היהודים הישראלים בין שואה לגבורה

בכל פעם שאנו קרבים ליום השואה, אנו מכינים בתוכנו את השכפַּ"ץ הפנימי, כי המשָׂא כָּבד מדי. זיכְרון השוֹאה בחוויה הישראלית הוא קשה ומעיק. אנו זוכרים מיד את פסוקי השיר "נֵדר" של אברהם שלונסקי, שליוו אותנו בילדותנו בטקסי השואה:

עַל דַעת עינַי שֶראו את השְכוֹל
ועָמסו זעקות על לִבִּי השָחוֹחַ
עַל דַעת רַחמַי שֶהורוּנִי לִמחול
עַד בָּאו יָמים שֶאָיְמוּ מִלסלוחַ
נָדרתי הנֵדר: לִזכּור את הכּול
לִזכּור - וְדָבר לא לִשכּוחַ.

מהדהדים בנו גם הפסוקים מסֵפר דברים: "רק הישמֵר לךָ ושְמור נפשךָ מאוד פֶּן תשכּח את הדברים אשר ראו עיניך, ופֶן יסורו מלבבךָ כּל ימי חייךָ והודעתם לבניךָ ולבנֵי בָּניךָ" (שם, ד, 9).


תרבות של זיכרון

דורנו הוא דור של יודעֵי עֵדוּת, והניצולים מספרים את סיפוריהם המצטברים והולכי על מדפי הזיכרון שלנו, על מדפי התודעה שלנו. אני מחזיק בידיי את דפי זיכרונות של יצחק פיינגולד, שנכרכים בימים אלה לסֵפר: "ילד מן השואה". אנו בדור של אנשים שניצלו ובכוחם להעיד. יש חשיבות לעדויות, יש חשיבות לכל ספרי הזכרונות הנכתבים וממשיכים להיכָּתב כל הזמן. בתקופת השואה נגדעו רבים מן העם היהודי, ובכוחנו לעשות שהם לא ייכָּרתו מן הזיכרון. בכוחנו להעיד, כי אנו עַם שניחן בתרבות של זיכרון.

כך הדבר מאז ימי הקדם: בשעה שעמי הקדם כתבו אסטלות ניצחון, העם היהודי כתב היסטוריה ושימר קורותיו ותרבותו לדורות הבאים.

ויֵידעו עמי העולם: את השואה לא נשכח. בדור שבו הכחשַת השואה הולכת וגוברת, בדור שבו ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, יש חשיבות לעדים שקמים מתוך מחויבות להעיד.אלה הם נרות הזיכרון החיים שקמים להיות לפֶה לנרות הזיכרון שֶכָּבו.

אני זוכר שקראתי באחד מספרי הזיכרונות על יהודייה שלחמה ביערות אך נקלעה למבנה נטוש וידעה שאלה שעותיה האחרונות. שמה היה גוסטה ושמה המחתרתי היה יוסטינה, והיא כתבה על קיר: האם מישהו יזכור אותנו? ואנו היום יכולים לומר לה: גוסטה, אנו זוכרים אותָךְ. שָׂרדנו את השואה ויש לנו מדינה. כך נומר גם למשורר שכתב אז:

הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים - אֵיכָכָה יֵדְעוּ אֶת הָאֱמֶת לַאֲשוּרָהּ?

אֵיכָכָה יֶחֱזוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר רָאִינוּ אֲנַחְנוּ? (מאיר דבורז'צקי)

שׂוחחתי לא פעם באירועים לזכר השואה, וגם הפעם אני ניצב כאן בעקבות זיכרונותיו של ניצול השואה יצחק פיינגולד, שברח מפולין והגיע לישראל. שם הקובץ שלו "ילד מן השואה" מעיד על הקושי לעכל את זיכרון השואה.כשאנו עומדים מול המספר של " שישה מיליון" - וזה צרוב בנו מילדות - איננו יכולים להתמודד עם מספרים כאלה. כשאומרים מיליון ילדים נספו, האם נוכל להבין סבל של ילד אחד? וכך כשמונים לפנינו מספר הניצולים, האם יודעים אנו מה סבלו של היחיד? וכאן מדובר ב"ילד מן השואה", ילד יחיד. עם סבל של אחד המוח האנושי מסוגל להתמודד.

