילו המתקדם - גבר שחצה את גיל שבעים, הסובל מהידרדרות בשמיעה וגם מוטרד מתופעות טיפוסיות של בלוטת ערמונית מוגדלת - אלא בו במקום לממן לעצמו חדר נפרד מכספו.

ואם כבר גזר יהושע על שני גיבוריו לחלוק חדר וגם מיטה זוגית - מדוע עימעם את טיב היחסים שהיו בין מוזס ובין רות, מאז נקטעו יחסיה עם טריגנו לפני ארבעים שנה, ואץ לבשר כי בהווה רות היא רק "בת-לוויה של מוזס, או נכון יותר 'דמות' שהופקדה בידיו" (10)? ואיזו תועלת הפיק מהשכנת מוזס ורות בחדר אחד כשותפים במיטה אחת, אם רוב השעות הפנויות במהלך שלושת ימי הרטרוספקטיבה העדיפה רות לשהות בחדר ולהאריך שם בשינה בעוד שמוזס נמשך אל הקתדרלה ואל תאי הווידוי השוקקים אדם בה, ואם הניח כי רות כלל לא הגיבה לתמונת "החסד הרומי" והתמונה גם לא הציפה אצלה את זיכרון פרשת הסצנה שהתבטלה?

ולבסוף: אם מטרתו של יהושע בקיום הרטרוספקטיבה הייתה לאפשר לנו להכיר את תוכנם של הסרטים המוקדמים, שהשלימו מוזס וטרגינו בתחילת דרכם כקולנוענים, כדי להעלות את פרשת הסצנה שהתבטלה כאשר עשו את "הסירוב" - סרטם המשותף האחרון - וכדי להקביל לתוכנם את תוכן סיפוריו המוקדמים ("מסע הערב של יתיר", "המפקד האחרון" וסיפורים נוספים), לא היה צריך כה להרחיב בגיחות התיור של מוזס בעיר סנטייגו בשעות היום ובלילות. אילו התמקד יותר בשתי מטרות הרטרוספקטיבה האמורות, גם אם החליט לקיים אותה דווקא בספרד, היו נחסכים רבים מתוך 195 העמודים שהקדיש לפרקי החלק הזה של הרומן.

היות שיהושע מבסס את עלילת הרומן על סצנת ההנקה וגם מפליג בעזרתה לרעיון המחילה והכפרה - רעיון נוצרי שכבר השתעשע בו ללא סיבה הגיונית וללא הצדקה עניינית ברומן "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) ושם גם הביא אותו עד לאבסורד - מן הראוי להבהיר את ההבדלים בין סצנת ההנקה בסיפור "החסד הרומי" לסצנת ההנקה שכלל טריגנו בתסריט לסרט "הסירוב". ההבדלים יוכיחו, כי יהושע כלל לא היה זקוק לתמונה במלון כדי לספר על משקעי האיבה שהותיר ביטול סצנת ההנקה אצל שני הגברים והפרידם זה מזה שנים כה רבות.

הן יכול היה לספר עובדות אלה כתוצאה מהצפייה החוזרת של מוזס בסרט "הסירוב" במהלך הרטרוספקטיבה, שהציפה אצלו בנוסף לנוסטליה אל שנות היצירה המלהיבות הללו גם ספקות, אם המחיר ששילם על ביטול סצנה זו היה מוצדק ואם לא הגיע הזמן להתפייס עם התסריטאי, שאליו לא הפסיק להתגעגע. ובמיוחד שהפרידה פגעה בשניהם, אם כי באופן שונה. אחרי שנפרדו, המשיך מוזס בעשיית סרטים באורך מלא ואף התעשר מהם, אך אלה כבר לא היו סרטים אוונגרדיים מהסוג שכתב טריגנו, אלא סרטים שהתיישרו עם טעם הקהל (293). ואילו טריגנו פנה לעשיית סרטים קצרים חצי-תיעודיים - הפקות שסיבכו אותו בהפסדים כספיים ולכן חדל ליצור והחל ללמד קולנוע בעיירה הדרומית שלו (19).

