שכר ועונש

היה זה קיץ תשס"ז (2007) והיחידה שלי התאמנה בצאלים לקראת תעסוקה מבצעית. ביום השני של האימון הגיעו אלינו ואוצ'רים להשכרת רכב. מניסיון מר, לרכבים השכורים אצלנו ביחידה יש נטייה קבועה ולא מוסברת 'להיעלם' בימים הקריטיים שבאמת צריך אותם. הם בדרך כלל נמצאים מאוחר מדי אצל אחד הרס"פים, שתמיד יסביר לך ש"מישהו-הביא-לי-את-האוטו-למשימה-מאוד-דחופה-ולא-אמר-לי-לאן-להחזיר". הפעם, כדי להקדים רפואה למכה הודעתי למג"ד שאני יוצא למשוך את הרכב על שמי. אנחנו אומנם מכירים את החיים, וגם את הרס"פים, כדי לדעת שזה לא יעזור. אבל לנסות צריך.

וכך, בשבע וחצי בבוקר הגעתי למגרש החניה הגדול של חברות ההשכרה, לא רחוק מהתחנה המרכזית בבאר שבע, רק כדי לגלות שהמשרדים נפתחים בשמונה. בעוד אני תוהה כיצד להרוג את הזמן שנותר, קלטתי בזווית העין התרחשות מעניינת: על שער הכניסה, שהיה פרוץ, שמר נער בדואי כבן 15 (פרוטקשיין כמובן, את זה הבנתי מאוחר יותר). במרחק של כשלושים מטר ממנו עמדו שני צעירים בדואים ליד מיצובישי חדשה. כשהתקרבתי, הבחנתי שהחלון הקדמי שלה שבור והבחורים עמלים על חיבור החיווט של מתג ההצתה, את האזעקה הם ניטרלו כבר קודם.

האדרנלין התחיל להשתולל בדם. הם עדיין לא הבחינו בי, ובהחלטה של רגע הכנסתי מחסנית ושמתי פעמי אל שער היציאה במטרה לחסום אותו. תוך כדי איגוף ארוך התקשרתי למוקד 100. למוקדנית לא היה מושג היכן נמצא מגרש החניה הענק המשותף לחברות ההשכרה הפועלות בבירת הנגב, וכשניסיתי להסביר לה את מיקומו ביחס לתחנה המרכזית התברר שגם על ההבדל שבין צפון לדרום היא לא סגורה לגמרי. בינתיים החבר'ה הטובים הבחינו בי. לשנייה קפאתי במקום, לך תדע איך לעזאזל ייגמר הסיפור הזה. אבל בסוף הזעם הכניע את הפחד. רצתי אליהם תוך דריכה רועשת של הנשק במטרה לנסות לעכב אותם. הושבתי אותם ליד הרכב, ורק אחרי דקות ארוכות כאורך הגלות הגיע סוף-סוף רכב הבילוש.

הבלש הראשון אזק אותם והשני תפס לי את היד ומשך אותי הצידה.

"רמבו מטומטם!", הוא כמעט צעק, "מה אתה עושה?!"

"מה זאת אומרת מה אני עושה? עשיתי את העבודה שלכם! עצרתי לכם שני גנבי רכב על חם!"

"תקשיב טמבל, ותקשיב לי טוב", נזף בי הבלש, "עכשיו מה שנשאר לך, זה להתפלל לאלוהים שהמלוכלכים שתפסת לא יתלוננו שכיוונת עליהם נשק. אם הם יתלוננו אתה במצב קשה, אחי".
"רגע-רגע", ניסיתי בכל זאת להבין, "מי פה האיש הרע?, תסביר לי אחי, בשביל מה בכלל קפצתם? בשביל לתפוס על חם עברייני רכב, או בשביל לעצור מילואימניק פראייר שעזר לכם לשמור על החוק?"

"עזוב אותך מפילוסופיה אחי, צא מהסרט" ענה לי הבלש. "עכשיו תשמע, אני לוקח סיכון אבל יש לי רעיון. מבחינתי נסגור שאני לא ראיתי את הנשק שלך, ואתה בכלל לא היית עם נשק, בדוח סיכום האירוע אני כותב שקצין שהזדמן לאזור עיכב את החשודים. ועכשיו תתפלל חזק שהם לא יפתחו את הפה".

"ותגיד, מה עכשיו? מה תעשו עם הגנבים הללו?"

"תראה, אלו גנבים שאני לא מכיר, אז כנראה שזו הפעם הראשונה שלהם. זה גם הגיוני, כי אם הם היו קצת יותר מקצועיים כנראה שלא היית מצליח לתפוס אותם. אבל הנוהל קבוע: בפעם הראשונה והשנייה שהם נתפסים הם מקבלים התראה, בפעם השלישית אולי כמה חודשי מאסר".

"זה הכל?! אתה רוצה להגיד לי שבשביל להיכנס לכלא צריך להיתפס שלוש פעמים?! צריך הרי להיות גנב גרוע במיוחד בכדי להיתפס שלוש פעמים. חשוב על זה רגע - כמה פעמים גנב ממוצע מצליח לסחוב רכבים מבלי להיתפס עד שהוא נכנס לכלא?"

הבלש הסביר לי על שבט אל-עזזמה שהפכו את מרחב באר שבע למשחטת רכב אחת גדולה, ושבגללו חלק מחברות הביטוח אינן מוכנות לבטח רכבים של תושבי העיר. וסיכם: "עזוב אותך אחי, אל תנסה בכלל להבין. אני כבר התייאשתי".

נזכרתי השבוע בסיפור הזה כשנתפרסם פסק הדין במשפטו של חאלד אבו קרינאת. הצעיר בן ה-23 הספיק לא מעט בחיים: בכתב אישום מתוקן שהושג בהסדר טיעון הוא הורשע בלא פחות משמונה עבירות של גניבת רכב [אותם מכר בחברון], שתי עבירות של פריצה לרכב, ניסיון לגניבת רכב, גניבה מרכב והדחה בחקירה. וצריך כמובן לזכור שאלו רק המקרים שבהם המשטרה הצליחה להוכיח את מעורבותו מעבר לכל ספק סביר.

השופט טהא אבו נסר מבית המשפט השלום בבאר שבע, החליט שלא להטיל על אבו קרינאת קנס כספי, עקב "מצבו הסוציו-אקונומי הקשה". באמת, מעורר רחמים. האיש נפטר בעונש קל יחסית של 30 חדשי מאסר. לזכותו של השופט טהא נציין שהוא לפחות נזף בעבריין. טהה התבסס בגזר הדין על "פסיקתו המחייבת של בית המשפט העליון, ששב והדגיש את חומרת עבירות גניבת הרכב פעמים רבות, ואף קבע כי בעבירות אלו יש לתת משקל מכריע לטובת האינטרס הציבורי, המחייב ענישה מרתיעה למיגור התופעה שהפכה למכת המדינה".

הבלש בבאר שבע הסביר לי אז את המשוואה הפשוטה: בדואי בוגר צבא העובד כמאבטח בקניון באר שבע מרוויח 22 שקל לשעה. חברו שעובד ב'אבטחה' בפרוטקשיין יכול לעשות 40 אלף ש"ח בחודש; בדואי העובד כנהג באגד מרוויח בממוצע כ-7500 שקל לחודש, חברו ש"מוכר רכבים" בחברון עושה כפול ביום. וכשבתי המשפט פוסקים עונשים כאלו מגוחכים מה הפלא שהמצב לא משתנה?