השופט: ג'ורג' אמוראי, בית משפט השלום, באר שבע

המועד: יום שלישי, 24.05.2011, שעה 09:00

הנושא: תיקים פליליים - יום מיקוד

הרעיון של ימי המיקוד בתחום הפלילי הוא נכון: לרכז הרבה תיקים פשוטים, כך שהתובעים והסניגורים יוכלו אף הם למקד את פעילותם, ולסיים כמה שיותר תיקים בו-ביום. הבעיה היא, שלעיתים קרובות השופטים מוצאים את עצמם חסרי אונים מול נאשמים ו/או עורכי דין שפשוט לא מגיעים.

זה בדיוק מה שקרה לג'ורג' אמוראי במהלך השעה שהייתי באולמו. הוא טיפל בשבעה תיקים, אבל לא הצליח לסגור אף אחד מהם - וממש לא באשמתו. שניים מהם אולי מייצגים טוב מכל את הבעיה: נאשמים שנעצרו בעקבות צווי הבאה, לאחר שלא הגיעו לדיונים קודמים. התירוצים שלהם מזכירים את "החתול אכל לי את שיעורי הבית": אחד טוען שהוא לא מקבל דואר, השני טוען שאיבד את הזימון ולא הצליח לברר במזכירות מתי הדיון.

אמוראי ממש לא תמים והוא אינו 'קונה' את הסיפורים הללו. את הראשון (שגם עורך דינו לא התייצב) הוא קוטע ומזכיר לו, שנכח בדיון בו נקבע המועד הבא - אליו לא הגיע. כדי לייעל את העסק, אמוראי מכתיב לפרוטוקול את דבריו שלו כאילו הנאשם אמר אותם; קצת מוזר, אבל מאחר שהאיש נוכח ואינו מתנגד - זה כנראה בסדר.

מכל מקום, הנאשם עובר לתירוץ הבא: "עורך הדין אמר שדיבר עם ערן לאור מהתביעה ושהתיק ייסגר". כבר אמרנו שעל אמוראי אי-אפשר 'לעבוד': "זה לא יכול להיות", הוא מגיב, "כי לאור לא תובע כבר כמה שנים". לבסוף הוא דוחה את הדיון ומורה לנאשם להפקיד 1,000 שקל להבטחת התייצבותו. לאחר הכתבת ההחלטה, מסביר אמוראי לנאשם מה עליו לעשות: "תגיע ב-26 ביוני ונסיים את התיק, הוא לא מסובך. תבקש מעורך הדין שלך שייפגש מיד עם התביעה, כי אולי התיק באמת ייסגר".

הרבה יותר שקט מאשר בהליכים מקבילים

במקרה השני, מדובר בקליינט ותיק של אמוראי: "בספטמבר 2009 היית פה בפני, אמרתי לך שיש דיון ב-24 באפריל 2010 ולא הופעת. בן אדם הגיוני פונה למזכירות ושואל". הנאשם מגיב: "פניתי, שלחו אותי לירושלים, ושם לא ידעו להגיד לי". "סניגור יש לך?", שואל אמוראי והנאשם משיב בשלילה. "אז למה בדיון הקודם אמרת שתבוא עם סניגור?" הנאשם משיב שבדק מחירים ואינו יכול להרשות לעצמו. אמוראי רוצה 'לחתוך' דברים: "מה אנחנו עושים היום חוץ מדיבורים? אתה מתיימר להיות רציני, בעצם אתה לא רציני, אבל אני לא שופט אותך על זה. יש פה ארבע ישיבות, ועל כל ישיבה אתה עלול לשלם בסוף 1,000 שקל הוצאות".

מחוסר ברירה, אמוראי דוחה את הדיון בחודש ומודיע לנאשם שהוא רשאי לפנות לסנגוריה הציבורית. כדרכו, אחרי ההחלטה מסביר אמוראי לנאשם בלשון עממית במה מדובר: "כתב האישום - זה רק להשכלה שלך - מייחס לך את תקיפת הידועה בציבור שלך ואיומים כלפיה". הנאשם, וזה בהחלט אומר משהו על ההתנהלות שלו, מבקש העתק מכתב האישום. בינתיים הוא מתיישב בספסלי הקהל ומתחיל לדבר; אמוראי משתיק אותו מיד. בכלל, חייבים לומר, אצל אמוראי הרבה יותר שקט מאשר אצל שופטים אחרים במצבים מקבילים, וזה בהחלט לזכותו.