גם אחרי ארבעים שנה סבור טריגנו שלא הייתה הצדקה לבטל את סצנת ההנקה, שלדעתו הייתה הסיום הנכון לסרט. וכך הוא מנמק את דעתו: "אבל בתוך הצער והאשמה על מה שהיא מעוללת למי שמחכים בכיליון עינים לאושרם, היא רוצה להוכיח, בעיקר לעצמה, שיש בה לא רק מרד ועצמאות, אלא גם חסד. כשהיא רוכנת אל הקבצן הזקן וחולצת לו שד, היא כאילו אומרת: גם כשאני הולכת לדרכי חופשייה, לאחר שמסרתי את התינוק שלי לזרים שלעולם לא אדע אפילו את שמותיהם, אני לא מפנה את הגב לעולם שאיכזבתי. אני אדאג לכם בזקנתכם, אני אנחם אתכם, אני אתן לכם משלי" (332).

הסבר זה של טריגנו וגם כל הפרטים שהיו בתסריט - זוג ניצולים מהשואה באירופה, תלמידה ממשפחה שעלתה ממרוקו, מיקום המקרה בעיירת פיתוח בדרום, מעורבות עובדת סוציאלית בסיפור-המעשה והעדר קשר קודם בין היולדת הצעירה לקבצן הזקן - מעידים כי בסצנה שהציע לסיים בה את הסרט "הסירוב", ביקש להבליט מניע אידיאולוגי-סוציאלי. ולכן הטיל על הצעירה להניק קבצן זקן - עני מזדמן שלא הכירה מעולם - מעשה שיכול להתפרש יותר כהתרסה חברתית מאשר כמעשה חסד אנושי, ובוודאי אינו דומה לסיפור הרומי, המצדיק באהבת בת לאביה את נכונותה להניק אותו מדי יום בכלאו תוך סיכון עצמה במאסר על המעשה.

כלומר - המניע האידיאולוגי-סוציאלי שהבליט יהושע בעלילת הרומן לסצינת ההנקה סותר לחלוטין את מניע החסד, שבו הצדיק הסופר הרומי את המעשה של הבת המסורה לאביה. לעומת זאת קרוב יותר יהושע בסצנת ההנקה למתואר בסיפור ידוע של אמן הסיפור הקצר הצרפתי גי דה-מופסאן, אשר כנוצרי ודאי ספג מילדות את הערך חסד וגם הכיר את הסיפור המכונן שביטא אותו - סיפור "החסד הרומי". בסיפור "אידיליה" - אשר תורגם לעברית על-ידי סילבי קשת ונכלל בקובץ סיפורי מופסאן בהוצאת כרמי 1957 - מתאר מופסאן אישה וגבר שהזדמנו לתא אחד ברכבת שנסעה מגנואה למרסי. היא איכרה בריאה ובעלת חזה גדול בדרכה לעבוד כמינקת אצל גבירה בצרפת. והוא - בחור כחוש וצעיר ממנה, כמעט נער, בדרכו לחפש עבודה בבניין במרסי. במהלך הנסיעה הארוכה התחילה המינקת לסבול מכאבים שהסב לה החלב שנאגר בשדיה, ובה-בעת החל הרעב להציק לבחור המובטל. שניהם מגיעים לפתרון המועיל לשניהם: בעוד היא מושיטה לפיו את שדיה ומשביעה את רעבונו, יונק הוא את חלבה ומשחרר אותה מהכאבים בדדיה השופעים.

מופסאן, שכמובן קדם ליהושע, ודאי התמרד נגד החינוך הנוצרי שקיבל בילדותו כאשר הבליט את המניע התועלתי בהתרחשות הזו, והעניק לסיפור "החסד הרומי" גירסה חילונית-ארוטית ובמקצת גם סוציאלית. אך בניגוד ליהושע, לא תופף מופסאן בתופים ולא היכה במצלתיים כדי לפרסם ברבים על קיום זיקה כלשהי בין סיפורו לסיפור הרומי הקדום וגם לא ניסה כמו יהושע לקשט את סיפורו הצנוע בהילה שצבר הסיפור הרומי בעולם הנוצרי במשך דורות - כסיפור המנמק את ההנקה במוטיב החסד והמסירות של בת לאביה.

ההבדל המהותי בין סצנת ההנקה בסיפור "החסד הרומי" ובין סצנת ההנקה שהציע טריגנו לסיים בה את התסריט של "הסירוב" מוכיח, שיהושע קישט את הרומאן החדש שלו במוטיב שאינו קשור כלל בנושא שבחר לעסוק בו. מה-גם שהניח כי שני היוצרים, מוזס וטריגנו, כלל לא הכירו את הסיפור הרומי הקדום, ואף לא ציור כלשהו שנעשה על פיו, עד שביקרו בנפרד בספרד, כמעט ארבעה עשורים אחרי שנתגלעה ביניהם המחלוקת על סצנת ההנקה שלהם, בעת ששקדו על השלמת הסרט המשותף האחרון שלהם - "הסירוב" (334 ו-344).

