החוטף הלבנוני שהפך לציוני

צ'ארלס יאקוב הוא טרוריסט (לשעבר) מעניין: שופע חיים, מנומס להפליא וקורן רגש רב. הוא מדבר בפאתוס, אך בסופו של דבר, על-אף שהוא מרבה לצחוק, הוא אדם רציני מאוד וחסר חוש הומור בכל הנוגע לאמונותיו העמוקות. "הלבנוניות היא בדם שלי", הוא אומר, "כל מה שעשיתי זה למען לבנון, כחובה פטריוטית וכשירות לעמי". יאקוב (55) נראה כתייר מן השורה. לא בנקל ניתן לנחש כי הגבר שופע מחוות הידידות הוא אכן לבנוני, טרוריסט שחטף אוטובוס על נוסעיו, אך בה במידה ציוני נלהב ופעיל בולט בקנדה למען ישראל.

הוא היגר מביירות בשנת 76', השנה השנייה למלחמת האזרחים בלבנון. לדבריו, הצבא הלבנוני סגר את שעריו בפני מגויסים חדשים, ויאקוב המתוסכל, שחלם לשרת בצבא, החליט להגר לקנדה. "לא אהבתי את הפלנגות הנוצריות ואת דרך ההתנהלות שלהן", הוא אומר. בקנדה פגש את אשתו לואיז ושם נולדו שני ילדיו, ג'ון וג'וליה. בני הזוג ניהלו חיים די מוצלחים בארץ המשגשגת - אשתו עבדה במשרד המשפטים ויאקוב עצמו ניהל חנות תכשיטים – אך ביקורי משפחה בלבנון בשנת 82' ו-86' וההרס שלו נחשף ערערו את הקנדי החדש והמאושר. "הייתי מזועזע ממה שהמחבלים עוללו ללבנון, מממדי ההרס של ארצנו היפה", הוא מספר. המצור הסורי על השכונות הנוצריות של לבנון ב-89' הביא את יאקוב לקבל את ההחלטה הגורלית שהוא גאה בה עד היום. "ב-7 באפריל 1989 עליתי לאוטובוס של חברה אמריקנית ממונטריאול לניו-יורק. יומיים לפני כן הייתה הפגנה גדולה של לבנונים מול הפרלמנט הקנדי, כמחאה על הפצצת הרבעים הנוצריים של ביירות בידי הסורים. הממסד האמריקני והמערבי בכלל אפשר לאסד לעשות כרצונו ושתק, ולכן קיבלתי החלטה. החלטתי לעורר הדים".

כעשר דקות לאחר שהחלה הנסיעה שלף יאקוב את אקדחו והשתלט על האוטובוס. "היו 11 נוסעים באוטובוס. כשישבתי מאחור, לפני ששלפתי את האקדח, הבחנתי בגבר – דוד חזן, ובאישה – רינה אבישר, שקראו ספרים בעברית. כשהשתלטתי על האוטובוס, גם הגבר וגם האישה החביאו את הספרים כי פחדו שמדובר בחוטף פרו-פלשתיני שיגלה את ישראליותם.

"אמרתי לאנשים ששמי יאקוב צ'ארלס, שאני נוצרי לבנוני ושאני חוטף את האוטובוס כדי להסב את תשומת הלב העולמית לדרמה של הרג אחיי בלבנון. אמרתי להם שאין להם מה להיבהל, ושזו הדרך שלי לשרת את ארצי". יאקוב שחרר מיידית את אחד הנוסעים ושלח אותו להודיע שהחוטף מתכנן "משהו גדול" כדי לזכות בסיקור נרחב. למעשה, הורה לנהג להסתובב ובמקום להמשיך לניו-יורק, שאליה זרמו כוחות החילוץ וההצלה, נסע האוטובוס ללא הפרעה במשך שעתיים נינוחות לבית הנבחרים הקנדי באוטווה. יאקוב מראה בהנאה את הקריקטורות שהתפרסמו בתקשורת הקנדית באותם ימים על "האוטובוס הנעלם", שחמק מתחת לאפם של הצבא והמשטרה הקנדיים. בזמן הנסיעה התוודע יאקוב לחטופיו. "ניגשתי לגברת הישראלית ושאלתי אותה: 'למה את בוכה?' היא אמרה שהיא מפוחדת, ואז אמרתי לה – אני יודע שאת יהודייה, אבל אני חבר ולא אויב, ולעולם לא אפגע ביהודים או בישראלים. אני מוחה נגד הסורים שהורגים בבני עמי. אמרתי כך גם לגברת וגם לאדון: 'אני אוהב אותך ומעריך את עמך הדגול'. במהלך הדרך הראיתי לנוסעים תמונות מלבנון, סיפרתי להם מה המטרה שלי, והם אפילו צילמו אותי. ישבתי ביניהם בביטחון גמור. הם לא העלו על דעתם לקפוץ עליי למרות שיכלו. לא התכוונתי לפגוע באיש".