הרב קרליבך מתאר באחד מסיפוריו ליל סדר בגטו ורשה ב-1943. ילד יהודי עומד ושואל ארבע קושיות: למה אנחנו היהודים סובלים כל כך הרבה? האם תהיה אבא בשנה הבאה בַּ"סדר" כדי לענות לי על הקושיות? האם אני אהיה בחיים בשנה הבאה בַּ"סדר" לשאול מה נשתנה? האם יהיה ילד יהודי אחד לפחות בשנה הבאה שישאל את הקושיות? "דממה הייתה בשמים", אומר קרליבך, וגם "האבות והאימהות הסתירו את פניהם והתחילו לבכות", כיוון שהקב"ה הבטיח לעמנו, שנרו לא יכבֶּה.

בין שואה לגבורה

בבואנו לבחון מקומה של השואה בזהותנו כישראלים, מתבהר לנו באחת שהשואה בזהות הישראלית שלובה במונח "גבורה", וחוק הכנסת קבע (תשי"ט- 1959) את "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", לא במקרה ביום כ"ז בניסן, יום פרוץ מרד גטו ורשה. האֶתוס הישראלי שצמח מתוך הקמת כוח המגן וטיפוח ערך הגבורה, וכניגוד להוויה הגלותית, לא יכול היה להכיל בתוכו "יום זיכָּרון לַשואה" (שואה בלבד!), כיוון שהשואה נקשרה בתודעה הישראלית כהוויה של חולשה, של היות היהודי קורבן, כביטוי של הגורל היהודי בִּהיוֹת העם בגולה. לכן גם נבחר יום המייצג את מרד הגיטאות ואת ערך הגבורה.

השזירה של שואה וגבורה יחד, מעוררת אי נוחות כאילו אנו מתביישים בשואה, כאילו השואה היא כתם או צלקת בזהותנו, שאנו צריכים לעטר אותה באצעדות של גבורה. כמה גבורה הייתה בשואה? חצי אחוז? ובכל זאת, מתברר שהאתוס הישראלי חש השלמה גדולה יותר עם הגבורה יותר מאשר עם השואה, כי זה תואם יותר את הדמות של "היהודי החדש", שניסינו כציונים ליצור כאן. יתֵרה מזו: הגבורה בתפיסה הישראלית היא הגבורה הפיזית, ולא פלא שהכְּנסֶת מיקדה את יום השואה במרד הגיטאות.

גבורה רוחנית מהי?

החלטה זו מעוררת תְּהיוֹת: מה באשר לגבורה הרוחנית? האם הישׂרדות בתנאים של מחנות ריכוז אינה גבורה. האם שמירה על צלם אנוש ועל צלם יהודי אינה גבורה? מי שקורא את ספרי הזיכרונות על השואה יודע איזו גבורה רוחנית זו לא להיכּנַע למזימת אויביך להפוך אותך לתַת אדם. הנאצים רצו להפוך את היהודים לאבק אדם, ולכן גם העניקו להם מספרים ומחקו את זהותם. והיהודים המשיכו לחיות ("מצוות החיים") ולשמור על חיים יהודיים גם בצל המוות.

אני זוכר סיפור שקראתי מפי אחד הניצולים: הנאצים הכניסו לביתן של האסירים היהודים סיר מרק חם ביום הכיפורים, לאחר תקופה שבה הרעיבו אותם. הייתה זו התגרות באמונתם של היהודים. ואף יהודי לא ניגש לסיר ולא שתה מן המרק.

אני זוכר שקראתי על אישה באושוויץ שרצתה לברך על נרות השבת, אך לא היו לה נרות שבת, והיא ברכה על שני הפנסים של הגדר המחושמלת. כשהייתי באושוויץ חיפשתי את הפנסים האלה...אני זוכר שקראתי על פרטיזן יהודי, שבשעת המלחמה בַּיערות חשב לעצמו שאִם ימות, יחשבו שגוי מת כאן ביער, כי הוא לבוש כגוי. והוא כתב על צווארון חולצתו:"כאן נפל יהודי". האם אלה אינם מעשי גבורה? כולנו זוכרים את הליכתו של המחנך יאנוש קורצ'אק למוות עם חניכיו ותלמידיו, וכולם צעדו אל טרבלינקה. האין זו גבורה?