החיבור האחרון לתמונת "החסד הרומי" נעשה בסיום עלילת הרומן, כאשר טריגנו דורש ממוזס לכפר על חטא הביטול של הסיום המקורי, שכתב לסרט "הסירוב", על-ידי צילום עצמו בסצינה מבוימת ומשפילה - כאסיר שאישה מניקה אותו. בדרישתו של טריגנו אין לא חסד מוסרי ולא חסד חברתי, אלא מוטיב חדש - מוטיב הנקמה. למרות הדמיון החיצוני בין הדרישה הזו לבין הסצנה בתמונת "החסד הרומי" - הן ממש סותרות זו את זו, כי לביצוע צורת הכפרה של טריגנו נאלץ מוזס לממן, בכספי הפרס שקיבל מהספרדים, את שכרם של הסרסורים ושל שתי הנשים שהביאו להצטלם עם מוזס כשהן כאילו מניקות אותו.

יתר על כן: אחרי שני הכישלונות הראשונים, מסיים יהושע את "הכפרה" של מוזס בחיקוי עלוב של תמונת "החסד הרומי" - הנזיר הדומיניקני מנואל ואמו השחקנית הקשישה דונה אלווירה משיגים עבור מוזס דולסיניאה גדולה ושמנה (הדומה מאוד לגיבורת הסיפור של מופסאן, אך שונה ממנה, כי "אין לדעת מה גילה והאם היא עדיין מיניקה") - אשתו של גבר הדומה לדון קיחוטה, המתיר לה להניק זר, שאין לה שום היכרות איתו ולא יחס כלשהו אליו, ולהטעימו משדהּ חלב עוללים אמיתי ובחינם.

לסצנת "החסד הספרדי" הזו - אשר הודבקה לסיפור-המעשה בשרירות רצונו של יהושע, מאחר שאיננה נובעת מעלילת הרומן בשלמותו - ניתנה הנמקה כפולה. בזכות בִּיוּמה על-ידי מוזס, על-פי דרישתו של טריגנו, יחדשו השניים את שיתוף הפעולה ביניהם - ראשית, כדי לשכנע את רות לבצע בדיקת-דם שתאשר או תכחיש את החשד של מוזס ביחס להתערערות בריאותה, ושנית, כדי שטריגנו יכתוב את התסריט לסרט חדש שיביים מוזס - על הנער מהדרום, כמעט ילד בעצמו, שהפך אב לתינוק מאהבת בוסר עם נערה בת גילו מאמריקה אשר התארחה בארץ. למותר לומר, שגם אחרי הנימוקים האלה, הפרק המתאר את הנקמה שרקם טריגנו למוזס והאופן שבו מימש את "הכפרה" בספרד הוא הפרק המאולץ והמופרך מכל פרקי הרומן היומרני הזה, אף שיהושע ודאי מניח, שהוא המוצלח מכולם בו.

לפני שיתברר אם הכומר הצליח במזימתו, להביא לפיוס בין מוזס ובין טריגנו - על-ידי מתן ההוראה למלון לתלות בחדרם של אורחי הרטרוספקטיבה מישראל את הרפרודוקציה אשר תזכיר להם את המחלוקת הנושנה שהפרידה אותם זה מזה - צריך לבחון תחילה, האם צדק כאשר הניח שהסצנה שבוטלה הושפעה מסיפור "החסד הרומי" או מאחד הציורים שנעשו על-פיו?

בזכות התעקשותו של מוזס המופתע, לקבל הסבר על התמונה שגילה תלויה בחדרם במלון מעל מיטתם הזוגית, זוכה גם הקורא לשמוע את הסיפור הרומי הקדום מפי מורה אמנות גימלאית, שפקיד המלון המסור איתר וזימן למען האורח מישראל. סיפור "החסד הרומי" מהלל את פֶּרוֹ על האופן המחוכם שבעזרתו הצילה את חייו של אביה, קִימוֹן - אסיר אשר נידון למות ברעב. פרו הסתכנה והניקה את אביה בחשאי במהלך ביקוריה התכופים אצלו בכלא. הסוהרים שלכדו אותה בשעת מעשה, "התרשמו כל-כך מהמסירות הנועזת והמקורית שלה, עד שריחמו על האב ושיחררו אותו" (106). מאחר שהמעשה של פרו תאם לתורת החסד שהורתה למאמיניה, אימצה הכנסייה הנוצרית את סיפור "החסד הרומי", ובכך עודדה אמנים במשך דורות לא רק להמחיש בציוריהם באופן ויזואלי את המעמד שהסופר הרומי הקדום תיאר במילים בלבד, אלא גם לפרש אותו.