"אין שום אפשרות פיקוח"

נחזור קצת אחורה, לשעה 09:30. אחרי שהמתין להבאת העצורים, אמוראי חוזר לאולם: "רבותי, זריז, זה יום מיקוד, יש לנו קרוב ל-100 תיקים". עם כזו כמות של תיקים, אין לאמוראי ברירה אלא לסמוך על הצדדים שיעדכנו אותו, תוך שהוא מעיין במהירות בתיקים. אמוראי קולט מהר מאוד במה מדובר ומגבש דעה במהירות זהה.

קחו לדוגמה את אותו נאשם בדואי, המואשם בהפרת תנאי שחרורו בערבות. כעת יש לסניגורו הצעה: הוא יהיה צמוד 24 שעות ביממה לאביו. אמוראי מנסה להבין מה האב עושה, ומסתבר שהוא אדם חולה שכנראה אינו עובד, אלא יוצא לכל מיני סידורים ברחבי הארץ.

אמוראי שולח אותו לעמוד ליד בנו בספסל הנאשמים (שבבאר שבע הוא כיסא משרדי בדיוק כמו של עורכי הדין), ובינתיים מצביע על הבעיה: "אני לא יודע איפה האבא יהיה. נניח שהמשטרה רוצה לבדוק את עמידתו בתנאי השחרור; איך יבדקו את זה? אין שום אפשרות פיקוח". מבלי שהתובעת תגיד זאת, אמוראי כבר יודע להגיד שהמדינה מתנגדת להצעה. הוא מבקש תסקיר של שירות המבחן ודוחה את ההכרעה. גם אחרי ההחלטה, הוא מאפשר לאב - אדם מבוגר - לדבר עוד דקה או שתיים, מתוך כבוד כלפיו. בהחלט מחווה נאה.

בתיק הבא אמוראי שם לב יותר טוב מהסניגור לצרכים של הנאשם. הסניגור אומר שקצת לא נעים לו, אבל השופט אבו-טהה - שנעדר באותו יום מסיבות אישיות ושחלק מתיקיו הועברו לאמוראי - ביקש שיביא כתובת אפשרית למעצר בית, וזה מה שהוא עשה. "אני מאמין לך", משיב אמוראי, "אבל על-פי חוק המעצרים, אצל כל שופט הדיון בנפרד". הוא מחזיר את התיק לאבו-טהה, ולאחר ששמע את הסניגור מחליף מילים בודדות ברוסית עם הנאשם - קובע מיוזמתו שיש להזמין מתורגמן לדיון הבא.

"מה קורה? מספיק עם זה"

פן אחר של אמוראי מתגלה כאשר מופיע בפניו אדם המואשם בתקיפת אשתו וילדיו, שהמדינה מבקשת לעוצרו עד תום ההליכים, אך סניגורו נעדר והתביעה מבקשת בשמו (ומסכימה) לדחות את הדיון. הוא פונה אל הנאשם בטון אבהי: "בשנתיים האחרונות היית אצלי כמעט כל חודשיים; מה קורה? אתה כבר אדם מבוגר, מספיק עם זה". תחילה קובע אמוראי שהדיון יימשך ב-31 במאי אצל אבו-טהה, אך הוא בודק שוב ומקדים את הדיון בחמישה ימים - בהחלט משמעותי כאשר מדובר בעצור. כתמיד, אמוראי מסביר לנאשם את משמעות החלטתו. הלה טוען, כי מעולם לא ראה את עורך דינו. "ביום חמישי תגיד את זה לשופט אבו-טהה", משיב אמוראי.

אחרי שטיפל בשישה תיקים בתוך חצי שעה, לאמוראי אין ברירה אלא לצאת שוב מהאולם, כי ה"קליינטים" אינם. "נאוה", הוא אומר לתובעת, "אני מציע שאצא רגע להפסקה, תַחברי לחוץ ותראי מה העניינים. צריך לזרז".

השורה התחתונה: שופט יעיל מאוד, היודע במקביל לתת לכל נאשם את יומו בבית המשפט, ואף דואג לשמור על זכויותיהם כאשר אינם מיוצגים. ניכר בו שהוא מתוסכל מהזלזול של נאשמים ועורכי דין בבית המשפט ושהיה רוצה לעשות משהו יותר רציני מאשר הפקדת ערובה או אפילו צו הבאה, אך למעשה אין לו כלים.

יעילות: 9

מזג שיפוטי: 9