היה יהודי בשם טוביה קורן, שלא נטש את בית היתומים ואת חניכיו בזמן ה"אקציה", וכתב: "לא אפקירם למען הצלת חיי. גורלם- גורלי". והוא נספה. (ראו: ספר הורדנקא, 1963). האין זו גבורה? עמנואל רינגלבלום מכין בגבורה ובמסירות נפש את ארכיון "עונג שבת" לתיעוד השואה (הארכיון הונח במחבוא ונמצא אחרי המלחמה, רינגלבלום ומשפחתו נרצחו בגטו ורשה ב-1944), ושם מצוי האירוע מ-7 בדצמבר 1939: שני יהודים מצווים ע"י הקלגסים הנאצים לעטוף את הסוסים בגווילי תורה וברצועות תפילין. הם מסרבים ומוצאים להורג. האין זו גבורה?

מתברר שהישראלים פיתחו כאן את מיתוס "כוח המגן" עם הקמת בר גיורא, השומר, ההגנה והמחתרות. חלק ממייסדי ארגונים אלה סיפרו ששירו של ח"נ ביאליק "בעיר ההריגה" שימש מכַּת מחץ לחולשה של היהודים בגלות ולצורך של היהודים להגן על עצמם. התפתח האתוס של גבורה ושל "לא להיות כצאן לטבח". ניצולי שואה סיפרו לאחר קום המדינה שהסתירו את עברם, כי הצברים שאלו: "למה הלכתם כצאן לטבח"?

הספורטאים הישראלים במינכן נוכח השואה

את המתח הזה שבין גורל יהודי וגורל ישראלי אנו חשים בסיפורם של הספורטאים הישראלים שהשתתפו באולימפיאדה במינכן (1972). יומיים לפני חדירת המחבלים למחנה האולימפי, התקיימה אזכרה לחללי השואה במחנה דאכאו. הספורטאים הישראלים שהוזמנו לשם, לא הגיעו לעצרת. העניין יצר רעש תקשורתי בן יומיים והוא נשכח לאחר האסון שאירע באולימפיאדה זו.

ואנו מנסים לשאול את עצמנו: למה הספורטאים לא הגיעו לטקס השואה בדאכאו? אבל זה כה מובן: הם הגיעו לאולימפיאדה כסמלי הגבורה היהודית החדשה בארץ ישראל, כסמלי העצמה של מדינת ישראל. מה להם ולשואה, מה להם ולאותם יהודים שהובלו למשרפות כצאן לטבח, על-פי ראות עיניהם? והנסיבות המָרוֹת היו, שימים ספורים לאחר הטקס, מתו י"א ספורטאים ישראלים כמו יהודים בשואה: הם הלכו בעיניים קשורות, ידיים קשורות לגב, חסרי ישע, חסרי מגן. וכמו מַכַּת אגרוף הולמת בנו השאלה: האם בהקמת המדינה והקמת צה"ל ברחנו מן הגורל היהודי? אינני יודע.

לקחים מימי השואה לדורנו

כל דיון בנושא השואה חותר לבירור לקחים מן התקופה המרה הזאת בתולדות עמנו. הלקח האנושי הוא שהעולם מאז השואה לא נעשה טוב יותר.אילו התופת הזאת הייתה יוצרת תהליך של קתרזיס אנושי, זיכוך פנימי שהיה מוביל לעולם טוב יותר, היינו אומרים שמתוך כל הרע יצא טוב. אך אנו רואים מול עינינו שלאחר רצח העם היהודי בשואה ( וגם חיסול מיעוטים אתניים אחרים), בוצעו במקומות שונים בעולם מלחמות של רצח עם, והם בוצעו תוך כדי עצרות מחאה וגם מדי פעם הזלת דמעה למיקרופון. כך בוצע רצח עם בביאפרה, וכך בבנגלה דש, בקמבודיה ובסודן. השואה היא כישלונו של האדם, נזר הבריאה. מי שביצעו את הרציחות היו בני אנוש ולא מפלצות.