נלהב מן התבלין הנוצרי הזה, שמוזס גיבורו לא הכיר אותו קודם, כתב יהושע את הפרק "וידוי", המסיים את פרקי הרטרוספקטיבה בספרד, שבו סיפר כיצד אילץ מוזס את הנזיר הדומיניקני מנואל להאזין לווידוי שלו באחד מתאים המיועדים לכך בקתדרלה - לדבריו כדי לחוות את החוויה המיוחדת שהקתולים מנוסים בה. פרק זה - החוצה בין שני חלקיו של הרומן - היה יכול להיחשב לחלוטין מיותר אלמלא איפשר ליהושע לספר את תוכן הסצנה שהתבטלה מתסריט "הסירוב", כדי להקביל אותה לתוכן סיפור "החסד הרומי".

היות שהנזיר צפה בהקרנת "הסירוב" - הכיר את סיפור-המעשה של הסרט, אשר סיפר על זוג מורים ניצולי שואה, שעקב שהותם במחנות אינם מסוגלים ללדת ילד, ולכן הם רוקמים ידידות עם תלמידה מחוננת מעיירת פיתוח בדרום, בת למשפחה שעלתה ממרוקו. הם משכנעים אותה ללדת תינוק מזרעו של אחד ממחזריה ולמסור אותו לאימוץ להם. תחילה נענית הצעירה להצעת זוג המורים, אך קרוב ללידה היא משנה את דעתה, ובמקום למסור את התינוק להם, כפי שהבטיחה, מסרה אותו לאימוץ אנונימי בטיפול השירות הסוציאלי (169-166).

אך בניגוד לקורא, שיקבל, בפרק מאוחר בעלילה, את ההסבר מפי טריגנו למניעיה של הצעירה להפר את הבטחתה לזוג המבוגר, לא יזכה הנזיר לשמוע הסבר זה: "הרי לא כדי להמֵם את הצופים הוא כתב את סצינת הסיום. עמדה מאחוריה מחשבה נכונה ואנושית מאוד. התלמידה המחוננת לשעבר, הקצינה מסורה, שהחליטה מתוך נדיבות, בהכרה מלאה, ללדת תינוק בשביל זוג שאהבה, אנשים מבוגרים מעולם אחר לגמרי משלה, ניצולי שואה". אך קרוב ללידה שינתה את דעתה, כי "לפתע התחיל אצלה תהליך של התבהרות והיא הבינה שבמעשה האצילי שלה היא דנה את עצמה לכל חייה לקשר רגשי עם ילד שאומנם היא תדע על קיומו ואולי תוכל לראות אותו, אבל בלי מעורבות אמיתית בחייו, ולעומת זאת, הטרגדיה של המאמצים והאימה ששולטת בזיכרונותיהם יהפכו בהכרח להיות גם שלה ויטילו את הצל שלהם על כל עתידה. לכן היא נסוגה כאילו בהחלטיות מהסכמתה לתת לזוג את התינוק שלה" (331).

מאחר שהנזיר מנואל לא שמע את ההסבר הזה מפי טריגנו, אלא הכיר רק את הסצנה הסתמית שבה הסתיים הסרט, מגלה לו מוזס במסגרת הווידוי - ואגב כך גם לנו, הקוראים - את תוכן הסצנה המקורית, זו שהתבטלה: "אתה זוכר את הסרט, וזוכר שהגיבורה מוסרת ביוזמתה את התינוק שלה לעובדת סוציאלית, וזאת ממהרת להסתלק, כדי שהאֵם לא תְפתֵח רגש חרטה. והנה, במקום הטיול המהורהר והסתמי על חוף הים, הייתה הגיבורה אמורה לצאת מהקליניקה ולשוטט ברחובות - ואז, אבודה ואשמה ומותשת, היא הייתה רואה בפינת הרחוב קבצן זקן, ניגשת אליו, משליכה לו כמה מטבעות, ומבקשת דווקא ממנו מחילה על מה שעשתה. וכשהייתה רואה שהזקן כלל לא מבין מה היא רוצה ממנו, היא הייתה פותחת את המעיל שלה, מתירה את החולצה וחולצת שד, ואז ספק כופה ספק מפתה את הקבצן הנדהם לינוק את החלב שנועד לתינוק שלה" (185-184).