אבישר נזכרת גם היא בנסיעה. "הוא נראה נוסע רגיל, ובהתחלה הייתי בטוחה שזו בדיחה. הוא שלף את האקדח והצהיר שהוא חוטף את האוטובוס כמחאה על מה שעושים הסורים ללבנונים...

נבהלתי כמובן, חששתי שהוא מחבל מוסלמי, אבל כשהוא התחיל לשאול את האנשים מאיפה כל אחד הגיע, והבחור הישראלי אמר לו שהוא מישראל, הוא טפח לו על השכם ואמר לו: 'כל הכבוד לכם הישראלים על מה שאתם עושים למעננו', אז קצת נרגעתי. אמרתי לו שאני בטיול ושגם אני ישראלית. הוא אמר לי: 'איזה קטע, באת מהאינתיפאדה לפה ולא חשבת שיקרה לך דבר כזה...' אמרתי לו 'כן', אבל זה לא הצחיק אותנו בכלל".

יאקוב, מספרת אבישר, הרגיש הרבה יותר בטוח בחברת "אנשי צבא ישראלים בדימוס", והטיל עליהם משימות תצפית. "הוא רצה שאנחנו נבדוק אם המשטרה מתקרבת, הוא ממש גייס אותנו..." יאקוב ניסה לשבות את לב הנוסעים ולחשוף אותם לטרגדיה הלבנונית, אך לדברי אבישר לא כולם שיתפו פעולה. "הייתה נוסעת אמריקנית שפשוט ישנה כל הדרך ויאקוב נורא התעצבן", נזכרת אבישר. "הוא אמר: 'תראו איזה אדישים האמריקנים האלה, לא אכפת להם מכלום...' כשהגיע האוטובוס אל מול הפרלמנט הקנדי, ירה יאקוב באוויר וכוחות גדולים החלו לכתר את האוטובוס מכל עבר. הוא ניהל מו"מ דרך החלון, והיה נורא מפוחד.

"הקנדים היו מבולבלים. כנראה, במדינה של הוקי וקרח לא מכירים דברים כאלה. כמו שאמרתי לכתב קנדי לאחר האירוע, בישראל הוא לא היה מצליח לעמוד שמונה שעות על הרגליים בלי לחטוף כדור, כך שהיה לו הרבה מאוד מזל. בשעות הללו צילמתי אותו, והוא גם הריץ אותי בכל מיני שליחויות, עד כדי כך שלאחר שנגמר הסיפור השוטרים עצרו אותי בחשד לסיוע לחטיפה... כך או כך, הבנתי שמדובר באמת באדם כואב עם רגש. לא במחבל, אלא באדם מהשורה".

לאחר שמונה שעות נכנע יאקוב. לפרידה חילק לכל אחד מהחטופים כדור מהאקדח שברשותו. "בסופו של דבר זו הייתה חוויה מדהימה", אומרת אבישר. "לא שלא הייתה לזה השפעה. באמת לא נסעתי באוטובוסים איזה זמן, אבל זה עבר בסוף ללא צלקות".

בתחילה הואשם יאקוב בחטיפה, אך הודות לעדויות החטופים בוטל הסעיף החמור. על יאקוב נגזרו שש שנים, שמתוכן ריצה שלוש בלבד. "הנזק הישיר שלי מהמשפט ומאובדן העסק היה כמיליון דולר. איבדתי את הבית, את העסק, אבל קיבלתי את הכבוד שלי..."