הלקח היהודי הוא שהעם היהודי זקוק לטריטוריה ולריבונות על גורלו. אנו שואלים לא פעם:: "מה היה קורה אילו?" אנו תוהים מה היה קורה אילו הייתה מדינה יהודית, כשהחלה מכונת ההשמדה הנאצית את פעולתה. ברור שהיינו מצליחים להציל מיליונים. השואה החריבה את האשליה שניתן להתקיים ללא טריטוריה וללא ריבונות. לעשרת הדיברות נוסף לאחר השואה הדיבֵּר האחד עשר: לעולם לא תהיה עוד אושוויץ.

העולם שתק ועמד על הדם היהודי

והלקח הקשה מכול הוא שהעולם שתק. כך נקרא גם ספרו של ארתור מורס:"והעולם שתק". העולם המערבי עמד על הדם היהודי, אירופה עמדה על הדם היהודי, אמריקה עמדה על הדם היהודי. לא ניתן היה לבצע את ההשמדה ללא שיתוף פעולה מצד העמים שבתוכם ישבו היהודים. מתוך זיכרונות הניצולים אנו למדים איך ביילורוסים, ליטאים, לטבים, אוקראינים ואחרים לוקחים חלק פעיל בהשמדה. לא פלא שמוקמים אז מחנות השמדה בפולין, והפולנים משתפים פעולה עם הנאצים, כאילו חיכו לרגע הזה. כשסיירתי בפולין חיפשתי בעיניהם של הפולנים את התשובה לשאלה: איפה הייתָ כשהשמידו יהודים?

ברור לכולנו שלאוכלוסיה המקומית הייתה השפעה על יכולתם של הנאצים להוציא לפועל את תוכניתם. בדנמרק, בבולגריה ובפינלנד האוכלוסיה המקומית התנגדה לנאצים, וזה הִקשה על ביצוע ההשמדה.

ועידת אביאן (יולי 1938) נועדה לברר אילו מדינות יכולות לקלוט פליטים מגרמניה הנאצית, לאחר הרעת מעמדם של היהודים וחקיקת חוקי נירנברג. היו מדינות שקיבלו מכסה קטנה של יהודים ככוח עבודה לפי צרכיהן של אותן מדינות. אילו היו המדינות קולטות את זרם הפליטים כולו, היו ניצלים רבים מן ההשמדה.

ועידת ואנזה (ינואר 1942) כונסה ע"י היידריך להכין את "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית" (כך ממש!), והוכנו רשימות מדויקות של היהודים בכל מדינה ומדינה. השואה היא על כן "שואת העם היהודי", ולא "שואת יהודי אירופה" (זו הגדרה מצמצמת המקטינה את אחדות הגורל). הנאצים לא עשו הבחנה בין אשכנזים, ספרדים ומזרחים וכללו את הקהילות כולן כיעדים לחיסול, כולל היישוב היהודי בארץ ישראל.ואיננו שוכחים שהנאצים היו בדרכם ליישוב היהודי בארץ, ובקרב אל עלמיין (נובמבר 1942) הביסו צבאו ת מונטגומרי את צבאות רומל בקרב אל עלמיין בצפון אפריקה.ניתן על כן להגדיר את היישוב היהודי בארץ כ"ניצולי שואה".

שתיקת הבריטים, שתיקת האפיפיור

ובאותן שעות קשות שהיהודים הובלו להשמדה התקיים מנדט בריטי על א"י. באותם ימים אפלים שהפליטים ניסו להגיע לארץ בהעפלה בלתי לגלית, הבריטים הטילו "ספר לבן". כל אישור כניסה באותם ימים היה אישור של חיים, אך הבריטים מעלו במנדט, מעלו ב"הצהרת בלפור" ומעלו באהבת האדם.

והיה גם האפיפיור פיוס ה-12 שנבחר לכהונתו ב-1939 ומֶשֶך כל הההשמדה לא הוציא "איגרת רועים" לצאן מרעיתו, ולא גינה את השמדת היהודים. בשתיקתו זו הוא עמד על הדם היהודי.

על שתיקת העולם כתב נתן אלתרמן את שירו "מכל העמים":

מכל העמים/ מאת נתן אלתרמן

בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים
אהבתָ אותנו ורציתָ בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים
מנורבגים, מצ'כים מבריטים
ובצעוד ילדינו אלֵי גרדומים
ילדים יהודים, ילדים חכמים
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים
הם קוראים רק לאם: אל תביטי.

