אני קוראת ב'אֶראסמוּס מרוטרדם', ביוגרפיה שכתב סטפן צוויג על ההומניסט האירופי הגדול, ומבינה מדוע האירוויזיון מעורר בי עניין. במשך מאות בשנים לחמו אבירי רוח אירופים כמו אראסמוס, סטפן צוויג, שפינוזה ודקארט למען חירות מחשבה ורוח ולמען אירופה נאורה ותרבותית. מה הם היו חושבים על סמל האיחוד של אירופה המודרנית, האירוויזיון, שהממד התרבותי העיקרי שלו הוא עופרי סיליקון? מה אראסמוס, שחש כמו שליח חשאי של תבונת העולם ואף כתב ספר בשם 'שבחי הסכלות' שבו תיאר את אלפי גילוייה, היה חושב על האירוויזיון כתוצר הסופי של הרנסנס, אביב העמים וקפקא?
אינני יודעת מה היה הפגם (אוטם שריר הקוגניציה?) שגרם לי לצפות באירוויזיון חרף נורית ההתרעה של הזיכרון. "הזיכרון הוא משמשו של הרצון", אמר שופנהאואר, אך במקרה של האירוויזיון, אירוע פוסט-דקדנטי ופוסט-מוזיקלי - הזיכרון הוא דווקא אויבו של הרצון.
כי לפחות בעשורים האחרונים, תחרות הזמר האירופית היא בעיקר תצוגה של יעלות כרעיים שבגרונן משתוללת סופה של רגש סינתטי. ההרכב הדמוגרפי של האירוויזיון חוזר על עצמו מדי שנה. לצד תלולות הכרעיים, בלונדיניות ברובן, נמצא תמיד: נער ענוג וחייכן עם גיטרה ביד הנראה כאילו סיים זה עתה הופעה באסם הכפר; קשיש/ה (קרי: מעל 50) חרושי קמטי רומנטיקה ששרים ליריקה בגרוש; ולהקת גברים בנוסח פאנק-כאסח הנראית כאילו ברחה מערוץ הוט אקשן לאחר שביצעה שם רצח קבוצתי.
כל הטיפוסים הללו הוזרמו לתחרות גם השנה, וסיפקו את הסחורה בנדיבות-לוע בין תמרות עשן, זיקוקים ופייאטים. המארחת, גרמניה, בנתה תפאורה יעילה ומרשימה שהלמה את הכוחניות החלולה (וחשוב מכך: כוחניות מתחננת) של השירים דמויי המוזיקה, או שמא מוזיקה דמוית שירים. ובכל זאת, היה שיר מהנה אחד (הסטטיסטיקה עדיין המומה). זה קרה בזכות הנציג היווני, ששר קטע נשמה בסגנון הזֶמֶר היווני הקלאסי, משולב בראפ. עוצמתו האנושית-טרגית של הקטע היווני הייתה כנראה יותר מדי בעבור הצופים האירופים, שמנעו מהשיר את חסדיו של הדוז-פואה.
אומרים שאסד מנתק את האינטרנט לאזרחיו, אך נראה שגם פוטין ניתק את רוסיה מהאינטרנט. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שרוסיה לא שמעה על כך שלהקות בנים חמודות בנוסח היי-פייב הישראלית הן לא באופנה כבר 20 שנה, ושלחה אחת כזו לאירוויזיון? ישראל עצמה, אגב, נשרה מהתחרות עוד בשלב חצי-הגמר, אך נוכל להתנחם בכך שהגענו למקום הראשון בתחרות אירופית אחרת: ישראל היא המובילה בין מדינות ה-
OECD בתפוסת חולים במחלקות אשפוז.
אראסמוס ראה כאידיאל את הגישור הפייסני על פני ניגודים. אך אפילו הוא היה מתקשה, אולי, להתמודד עם הניגודים שבאירוויזיון: ריקנות מלאה בעצמה, מגוחכות מפוארת, ולפני הכול - עליזות אלימה מאין כמותה.