יאקוב מזמין את הציבור הרחב לבקר באתר האינטרנט שהקים, LIFE12.NET, המפיץ את משנתו הפרו-ישראלית-יהודית לצד פטריוטיות נוצרית-לבנונית וקריאה ל"חידוש הקשר העתיק" בין שני העמים. הוא מפרש את הסמל שעיצב ואף חקק על זרועו: משולש כחול, סמלו של העם היהודי, ובתוכו צלב אדום, סמל הלבנונים-הנוצרים. "אנחנו נולדנו וצמחנו מהיהדות, מהתורה", מסביר יאקוב, לבנוני-קתולי – "לא מארוני", הוא מדגיש. אף שהמארונים הם פלג קתולי, נראה שיאקוב זועם פוליטית על "בגידתם" של בני ג'ומאייל והפלנגות שנטשו את הברית עם ישראל ועברו לצד הסורי מיד עם נסיגת צה"ל ב-83'.

בימים של דה-לגיטימציה גוברת מצד אזרחים וארגונים בעולם, קולו של יאקוב כערבי פרו-ציוני ודאי מסב קורת רוח. אולם בעת נאומיו בהפגנות פרו-ישראליות, כמו זו שנערכה מול הקונסוליה הטורקית במונטריאול ב-2010, מגלים המארגנים מעט אי נוחות לאור דבריו החדים של יאקוב. "פשוט הזכרתי לארדואן, שמדבר על רצח, שהטורקים רצחו מיליון וחצי נוצרים במלחמת העולם הראשונה", אומר יאקוב.

"אני לא ערבי", הוא אומר. "ערביות מבחינתי קשורה לאיסלאם. אני לבנוני-קתולי, ועל כן קשור למערב, קשור ליהודים ולישראל יותר מאשר לערבים. במקור אנחנו פניקים. לפני הכיבוש הערבי בשנת 700 דיברנו יוונית, אולי גם ארמית, אבל לא ערבית. כידוע, הפניקים תושבי צור מוזכרים 35 פעמים בתנ"ך וגם עזרו לבנות את בית המקדש. זה קשר היסטורי".

בכל זאת, היום לבנונים רבים בוחרים להאשים את ישראל באשר למתרחש בארצם ולא את העולם הערבי.

"מעולם לא התחברתי לשנאת ישראל. עוד כילד לא הבנתי מי אלה הישראלים, שמטיפים לנו כל כך הרבה שנאה נגדם. איך אפשר לשנוא מי שאין לך שום אינטראקציה איתו? בעיניים שלי ראיתי משהו אחר. ראיתי את הפלשתינים שמחריבים את הארץ, שסוגרים אזורים שלמים בפנינו, ושמשום מה קיבלו אישור מהמנהיגות הפוליטית-נוצרית לנהל מלחמת קודש נגד ישראל מאדמתנו.

"לפני 100 שנים היהודים והנוצרים היוו 30 אחוז מהאוכלוסיה במזרח התיכון. מאה שנים אחר כך, נשארנו במדינות ערב פחות מאחוז אחד. זה אמור להסביר מה קורה, לא? איפה הכנסיות ובתי הכנסת שלנו? אין, הכול הלך. לכן אני מחזק את המסר שישראל הנהדרת שייכת ליהודים ולא לפלשתינים, ולבנון שייכת ללבנונים-הנוצרים. נכון, מצב הנוצרים די גרוע וחיזבאללה שולט על לבנון, אבל מי יודע? אולי יום אחד דברים ישתנו. מי יודע", הוא צוחק, "אולי אני אהיה נשיא לבנון, ואז הדבר הראשון שאעשה זה לדרוש בחזרה את הערים ששלמה המלך העניק לחירם מלך צור.

"הנוצרים הלבנונים מפוחדים באופן כללי ואני לא יכול להאשים אותם. אפילו בפזורה הם חוששים שחזיבאללה או קבוצות איסלאמית ירדפו את בני משפחותיהם בלבנון. זו המציאות. אני מבין אותם, אבל לא מסכים איתם. הם רואים בי פטריוט משוגע, אבל אני גאה בזה.

"יום אחד, אם מישהו יעשה סרט או רומן מהסיפור שלי, אני מבטיח שאת כל הכסף שארוויח אחלק חצי-חצי", אומר יאקוב לסיום. "חצי ילך לעמותות למען נזקקים בישראל, וחצי אתרום לבניית בית הכנסת הראשון בכפר שלי, בכפר ברטעה בדרום לבנון... עם ישראל חי!"