ואוכל הגרזן בימים ובליל
והאב הנוצרי הקדוש בָּעיר רוֹם
לא יצא מהיכל עִם צַלמי הגואֵל
לעמוד יום אחד בפּוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי
במקום שעומד בו שנים כמו גְדי
ילד קט
אלמוני
יהודי.

ורבה הדאגה לִתמונות ופְסלים
ואוצְרות אֳמנוּת פֶּן יוּפצָצוּ.
אך אוצְרות אֳמנות של ראשֵי עולָלים
אֶל קירות וכְבישים ירוּצָצוּ.

עיניהם מדבְּרות: אַל תביטי האֵם
אֵיך שוּרות ארוכּות הונַחנו
חַיילים וָתיקים וִידועים לְשם
רק קְטַנים בְּקוֹמה אנחנו.

עיניהם מְדבְּרות עוד דברים אחדִים:
אלוהֵי האָבות יָדענו
שאַתה בְּחרנו מִכָּל הילדים
אָהבתָ אותָנו ורציתָ בָּנוּ.

שאַתה בְּחַרתנו מִכָּל הַילדים
לֵיהרג מוּל כּיסא כְּבודֶךָ
וְאתה אֶת דָמנו אוסֵף בְּכַדים
כי אֵין לו אוסֵף מִלבדֶךָ.

ואַתה מְריחוֹ כְּמו רֵיחַ פְּרחים
ואַתה מְלַקטוֹ בְּמִטפַּחת
ואַתה תבַקשנוּ מִידי הָרוצחים
ומִידי השותְקים גַם יַחַד.

שואה ותקומה

תקופת השואה הייתה לקו שבר בהיסטוריה היהודית. הפער הקטן בין סיום מלה"ע השנייה (מאי 1945) והקמת מדינת ישראל (מאי 1948) יצר את הצירוף "שואה ותקומה". נוצרה תחושה של רציפות, של קשר נביעה בין שתי תופעות היסטוריות אלו. התחושה של רבים הייתה שהסכמת המדינות בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית נעשתה מתוך רגש אשמה. לא פעם עלה הטיעון שהעולם שעמד על הדם ראה בהקמת המדינה עשיית צדק היסטורי עם היהודים וגם ניקוי מצפונו של העולם המערבי, ששתק בזמן השואה.

האירוע שאנו נמצאים בו כאן היום, שבו יצחק פיינגולד מציג לנו דפי זיכרונות שהוא מכין לספר, ממחיש עד כאב את השילוב הזה של שואה ותקומה. יצחק הוא ניצול שואה והוא שחווה את התקומה כאן, שילם גם את קורבנה: בנו הבכור טוביה פיינגולד (שנושא את שם סבו טוביה פיינגולד) נפל כחלל צה"ל בבַּלוּזָה שבסינַי.

באופן אירוני בימים אלה מתחוללת פרשת הסופר הגרמני גינתר גראס, שבעברו היה חייל נאצי בשירות הוואפן אס אס, והוא זה שרואה בישראל "סכנה לשלום העולם". בספרו של גראס "תוף הפח" מופיע גיבור יהודי אחד הנושא את השם פיינגולד, כנראה שם יהודי טיפוסי בעיני גראס, והוא מתואר בצורה אנטישמית. הסופר שמאי גולן עמד על כך במאמרו בידיעות אחרונות" (16.4.1982), שלושים שנה לפני שנחשפנו לעברו הנאצי של גראס ולשנאתו התהומית לעמנו. יעד האנטישמיות השתנה בימינו: קודם זוהתה האנטישמיות עם שנאת יהודים, וכיום ניתן להסוות זאת בשנאה למדינת ישראל וברצון לעקירתה מן המפה.

לא פלא שבליל הסדר אנו שרים: "והיא שעמדה לנו ולאבותינו, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם" אנו שרים זאת בשמחה, וזה מתמיה לא פעם. איך ניתן לשיר על כך שרוצים להשמידך? אך זוהי "שירת האף על-פי כן היהודי": אף על-פי כן ולמרות הכול אנו חיים ושָׂרדנו את כל הרדיפות והגזירות מימי קדם ועד ימינו אלה.

(דברים אלו נשׂא בלפור חקק באירוע של ניצולי שואה וחברים שקראו את דפי הזיכרון שכתב יצחק פיינגולד, "ילד מן השואה").